בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"האם הביצועים שלך היו טובים כמו של המקבוק שלך?"

הפסיכואנליטיקאי הלאקאניאני אריק לוראן מוטרד מצמצום הנפש לתהליך גופני. ויש לו גם הסבר מקורי לקשר שלנו לאייפון

46תגובות

הפסיכואנליטיקאי הצרפתי אריק לוראן מחפש עתיד חלופי לנפש האדם. הוא מוטרד מאוד מהראייה המכניסטית שמציעים חוקרי המוח, ומצמצום הנפש לכדי תהליך מחשבתי, כפי שמציעים הפסיכולוגים הקוגניטיביים. בעזרת הפסיכואנליזה הוא יוצא למתקפה על המגמות הדומיננטיות בפסיכולוגיה, ובדרך גם מסביר משהו על האופן בו הגאדג'טים שלנו מתבוננים בנו בזמן שנדמה לנו שאנו צופים בהם.

ד"ר לוראן הוא מממשיכי הדרך הבולטים ביותר של הפסיכואנליטיקאי ז'אק לאקאן. במשך 14 שנים היה באנליזה אצל לאקאן, שנקטעה עם מותו של האחרון ב-81'. הוא כיהן כנשיא הארגון העולמי של הפסיכואנליזה (WAP), המפיץ את המשנה הלאקאניאנית, הוא מלמד במחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת פאריס 8, ופירסם עשרות מאמרים וספרים שתורגמו לשפות רבות.

בספרו "Lost in Cognition", שראה לאחרונה אור בעברית בהוצאת רסלינג (תחת שמו האנגלי), הוא מצביע על מה שהולך לאיבוד כשמתמסרים להלך הרוח המדעי העכשווי בפסיכולוגיה, גם בחדרי הטיפול וגם בראייה הכוללת של נפש האדם. שם הספר מתייחס לסרטה של סופיה קופולה, "Lost in Translation", ונשמר באנגלית בכל השפות בו הופיע. השיחה עם לוראן התקיימה בעת ביקורו בישראל לפני כשבועיים, כאורח הכנס "לקרוא סימפטום" - הכנס העשירי של "New Lacanian School".

בספרו, מעמת לוראן בין הגישות הטיפוליות העכשוויות המתמקדות בתוצאה, דוגמת הפסיכולוגיה הקוגניטיבית, לגישות הפסיכואנליטיות לטיפול המתמקדות בתהליך. נדמה שרוב המגיעים לטיפול כיום מדמיינים את התוצאה הסופית לא כתהליך התפייסות עם הסימפטום אלא כהיעלמו המוחלט.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות לפייסבוק שלכם

איליה מלניקוב

האם אחת הבעיות של הטיפול הפסיכואנליטי והפסיכותרפיות בהשראתו, היא שהפונים אליהם לא באמת מבינים מה מוצע להם?

"אני חושב שההבנה מה מוטל על הכף מבטאת את השיח של התקופה. אנשים שבאו לפגוש את פרויד באו לפסיכיאטר בתקופה שאף אחד לא ידע מהי פסיכיאטריה. הם רצו הקלה בסבל, והם פנו למי שהוגדר מומחה לכך - המומחה המבודד שיש לו את השיטות המיוחדות שלו, שאתה לומד לבטוח בהן, כמו שהיתה הרפואה בתקופות העתיקות.

"כיום השיח של התקופה הוא שעליך להיות יצרני, שיהיו לך האמצעים, והחשוב מכל זה שיהיו לך התוצאות. כל העמדה האנליטית מתחילה בדיוק מהעובדה שזהו השיח השגור, שהאנשים חוזרים עליו, או שקועים בו, שהוא האידיאל של תקופתם. אבל, מה בדיוק הם מבקשים באמת? מעבר לעובדה שהם מציינים את הדרישה, את התלונה שלהם בשיח השגור של התקופה. אנשים אומרים, ‘בבקשה תעזור לי להיפטר מהספקות האלה שמענים אותי לגבי אשתי, האם היא האדם הנכון? האם עלי לבחור בה או במאהבת שלי? האם היא צודקת? האם אני צודק?'

"לכאורה הם מבקשים משהו מאוד ברור: ‘תאמר לי מה נכון לעשות בסבל שיש לי, בקונפליקטים שאיני יכול לפתור, תן לי את הפתרון'. אבל בסוף מה שבעצם נאמר זה דווקא: ‘אני הכישלון בכל זה, תעזור לי להיפטר מעצמי'. אם אתה מקשיב לאופן בו אנשים מנסחים את הסבל שלהם, את קשיי הקיום שלהם, יש תמיד מתח בין הפן המדויק, המוגבל למה שהוא רוצה להיפטר ממנו ובין הרצון להשתנות לגמרי, להיות מישהו אחר, לחיות בהתאם לאידיאלים של התקופה ולהיות משוחרר מכל הסתירות שמהוות את ההיסטוריה האישית שלו.

"הטאקט הקליני של הפסיכואנליטיקאי, בימינו ובתקופות שקדמו, היה איך לענות במדויק על ההיבטים המוגבלים הכלולים בתלונות של הסובייקט. יש אנשים, שדרך האשנב המוגבל שמספקת התלונה שלהם, יכולים לקבל גישה לתמהיל המסובך שיוצר את ההיסטוריה האישית שלהם, ויש שלא. אין גודל אחד שמתאים לכולם".

אתה כותב בספר על כך שבחלק מהטיפולים הקוגניטיביים, מה שמתקבל הוא פטישיזם של דמות אידיאלית שאיתה מנסים להזדהות, כמו שתעשיית הפרסום רוצה שנשאף להזדהות עם הדוגמנים והמוצרים שהם מוכרים.

"אחת הדרישות של הזמנים הקפיטליסטיים שלנו, היא שאנו נדרשים לחשוב על עצמנו כיזמים, שצריכים למקסם את החיים שלנו. עלינו לחשוב יותר, ליהנות יותר, לחוות חיי מין יותר אינטנסיביים. אם אנחנו לא ממקסמים, אנחנו רואים בזה כישלון ואנחנו אשמים בו. לכן הבקשה הנפוצה תהיה, ‘בבקשה תקנו אותי'. זה אידיאל של הסופר אגו: ‘אנא תקן אותי, עשה אותי סופר יצרני'. בעיני, נכון יותר לראות בזה דרישה של הסופר אגו, שמכבידה על כתפי הסובייקט ולפרש את זה בהתאם, ולא לנסות להיענות לזה. בסופו של דבר, כל אחד יכול לתפוס עצמו ככישלון במובן כלשהו, ולמען האמת זה לא כל כך נורא".

מה לגבי טכניקות קוגניטיביות שנמצאו כיעילות מאוד, כמו דה סנסיטיזציה - חשיפה הדרגתית לאובייקט הפחד לטיפול בפוביות?

"אני אענה לך באמצעות דוגמה ממטופל שהיה לי וסבל מפחד מטיסה. במשפחתו היו כל מיני אגדות על מטוסים ועל האידיאל של הטייס אז היה לו קונפליקט עם זה והוא היה חייב להתמודד איתו. ברגע מסוים בטיפול הוא אמר לי שהוא חייב לעלות על טיסה בשל עסקיו, ואני עודדתי אותו ללכת לטיפול קוגניטיבי-התנהגותי בחשיפה - טיפול בו חושפים אותך לסביבה וירטואלית שמדמה טיסה, ומנסים להרגיל אותך למצב מעורר הפחד הזה. זה בעיני דומה לנטילת תרופה המרגיעה את החרדה לפני העלייה למטוס. הטיפול אמנם הקל עליו, אבל הפחד הבסיסי נשאר שם. למרות שהוא התגבר על החרדה, זה לקח לו זמן רב יותר, עד שלבסוף הרגיש בנוח כשהוא על מטוס.

"אם מישהו בא לטיפול אצל אנליטיקאי באומרו, ‘אני רוצה להיפטר מפחד הטיסה שלי, בגלל שאני רוצה לעלות על מטוס', אני אומר לו, ‘נסה טיפול בחשיפה'. אם זה קורה במהלך אנליזה אני יכול להגיד לו: ‘לך תעשה את זה, ואז תחזור'. קשה לחיות, ויש כמה כלים שפתוחים בפניך, אז כדאי להשתמש בהם".

מה בעצם עלול ללכת לאיבוד כשמישהו לוקח את הסימפטומים שלו לפסיכולוג קוגניטיבי?

"אני יכול להגיד לך על מה איני מסכים עם העמיתים שלי מבחינה אתית. אני מתנגד לפן ההתנהגותי, שנמצא בשילוב המקובל של טיפול קוגניטיבי-התנהגותי (CBT). המטופל עלול למצוא את עצמו בעימות עם סמכות רבת עוצמה שמנסה לכפות שינוי התנהגותי, בגישה של מידה אחת לכל (one size fits all). כאילו קיימת התנהגות טובה שיכולה לעבור סטנדרטיזציה. זה לא רק מזיק לסובייקט, אלא ממש מסוכן לאידיאלים של החירות. ב-58', בשיא ה'שיגעון' ההתנהגותני, אמר סקינר (אבי ההתנהגותנות) למגזין ‘טיים': ‘חירות היא מותרות שאיננו יכולים להרשות'".

בין לאקאן לחומסקי

בתחילת הספר מתאר לוראן באופן מלא חיים כיצד הוא יושב בסמינר של לאקאן, ומתמודד עם הקושי בהבנת תורתו. "החל מנובמבר 1975, לא יכולנו אלא לאמוד את הבורות חסרת ההדר שהיתה מנת חלקנו", הוא כותב. וממשיך: "פתאום, בדצמבר 1975 מופיעה קרן אור. לאקאן חוזר מארצות הברית ומדבר על חומסקי. את חומסקי הכרנו... חשבנו אם כן, למצוא כאן משהו, נקודת משען".

זה מעניין, כשלאקאן מזכיר את הבלשן נועם חומסקי, שהיה ממבשרי המהפכה הקוגניטיבית בפסיכולוגיה, זה נשמע כאילו אתה וחבריך כמעט משחררים אנחת רווחה: הנה משהו שאנחנו יודעים.

לוראן צוחק: "כן, זה נכון, אבל נקודת המבט הקוגניטיבית של חומסקי שונה מאוד מהמודל התיאורטי המשתמע מהטיפול הקוגניטיבי. הדרך הפשוטה ביותר להסביר את השוני היא ההבדל בשאלה אם ניתן לצמצם את החוויה האנושית ללמידה. חומסקי הדגים לגבי השפה שלא ניתן להסביר את מורכבותה האינסופית כנוצרת רק מתוך למידה. בתוך המערכת הלשונית, הצביע חומסקי על אינסוף המשפטים שניתנים ליצירה והבנה, שקיומם לא יכול להיות מוסבר רק דרך מערכת סופית של למידה.

"גם במתמטיקה - המתמטיקאים הגדולים אומרים שהם לא למדו מתמטיקה, אלא נתקלו במתמטיקה (stumble upon), או צללו לתוכה. מה שהם למדו זה רק את הטכניקות, אבל המהות של המתמטיקה היא לא דבר נלמד. הרבה מתמטיקאים, בביוגרפיות שלהם, כשהם מנסים לתאר ‘איך זה עובד', משתמשים במונחים של גישה לעולם אינסופי של רעיונות שקיים היכן שהוא, מחוץ להם. כך יש לך את האינסוף בבלשנות, ואת האינסוף במתמטיקה, ויש לך גם אינסוף בתוך החוויה הפסיכואנליטית. בסתירה המתקיימת בין החזרתיות של דפוס החיים שלך, לבין ההופעה של התנסות חדשה, כשמבעד לתהליך הלכאורה אינסופי של החזרה, משהו חדש יתגלה".

הייתי רוצה לנצל את ההזדמנות ולבקש מין ניסוח להדיוטות. בתוך הפסיכואנליזה מה זה אומר כשמישהו אומר שהוא פסיכואנליטיקאי לאקאניאני?

"אענה מאוד בפשטות. בשנות ה-50 היה ויכוח בתוך התנועה הפסיכואנליטית מהו הלא-מודע, האם אלה עקבות ביולוגיים? האם זה בתוכנו? האם זה מחוץ לנו? לאקאן הציע את הפרשנות שהלא-מודע הוא מערכת שאינה בתוכנו, אלא כמו שפה - היא נמצאת מחוץ לנו. היה לו ביטוי: ‘הלא-מודע מובנה כשפה'. אין הכוונה לשפה במובן הבלשני, אלא לכך שזה נמצא שם בחוץ. אנחנו מגיבים למערכת שהיא לא בתוך המוח שלנו ולא באמצעות מחשבה עליה, אלא בהיותנו נתונים להשפעות שלה עלינו".

בעיני לוראן החיפוש של חוקרי המוח אחרי הביטוי של הלא-מודע במנגנונים מוחיים, בתוך הגוף במקום מחוץ לו, מסכן את הפסיכואנליזה באימוץ ראייה כוזבת הנשענת על רדוקציה גופנית, בה יאבד הקסם המיוחד של הלא-מודע הקיים מחוץ לנו, והשפעתו ניכרת בכל היחסים שלנו.

להאמין בסנטה קלאוס

בלובי של מלון דן, לוראן לובש ז'קט וממלא אחר הוראותיו של הצלם אשר מכוון את מצלמתו תוך שהוא ממלמל לעצמו דברים הנוגעים לצילום. בשלב מסוים פונה הצלם ללוראן ומתנצל: "אני מצטער שאני מדבר אל עצמי". לוראן עונה בלי היסוס: "אנחנו תמיד מדברים רק אל עצמנו".

לוראן מבקר את הניסיון הפופולרי הרווח כיום להציע חיבור בין פסיכואנליזה למדעים הקוגניטיביים וחקר המוח. הוא לא מהסס לתקוף בספרו דמויות מפתח שמובילות ניסיון לאינטגרציה בין התחומים כמו הפסיכואנליטיקאי פיטר פונגי, וחוקר הזיכרון האמריקאי, חתן פרס נובל אריק קנדל. לוראן מזהה שתי סכנות עיקריות בניסיונות הללו לשלב בין התחומים. האחת היא הצמצום של הסובייקט האנושי לכדי אורגניזם ביולוגי או מין אוטומט משוכלל במילותיו, והשנייה היא אובדנה של הטלת הספק הפסיכואנליטית בקיומה של סמכות חיצונית שיודעת, בין אם זה המדע או הטבע, שיחזור של ‘אמונה בסנטה קלאוס, שהפסיכואנליזה בנויה לשחרר ממנו'. עם זאת, נדמה שכשהממצאים המדעיים יכולים לשרת את התפיסה הלאקניאנית, הוא לא ממהר לדחות אותם.

אחד הממצאים בחקר המוח שעוררו את העניין הרב ביותר אצל פסיכולוגים, היה גילויים בשנות ה-90 של נוירוני המראה. אלה תאי עצב המגיבים באותו אופן גם כאשר האדם מבצע פעולה בעצמו, וגם כשהוא צופה באדם אחר. כלומר מבחינת פעילות התא, התנהגות של אחר מתבטאת כאילו היתה התנהגותו של האדם הצופה עצמו.

מה עמדתך לגבי האימוץ המהיר של נוירוני המראה על ידי פסיכולוגים כהוכחה לטבעה המולד של האמפתיה?

"ראשית כל, זה יכול לשמש כביקורת על אמפתיה כתהליך מחשבתי. זה לא רק שאני מדמיין את מה שעובר בראשו של האחר - זה אוטומטי, זה באמת משהו בי, שמזהה עצמי עם האחר, אני תקוע במראה. לאקאן אמר, ‘אתה חושב שאתה צופה בטלוויזיה, אבל זו הטלוויזיה שצופה בך'. הראייה שלך כלואה במבטה של הטלוויזיה או של המראה. מתוך הדמות הזאת, אתה רואה את עצמך. יש לנו יחסים עם הכפיל שלנו, עם המסך שצופה בנו ומהפנט אותנו. בעקבות נוירוני המראה, נדמה שאנחנו יותר זיקיות משנדמה לנו. הזיקיות נצפות על ידי האובייקט, הן משנות צבע עם מה שמוקרן עליהן, ובמובן מסוים גם אנחנו כאלה".

ולאן זה לוקח אותנו, כשאנו נושאים איתנו בתקופה זו מסכים לכל מקום?

"במובן מסוים יש לנו ביד את אמצעי השליטה עלינו. אנחנו נצפים מכל מסך, זה מהדהד את התחושה שאלוהים צופה בנו. בה בעת המכשירים האלה הם נפלאים במובן זה שהם מכילים את כל חיינו - את התמונות, הצלילים, הכתבים שלנו - כל זה מרוכז במכונה אחת בודדת ובאופן דיגיטלי. זו יכולה להיות דרך לחיות את חיינו טוב יותר, אך זה גם יוצר שיפוט של חיינו בכל רגע נתון. המסך הזה צופה בנו וכאילו שואל, ‘האם עשית את הדבר הנכון למקסם את חייך היום? האם הביצועים שלך היו טובים כמו של המקבוק שלך?'

"זו החרדה. ברגע שקניתי את המקבוק האולטימטיבי שלי, אני יודע שבקליפורניה אפל מכינה כבר את הדור הבא. כשקניתי את האייפון S4 הוא כבר היה מיושן בגלל שיהיה אייפון 5, שאצטרך לקנות אם אני רוצה לשמר את היכולת שלי. כך ההיבט הטכני יכול להיות בו בזמן מלהיב ומפתח, מרחיב את החיים, אך גם סימן של מוות. בדומה לתופעה שרואים בארצות מסוימות בהן מתבגרים נועלים את עצמם בחדרם ונסגרים בפני תקשורת עם העולם מלבד זה שמבעד למחשב. זו יכולה להיות דרך להפוך את עצמם לגלובליים, אבל גם דרך לסגור את עצמם מהעולם".

דיברת במפגש באוניברסיטת תל אביב על הדרך החדשה שאליה הולכים מדעי המוח. מתוך הכרה בכך שלא באמת ניתן ליצור מודל של הנפש, האם לדעתך מתרחש מעבר לעיסוק בתותבים המחוברים למוח?

"כן, כשאני משוחח עם חוקרי מוח אני שם לב שהתרחש שינוי. מעבר ממחקר על שאלות היסוד, מניסיון ליצור מודל מקיף לתפקוד המוחי, למחקר יישומי, בניסיון לבנות בזמן הקצר ביותר שניתן תותבים, שיוכלו לעזור לאנשים עם נכויות".

אתה רואה בכך שינוי בו המדע מותיר מקום ללא מודע?

"כן, במידה מסוימת. אחרי האופוריה הראשונית, בה חשבו שניתן להשיג הרבה בזמן קצר למדי, נדמה שמדעי המוח הניחו בצד את הרעיון של מודל מתפקד של הנפש וכיום הזרם המרכזי מתמקד בכלים יישומיים, שיהיו שימושיים".*

*****

תגובה למאמר של אווה אילוז

ביום הראיון התפרסם מאמרה של אווה אילוז "כך הפסיכולוגיה יכולה להרוס מחאה חברתית". לוראן מצטט מתוך המהדורה האנגלית, "הניאו-ליברליזם פועל טוב כל כך כמערכת אידיאולוגית בדיוק מפני שהוא מתאים כמו כפפה ליד להשקפת העולם השלטת במדינות מערביות רבות, השקפה שהפסיכולוגיה הפופולרית מקדמת: שאנחנו אחראים לכישלונות שלנו". הוא מניח את העיתון וממשיך, "הייתי אומר את ההפך, זה הקפיטליזם שבנה לעצמו פסיכולוגיה חדשה שתתאים לצרכיו, זה חלק מכל הביורוקרטיה של הבריאות, והדרך בה הרפואה, מובנית (Built-in) במבני הכוח החדשים השולטים בארצות מפותחות. כל המערכת הרפואית הפכה לדרך להפעיל כוח, לקטלג אוכלוסיות, לשים אותן בסדר חדש המושפע על ידי המדע ישירות. אווה אילוז מציינת יחדיו את הסטטיסטיקה של מספר הפסיכולוגים בארצות הברית ואת הסטטיסטיקה של ‘עסקי הבריאות', בעיני אלה שני דברים מאוד מובחנים. הפסיכולוגיה, והפסיכואנליזה אפילו פחות, הן רק חלק קטן ממה שהרפואה נהיתה".

בהתנסות האישית של לוראן הפסיכואנליזה דווקא מעודדת מהפכנות חברתית. באחד מהאזכורים שלו לאנליזה שעבר אצל ז'אק לאקאן סיפר בעבר כי ד"ר לאקאן לא איפשר לו לפספס גם לא פגישה אחת של אנאליזה אבל גם לא הפגנה אחת בכל התקופה הזאת, בהתייחסו להפגנות הסטודנטים בשנות ה-60 בפאריס.

עבורו אחד הדברים שמייחדים את הפסיכואנליזה, בשונה מגישות של פסיכולוגיה קוגניטיבית, הוא התייחסותה להיבטים מוסריים ואתיים של הקיום האנושי. "פרויד מעולם לא התעלם מהעובדה, שמעבר לעניין ההקלה על הסבל עומדות גם שאלות של אתיקה ומוסר. איך לחיות חיים, העולים בקנה אחד עם המוסר, כמו שהוא אמר ‘לעבוד ולאהוב', ובה בעת לדחות את הרעיונות הכוזבים של המוסריות של זמנו".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו