בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

את סוטה מהנושא

סיפור בהמשכים, פרק 3, והפעם: יש נשים שבוחרות בניתוחים פלסטיים ויש שבוחרות בניתוחים נפשיים. לא ברור איזו שיטה מניבה יותר פירות. וגם - יוסט מגיע

4תגובות

שבוע שלם השארתי את חמשתנו קפואות במיני-סוויטה במצב לא נוח בעליל: פאני משמיצה את יוסט כשהיא אוחזת את היומן של אנה פרנק בידה המורמת; דלפין, ורוניקה ואני מחובקות על המיטה המוכתמת בנתזי קוקטייל ייגרבומב ירקרק ומבחיל; מרתה למרגלותינו, על הברכיים, מתנצלת בחירוף נפש. מילא אי הנוחות הגופנית שלנו, שגם אלף שעות של איינגר יוגה לא היו מכינות אותנו לקראתה, אבל כבר למעלה משבועיים שאנחנו תקועות באקספוזיציה ולא מצליחות לפתוח בסיפור עצמו.

האמינו לי, קוראי וקוראותי קלי הדעת - אתם, שלא אכפת לכם לקרוא קומדיה אסקפיסטית במקום להקדיש את זמנכם היקר לענייני השעה הבוערים, אתם שמשוועים לדעת אם העיפה פאני את ההולנדי המפלרטט לכל הרוחות, מדוע התעקשתי להיפגש עם הארי פאקינג פוטר באנגליה בקיץ למרות שאין לזה עתיד, ואיך הגיבה ורוניקה כשהאקס שלה מצא לה מחליפה בתוך שבוע - אני עצמי מייחלת לספר לכם את כל מה שקרה ועוד, פשוט קשה מאוד לקדם עלילה בקצב משביע רצון עם חמש דמויות ראשיות סוררות ועמוד אחד בשבוע.

הלכתי לבדוק במקורות איך ניתן לטפל בסימפטום הזה ומצאתי שאפילו לכומר לורנס סטרן, הסופר הידוע, שהלוואי שיכולתי לקרוא לו מאהבי הרוחני (מתקשרת שפניתי אליה בעניין מסרה לי, לצערי, שהוא לא מסכים. נראה שכל הבריטים שאני אוהבת, חיים או מתים, מתנגדים בתוקף למחויבות לונג דיסטנס), רב אמן שיכולותיו אינן מוטלות בספק (אם כי בשעתו הטילו בו ספק עצום בגלל ריבוי הסטיות מהנושא, השטיקים הקומיים, הפניות הישירות לקוראים וגודש סיפורי המשנה), שלרשותו עמדו כמעט 500 עמודים (לפי המהדורה באנגלית של הוצאת נורטון), שיצאו לאור בתשעה המשכים (ארוכים פי כמה מאלף מילים) - אפילו סטרן, עם כל הלוקסוס הזה, ועם כל הזמן הפנוי שהיה לו בכפר הקטן בצפון אנגליה בשנות ה-60 של המאה ה-18, משך כמעט ארבעה חלקים עד שהצליח להזיז את הדמויות בכיוון הרצוי ולגרום לאלטר אגו שלו, טריסטרם שנדי, להיוולד סוף סוף.

ורוניקה אמרה לי בתחילת הערב, הרבה לפני שפגשנו את פאני קובל בשירותים, שזו בדיוק הסיבה שהיא איבדה אמון בטיפול פסיכולוגי דינמי: הסטיות האינסופיות מהנושא והיעדר התוצאות המוכחות. את יכולה להתמסר שנים לפסיכולוג, לנתח את הנראטיב שלך מכל כיוון אפשרי, לדעת בדיוק מה הדפוסים שאת תקועה בהם, ועדיין לא להצליח לחלץ את עצמך ולזוז בכיוון הרצוי. את כבר בכלל לא יודעת מה הכיוון הרצוי. עברו חמש שנים ואת עדיין הולכת לטיפול פעם בשבוע, בתקופות לחץ פעמיים, ובסופו של דבר אין לך מושג אם הגעת לשם בשביל להצליח לעזוב את מערכת היחסים ההרסנית שאת נמצאת בה או בשביל לקבל כלים להתמודד איתה, אם היית אמורה להתגבר על חרדת העימותים שלך או להשלים איתה, אם הטיפול היה אמור לחולל בך שינוי או רק לאפשר לך ונטילציה.

מבחינות מסוימות, אמרה ורוניקה, מזל שהחבר שלה עזב אותה אחרי שבע שנים ומצא לעצמו חברה חדשה תוך שבוע, כוס אמו הצולעת וזין אביו השוטה, אחרת היא בחיים לא היתה מתעוררת מהפנטזיה הרומנטית שהתמסרה לה. אם כי עכשיו, מפוכחת וריאליסטית, לא כל כך ברור לה מה היא אמורה לעשות עם העירות המכאיבה הזאת. אולי טיפול קוגניטיבי-ביהייביוריסטי?

אמרתי לוורוניקה שמצד אחד אני מזדהה עם כל מילה שלה ומצד שני לא ברור לי למה כולנו תמיד מצפות שיתחולל בנו שינוי משמעותי כתוצאה מטיפול שאינו פסיכיאטרי. פעם היו פשוט כורתים לך אונה ובזה היה נגמר העניין. אין כמו לובוטומיה למי שמחפש תוצאות מוכחות.

ורוניקה צחקה אבל היה ברור לשתינו שזה נושא עגום. יש נשים שמנסות להתאים את עצמן לדרישות העולם בניתוחים פלסטיים ויש נשים שמנסות להתאים את עצמן בניתוחים נפשיים. לא לחלוטין ברור איזו שיטה מניבה יותר פירות.

אם פאני היתה נוכחת בשיחה הזאת היא היתה אומרת שהפתרון הוא להפסיק לתקן את עצמנו ולהתחיל לתקן את העולם. אבל זה פתרון שדורש השקעה, אמונה ואומץ לב אף יותר ממה שדורשים הפתרונות המקובלים, ולא הרגשנו שיש לנו יכולות כאלו באותו שלב. כמו ורוניקה, גם אני גדלתי בתרבות קשה, שלא מטפחת אמונה בקיומן של אפשרויות בלתי מוגבלות. אני לא בטוחה עד כמה המצב היה חמור אצלה בארגנטינה, אבל אצלנו זו היתה מדיניות כמעט מוצהרת, לדכא שאיפות בבוז ולהתייחס לפנטזיות בהתנשאות - אפילו הספרות שלנו בקושי הרשתה לעצמה לחלום.

אבל אולי באמת כדאי שנפסיק עם כל הסטיות האלה, או שלעולם לא נגיע אל עצם הסיפור! אם כן, נתקענו שם חמשתנו במצב שכרות מתקדם. מילותיה של פאני, שזה עתה כינתה את יוסט קרפד, עוד הידהדו בחלל המיני-סוויטה שלו, כשהדלת נפתחה בקול העברת כרטיס חרישי. כולנו השתתקנו והפנינו ראש לעברו בו בזמן. אפשר היה לחתוך את המבוכה והאימה בסכין, לולא היתה זו פרקטיקה פסיכיאטרית שיצאה מזמן מן האופנה. יוסט עמד בפתח נדהם, הפפיון שלו חבוי מאחורי אננס שהתנוסס בראש סלסילת פירות טרופיים, מחוות התנצלות מעוררת תיאבון, שאיזה קונסיירז' כנראה עזר לו לארגן על אף השעה הלא בדיוק נורמטיבית.

פאני הסמיקה מקצה מצחה עד עומק מחשופה ואולי אף למטה מזה. היא מיהרה לשמוט את זרועה ולהחביא את אנה פרנק מאחורי גבה בדחף מגננתי לא לגמרי הגיוני. מרתה מילמלה או דיו מיו אחרון והשתטחה על השטיח, סופקת פניה בידיה. ורוניקה ודלפין פערו עיניים ולסת בתיאום מושלם ופלטו צווחה חלושה. רצף מחשבות מבולבל גרם לי לזנק מהמיטה, להחליק בידי את חולצתי הרטובה, לדלג מעל מרתה, לפרוש זרועות ולבטא בקול רם מדי את מה שלא היה אלא אחד בפה, בשביל כולן: "סוף סוף הגעת, חיכינו לך". יוסט סקר את החדר ואותנו במבט שראיתי בו תערובת של סלידה, חלחלה ומעט תשוקה, ופסע פנימה.

בשבוע הבא: השפלה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו