בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תגובות

תגובות

ילד הג'ונגל

בכתבה "המסע לגבול הנתינה, וחזרה" (מוסף "הארץ", 22.6) מוזכר ראיון עם ג'ין לידלוף, מחברת "עיקרון הרצף", שקיימנו עמה בקליפורניה ב-2004. תובנה עיקרית משיחתנו היתה שעיקרון הרצף הוא ראשית כל דרך פרשנות להתנהגות ולציפיות של תינוקות.

לידלוף הצליחה לתת הסבר חסר תקדים למה שראתה בג'ונגלים - שהילדים היו בטוחים בעצמם, חברתיים, לא בוכים ומאושרים.

טענתה היסודית היא שלתינוקות יש ציפיות מולדות, בהתאם לדרך שבה גידלו תינוקות במשך מיליוני שנים, ומענה לציפיות אלה הוא מתכון לילדים מאושרים.

פגשנו את עיקרון הרצף, התלהבנו ויישמנו אותו כאשר היינו הורים צעירים לתינוקת אחת ועם שפע זמן פנוי להתמסר לגידולה. מאז התרחבנו; אנו הורים לשלושה ילדים קטנים ושנינו עובדים בתפקידים מאתגרים.

חלק מהמסקנות המעשיות של עיקרון הרצף, כמו שינה של ילדים במיטת ההורים, שימוש במנשא במקום בעגלה ועוד, קלות ליישום ואף מקלות על החיים.

חלק אחר - ובמיוחד הצורך להיות נוכחים בחיי הילדים במשך רוב שעות היום - קשה לנו ליישם. אבל הקושי לא פגע בתקפות העיקרון בעינינו. אנו מאזנים אותו עם דברים אחרים בחיים ומודעים למחיר.

לידלוף מתה לפני שנה. לזכרה של האשה שהשפיעה על מיליוני הורים וילדים בעולם חשוב לנו לספר את מה שאמרה לנו בסוף הראיון, במענה לשאלה אם יש לה משפט אחד לומר להורים צעירים, היא חשבה ואמרה: "תנו לילדיכם להרגיש שהם רצויים וראויים".

נורית ניב ורון גרליץ

שריגים-ליאון

המגרש הביתי

פעם פרסמתי מאמר אקדמי שבו בחנתי בהקשר היסטורי וסוציו-תרבותי יצירותיה של סופרת רוסית אחת בת זמננו. הסופרת לא אהבה את הניתוח שלי. אך במקום להתמודד עם הדיון שהצעתי, היא בחרה להתווכח עם האופן שבו הצגתי את עלילת הסיפור, משל המאמר שכתבתי לא היה יותר מפרפראזה על הסיפור הנחקר.

נזכרתי בזאת למקרא תגובתם של הפסיכואנליטיקאים ד"ר איתמר לוי, ד"ר ענת פלגי-הקר וד"ר ערן רולניק על מאמרה של פרופ' אווה אילוז (מוסף "הארץ", 22.6). אילוז הציעה במאמרה ניתוח סוציולוגי של התרבות הפסיכולוגית בת זמננו, לרבות תחום הפסיכואנליזה שבו עוסקים המגיבים, תוך שהיא הציבה את מושא דיונה בהקשר הכלכלי, החברתי והאידיאולוגי של עידן המודרניות המאוחרת.

לוי, פלגי-הקר ורולניק לא אהבו את ניתוחה, אולם בהיעדר בקיאות מספקת בתחום הסוציולוגיה של הרגשות, הם בחרו לתקוף את אילוז במגרשם הביתי - הפסיכואנליטי. בתוך כך הציגו את מאמרה כאילו היה זה מאמר מתחום הפסיכואנליזה ולא ניתוח סוציולוגי של אותו התחום.

במגרשם הביתי הפסיכואנליטי הבקיעו המבקרים בקלות ובווירטואוזיות שערים בזה אחר זה. ואולם בכך כילו לשווא את מרצם האינטלקטואלי, משום שהמגרש שבחרו בו היה ריק משחקני הצד היריב.

ד"ר דימיטרי שומסקי

האוניברסיטה העברית בירושלים

אליס באיראן

אולי בזכות הפורמט החדש והמהודק של מוסף "הארץ", ואולי בזכות הידידות האינטלקטואלית (כמתואר בכתבה) בין ארי שביט ויצחק בן-ישראל, זכינו לקבל בכתבה "עיקרון פון נוימן" (מוסף "הארץ", 22.6) תובנות חדשות ומועילות להבנת הסוגיה האיראנית.

במקום המטאפורות "השנה היא 1938", שאינן מסבירות דבר, קיבלנו את הגישה הרציונאלית: במצב אי-ודאות ולנוכח תוצאות לא מתוכננות ומסוכנות, רצוי לשאוף למזעור הפסדים ולא למקסם את הרווחים (חיסול מוחלט של תשתיות הגרעין באיראן).

אבל גם בכתבה מאירת עיניים זו נותרו כמה שאריות מהדיון הציבורי הישן. למשל, האמירה בכתבה כי "המצב היום ברור, הוויכוח על העובדות פחות או יותר נגמר". אמירה שחוזרת לחיקו החם של קונצנזוס מדומיין ונוטה להתעלם מעובדות חשובות, הידועות לנו בזכות ביקורים תכופים וצילומי וידאו רציפים של פקחי הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית, סבא"א.

להלן החוליה החסרה בשיח האיראני בישראל: הרכיב המדאיג בתכנית הגרעין האיראנית הוא מצבור האורניום המועשר לדרגה של 20%, ולא הכמות המצוטטת בכתבה של שישה טונות וחצי אוראניום מועשר בדרגה נמוכה: 3.5%. מאורניום מועשר 20% ניתן לעלות על המסלול המהיר ל-66% ולאחריו לדרגת ההעשרה הנחוצה לפצצה. ועכשיו לשאלה שמתעלמים ממנה: כמה אוראניום מועשר 20% יש לאיראן? התשובה על-פי הדו"ח האחרון (מאי 2012) של סבא"א: 145 קילוגרם.

לכאורה, זהו אישור לאמירה "והצנטריפוגות מסתובבות" ותוספת של 50 קילוגרם מאז דו"ח הפיקוח הקודם. אבל רק לכאורה. כי במקביל לתוספת של 50 קילוגרם אורניום מועשר 20% נטלו האיראנים 49 קילוגרם ממאגר זה וייצרו כדוריות מתכת לדלק גרעיני לכור המחקר האזרחי. יצירת כדוריות המתכת לדלק כמעט ואינה מאפשרת את החזרתה של כמות זו למסלול העשרה לדרגה גבוהה.

האיראנים, כמו אליס בארץ הפלאות, רצים בכל הכוח ונשארים במקום בנוגע להעשרה הגבוהה והמדאיגה של האוראניום. המסר שיוצא מאיראן הוא דריכה במקום - ולא דהירה. השימוש האיראני בשפה לא מילולית של מסרים גרעיניים (ולכן נוטה פחות לתעמולה) נועד להעביר איתות חיובי לארה"ב: יש על מה לדבר. ואף נדמה שהאיראנים להוטים לדבר עם האמריקאים, וזהו סימן חיובי שכדאי לקחת בחשבון, לפחות בשביל מי שמעוניין להבין באמת מדוע לגישה של אובמה יש סיכוי ומדוע יש עדיין מרחב פעולה לדיפלומטיה.

שמואל מאיר

לשעבר ראש ענף בקרת נשק באגף תכנון בצה"ל

צלקת טובה

צלמו של אדם היא מחשבתו; מחשבה היא היכולת לבחון חלופות ולהכריע ביניהן. כתבתה של נטע אחיטוב על ברית המילה חשובה ומרתקת, אבל חשיבה אין בה, משום שהיא מציגה עמדה אחת - אין בה ולו פעם אחת הצגת העמדה הנגדית.

ערן שדה הבין ש"הוא לא מסוגל לעולל את זה לבן שלו". במושג "לעולל" כלולה ההנחה ש"זה" הוא רע. הכשל הוא הנחת המבוקש: אני למשל חושב שכשמלתי את בניי עשיתי להם משהו טוב. בסקר שנערך על ידי פורטל ההורות הישראלית נמצאו שני אחוזים שלא מלו את בניהם מתוך התנגדות לפגיעה בשלמות הגוף. יש כאן הנחה ששלמות היא ערך חיובי. אני חושב ששלמות היא ערך שלילי ומסוכן - להיבריס של האדם ולטוטליטאריות. כמה טוב עשה לי אבי שעיצב אותי כגוף לא שלם, הוא הקנה לי את ההכרה בחלקיותי, בגבולותי.

באותו סקר נמצאו יותר מאחוז אחד של הורים שנמנעו מהמילה משום שזאת פעולה המכאיבה לתינוק. ההנחה המקופלת כאן היא שלהכאיב לילד זה רע. אני בא מעולם שבו "חושך שבטו - שונא בנו". הכאב הוא חלק מביטויי האהבה. ילד שהוריו לא הכאיבו לו, יהיה ילד שאיננו יודע גבולות.

ד"ר חנוך בן ימי פרסם מאמר ששמו "קורבן הברית". "קורבן" בישראל היא מילה עם קונוטציות שליליות. "קורבנות השואה" הם האחרים שהלכו כצאן לטבח, בניגוד לנו, הישראלים, שלעולם לא נהיה קורבנות. אבל ביהדות "קורבן" בא מלשון קרבה. אני הקרבתי את בני בברית המילה מתוך אהבת אלוהים, ומתוך אהבת הבן. וכך כתוב בספר הזוהר (חלק א' צ"ג ע"א): "אשריהם ישראל שעושים קורבן ברצון לקדוש ברוך הוא, שמקריבים בניהם לשמונה ימים לקורבן".

טיעון נוסף נגד המילה הוא שאין ממנה דרך חזרה. בעיני, זה הטיעון המרכזי בעד המילה. ההורות שלי באה לידי ביטוי בכך שאני נותן לבני זהות קבועה, ברורה, בהירה ובלתי הפיכה. אם הוא ירצה למרוד בעתיד הוא יצטרך להתאמץ, וגם אז הוא לא ימחק את הזהות שבה מרד. לדעתי, זאת מתנת זהות גדולה.

האם להמיר מוהל ברופא? לא. רופא יכול לבצע את המעשה המוחצן, הוא לא יכול להביא את משקעי הרוח, הפיוט והסוד שמביא עמו המוהל. האם להרדים את הילד? לא. ד"ר שינהר אומר: "כשאנשים מתלבטים לגבי הרדמה אני אומר להם שיעשו לבן שלהם מילה ללא הרדמה רק אם הם בעצמם יסכימו שאעקור להם שן ללא הרדמה". ובכן, אני מאשר את החלטתו של אבי שמל אותי ללא ההרדמה. מכוח הסכמה זו יש לי את הזכות המוסרית למול את בני ללא הרדמה.

למה אני עושה לו את זה? עיינו בספרו של גדעון עפרת "דרידה היהודי"; המילה היא פצע היוצר זהות. בכך שאני פוצע את בני בפצע היהודי, אני מעניק לו זהות. איילת, שיחד עם בן זוגה, אהרון, בחרו לא למול את בנם, אומרת: "התחושה המרכזית שלי היתה שאני מעניקה לילד את האפשרות להחליט בעצמו. זה הגוף שלו ולא רציתי לעשות לו דברים בגוף שהוא לא יוכל להחזיר לאחור".

איילת, למילה "מילה" יש שתי הוראות: ברית מילה, ומילה שבשפה. כשאת מדברת עם הבן שלך את מעניקה לו שפת אם. זה מעשה אלים שכן את מחליטה בשבילו מה תהיה שפת אמו. אבל בכך את מעניקה לו זהות, וזה מעשה עילאי של אהבה. שדה, שהוא נימול, אומר בכאב: "ההורים שלי גרמו לי לצלקת על איבר המין". צלקת היא דבר חשוב. צלקת יוצרת זהות. בזכות הצלקת זיהתה הזקנה את אודיסאוס, וכך הוא שב הביתה. יש הרבה טיעונים נגד המילה, יש גם טיעונים נגד. אני הכרעתי בעד.

ד"ר משה מאיר

עמית מחקר במכון הרטמן

מי האידיוט?

מוסד ביקורת הקולנוע מהו? את מהו משקף ומה תפקידו? מובן שהתשובה לשאלה איננה חד משמעית. כותבת המאמר (מוסף "הארץ", 22.6) רנה ורבין, מעלה נקודה בהחלט מעניינת על מצב שבו סרט נחבט כשק אגרוף בגזרת המבקרים, ואילו בקרב הציבור הקהל מסופק.

איך אפשר להסביר תופעה זו? האם רק בעזרת קלישאות, כפי שעושה גברת ורבין? הביקורת מייצגת פן אחר של הסרט, שלעתים רחוקות ידווח לנו מפי חבר. הקהל הוא לא אידיוט, אך לעתים הוא נוטה להתעלם ממחסור בעומק, אם מפצים על כך רגעים שמפילים אותו לרגלי הכיסא.

איכות היא דבר שקשה לשים עליו את האצבע. "בוראט" הוא סרט "איכותי" - כאשר סשה ברון כהן בסרטו המוקומנטרי הראשון מציג לעיני מארחיו את גלליו שערם בשקית, העניין אינו איכותי למראית עין, אך כהן מעביר מסר כלשהו, או לכל הפחות מנסה.

איכות איננה גלומה במשלב לשוני גבוה או בידע תרבותי רחב, אלא בהעברת אינטליגנציה כלשהי מצד היוצר. "הדיקטטור" אינו מצליח להעביר לצופה מסר גלוי, ולי אישית היה קשה להבחין באחד סמוי. נהניתי בסרט, אך ידעתי גם כשעזבתי את האולם לקבוע כי הוא לא היה מוצלח במיוחד. ניתן לעשות הפרדה כזו, והיא איננה פסולה. בשבילי, מוסד הביקורת מייצג את המסקנה השנייה שלי, וחשוב לי שיהיה גוף שישמיע אותה לאוזניים קשובות.

חן שוורץ

תל אביב

ישראל של מי?

איילת שקד, יו"ר "ישראל שלי", מסמלת את תנופת הימין הנראית בכל מקום בעשור האחרון. משנתה סדורה, ביטחונה העצמי רב. היא יודעת שהיא שייכת לתנועה מנצחת, המעצבת מחדש את הנראטיב הציוני ואת מדינת ישראל בכלל, כמעט ללא התנגדות (מוסף "הארץ", 22.6).

תנועות "אם תרצו" ו"ישראל שלי", העיתונים "בשבע" ו"מקור ראשון", עלוני בית הכנסת לעשרותיהם, תחנות הרדיו המגזריות, כל אלה יוצרים יחד תנופה אדירה, שלה אין השמאל הציוני מוצא תשובה. מאז נסגרו בין השאר "כותרת ראשית", "דבר" ו"על המשמר", מאז שנעלם "העיר" החתרני, השמאל נשאר עם עצמו בסלון, מתנחם בסטירה (רחווול מ"ארץ נהדרת"), מפולג, מובס, מושתק.

למעשה, גם אין לו מנהיג. זהו ציבור של יתומים פוליטיים, הרואה בחוסר אונים מוחלט כיצד בישראל 2012 לא ניתן היה ככל הנראה להעביר בכנסת את נוסח מגילת העצמאות, על ערכיה האוניברסליים, הבטחותיה לשוויון ושאיפתה לשלום.

איילת שקד מגלמת את ה"פטריוטיות" הציונית החדשה, הדורסנית, שאינה רואה את העולם ואת המוסר היהודי ממטר. כל מי שחרד מהשלכות מפעל ההתנחלויות על עתיד המדינה, הוא בעיניה ראוי לבדיקה ביטחונית מעמיקה. יש לקוות ששיחתה של איילת שני עם איילת שקד תעורר צעירים מהשמאל הציוני להבין שגם הם יכולים להקים תנועה מכלום - לפעול, לשכנע ולהצליח. הקרב אינו אבוד, אבל אנחנו קרובים לדקה ה-90.

ויקטור קלפהולץ

רמת השרון



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו