בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מדעי המוח

פרויד על ספת ה‑MRI

האם הדרך לטיפול בחרדה תעבור בקרוב דרך מכונת הדמיה? ד"ר עמית אטקין, תלמידו של אריק קנדל, מפגיש את הפסיכולוגיה והמדע עם חקר המוח

24תגובות

על קיר הסלון של ד"ר עמית אטקין, ישראלי לשעבר שהוריו היגרו לארצות הברית כשהיה בן 7, בין תמונות הסבים, הסבתות, ההורים ושאר בני השושלת, תלויים גם שני דיוקנאות: תמונות של המוח שלו ושל אשתו. מדובר במעשה נועז מצד חוקר מוח ששוקד על כך שביום מן הימים תהיה תמונת המוח כלי לאפיון האדם. אבל בבית שבו גרים חוקר מוח לצד פסיכיאטרית, מדובר בבדיחה כמעט מתבקשת.

כמדען במחלקה למדעי הפסיכיאטריה וההתנהגות בבית הספר לרפואה שבאוניברסיטת סטנפורד, אטקין הוא ממובילי המהפכה שמטרתה להפוך את הפסיכולוגיה, שעד סוף המאה ה-19 עדיין היתה ענף של הפילוסופיה, לדיסציפלינה מדעית הנטועה בטכנולוגיה של המאה ה-21. אטקין מנסה לחקור את נפש האדם במושגים של מדעי המוח, להציץ לתוך המוח של בני אדם ולנסות להבין מה קורה בו כאשר משהו משתבש בהתנהגותם ובתפיסותיהם. בשיחת טלפון מהמעבדה בסטנפורד, אומר אטקין שהוא מאמין שגם פרויד היה מרוצה, לו היה שומע על ההתפתחות הזאת.

"בתחילת דרכו פרויד היה מדען, נוירולוג, שעבד במעבדה", אומר אטקין. "כשפיתח את התיאוריות שלו על נפש האדם, הוא רצה לבחון אותן בשיטות של מדעי הטבע. כיוון שלפני מאה שנה זה לא היה אפשרי, הוא נאלץ לזנוח את השאיפה הזאת בתחושה קשה של החמצה. במשך כל חייו הוא האמין שיבוא יום והפסיכולוגיה תהפוך לאחד ממדעי הטבע, כלומר תחקור את התהליכים הנפשיים במושגים ביולוגיים שניתנים למדידה ולכימות. הוא רצה לעבור מתחום הרעיונות הפילוסופיים לתחום של המדע הקשיח שניתן להוכחה, וזה מה שמדעי המוח מנסים לעשות".

המודעות מנצחת

את החזון הזה של פרויד החל אטקין לממש כבר כשעשה את הדוקטורט במעבדה של חוקר המוח אריק קנדל, חתן פרס נובל לפיזיולוגיה ורפואה לשנת 2000. אז כינה אותו קנדל "חוקר אמיץ ומבריק", היום הוא אומר שאטקין הוא הדוגמה האולטימטיבית לאופן שבו מדעי המוח יכולים להעצים ולשדרג את הפסיכולוגיה. בניסוי שערכו השניים, הם בדקו את היחס בין החוויות המודעות שלנו ללא מודעות ומצאו אישוש ביולוגי לכמה מטענותיו של פרויד. אטקין וקנדל התמקדו בחוויה רגשית פשוטה: פחד. השאלה שהם שאלו היתה: האם לפחדים המודעים לנו יש אותה השפעה כמו לפחדים הלא מודעים?

הניסוי עבד כך: מתנדבים נכנסו למכונת fMRI (סריקת מוח שמודדת את פעילות המוח על ידי מעקב אחר השינויים בזרימת הדם לאזורים הפעילים) וצפו בתמונות שעוררו בהם פחד. כדי ליצור חוויית פחד מודעת, הוקרנו התמונות במשך זמן ארוך מספיק, שאיפשר לנבדקים להבין מה הם רואים. כדי ליצור חוויה רגשית לא מודעת, הוקרנו להם אותן תמונות ממש, אך לזמן כה קצר עד שהנבדקים לא היו מסוגלים לומר מה ראו.

לפני סריקת המוח ענו הנבדקים על שאלונים, שהעריכו את מידת החרדה הבסיסית שלהם, כלומר עד כמה הם טיפוסים חרדתיים, ללא קשר לניסוי. על פי השאלונים, זוהו נבדקים חרדתיים מאוד, אנשים שאינם חרדתיים כלל וכל המנעד ביניהם.

התוצאות הפתיעו את החוקרים: הגירוי המפחיד הלא מודע הדליק אצל החרדתיים, ורק אצלם, אזור מסוים במוח. לעומת זאת, כשהגירוי היה מודע הוא הדליק אזורים אחרים, ועשה זאת אצל כל הנבדקים: חרדתיים ולא חרדתיים כאחד.

כך, על אף שהניסוי בדק גירוי שלילי פשוט ולא חוויה טראומטית מורכבת, המסקנות היו מרתקות: ראשית, יש כאן אישוש ביולוגי לטענה הקלאסית של פרויד שלפיה גם גירויים וחוויות שנקלטים ברמת הלא מודע, משפיעים על המוח שלנו ועל תגובותינו. שנית, העובדה שכאשר הפחד היה מודע החרדתיים הגיבו אליו ממש כמו הלא חרדתיים, תומכת בטענה הפסיכואנליטית, שלפיה כשגירוי מאיים מועבר למודעות (למשל באמצעות פסיכותרפיה), נוצרת כלפיו תגובה "נורמלית".

סולם החרדה האבסולוטי

אמנם אין זו הוכחה ניצחת ליתרונותיה של הפסיכואנליזה, אבל הניסוי היה חדשני בכך שהוא הדגים את יכולתה של הביולוגיה לגשת לתיאוריה פסיכולוגית ולחקור אותה במושגים החומריים של המוח.

חוקרים נוספים בעולם מנסים לבדוק איך רעיונות פסיכולוגיים מסוימים מתבטאים במוח, למשל המשמעות הביולוגית של מושג תיאורטי כמו "הדחקה", או איפה במוח ממופה החלק שפרויד כינה "סופר אגו".

לא פחות חשוב הוא הניסיון של מדעי המוח לתמוך דווקא בפרקטיקה של הטיפול הפסיכולוגי. כיום מבוסס האבחון של הפרעות נפשיות על דיווחיו של החולה ועל התרשמותו של הפסיכולוג או הפסיכיאטר - שהן מוגבלות ביכולת הדיוק והאבחון שלהן. גם לגבי הטיפול, יש בעיה להעריך עד כמה הפסיכותרפיה והתרופות שהמטפל רושם, אכן יעילות. ההערכות הסובייקטיביות של המטפל ושל המטופל הן מדד לא מדויק ולעתים קרובות מתעתע, ולכן אחת המטרות של מדעי המוח היא להביא את הפסיכולוגיה למצב שבו תוכל לאבחן ולטפל באנשים על פי מדדים חיצוניים ואובייקטיביים, כמו שאר ענפי הרפואה.

הרי לא יעלה על הדעת שרופא פנימי, למשל, יעריך מחלה של אדם ויציע לו טיפול רק על סמך התחושה שיש לו כאשר הוא מניח את ידו על המצח של החולה. הרופא קובע את טמפרטורת הגוף על ידי מדחום, שולח את החולה לבדיקות דם או לצילום, ורק אז מחליט על הטיפול. גם הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה חייבות לצאת מהתחום הסובייקטיבי המעורפל שבו הן נמצאות, להבנה ברורה יותר של המנגנונים האחראים לסימפטומים כדי להציע לחולה טיפול מושכל יותר.

המעבדה שלך היתה מהחלוצות בעולם שהשתמשו ב-MRI לסריקות מוח של אנשים שסובלים מהפרעות נפשיות, בהשוואה לאלה של אנשים בריאים. מה למדתם מהשוואות כאלה?

"ה-fMRI מספק מידע חשוב על מה שקורה מתחת לפני השטח של ההפרעות הנפשיות. אנחנו, למשל, עוסקים הרבה בחרדה, שהיא הבעיה הנפשית השכיחה ביותר בארצות הברית. מלבד הסבל שהיא גורמת ללוקים בה, היא גם גובה מחיר כלכלי עצום כי היא גורמת לאובדן של ימי עבודה רבים. כולנו חווים חרדה על בסיס יומי, אלא שאנשים נורמליים (במובן הסטטיסטי, לא השיפוטי) יודעים לווסת אותה באופן בלתי מודע, ואילו אנשים חרדתיים אינם מסוגלים לעשות זאת. מערכת הבקרה הרגשית שלהם משובשת, והחרדה משתלטת עליהם. באמצעות סריקות מוח של אנשים חרדתיים והשוואתן לאלה של לא חרדתיים, אפשר היה לאתר את המעגלים העצביים האחראים על הבקרה הזאת.

"היות שחרדה היא מצב רציף, פיתחנו משימה (ראו מסגרת) שתאפשר לנו לדעת איפה אדם מסוים ממוקם על הרצף. המשימה מערערת את האיזון הרגשי של הנבדק ויוצרת בו חרדה. אנשים נורמליים מתגברים די מהר על המצב וחוזרים לאיזון, ואילו החרדתיים מתקשים בכך. ככל שהנבדק יותר חרדתי, כך לוקח לו יותר זמן לחזור למצב המאוזן, וכאשר אנשים מבצעים את המשימה בתוך מנהרת ה-MRI, ההבדלים ביניהם משתקפים גם בסריקות המוח שלהם.

"כך, יש לנו דרך כמותית לבדוק את רמות החרדה של אנשים. אין צורך להסתפק בשאלונים בנוסח: ‘דרג/י מ-1 ל-10 עד כמה את/ה חרד/ה בבוקר, מול קהל, בעבודה'. עכשיו יש לנו מדד אובייקטיבי לרמת החרדה, דבר שחשוב לאבחון אבל גם כדי לבדוק עד כמה הצליח הטיפול שניתן בעקבותיו, יהיו אלה תרופות, פסיכותרפיה או כל טיפול אחר".

תרגול טוב, יהיה טוב

התובנות החדשות מאפשרות גם פיתוח של טיפולים חדשים. "במקרים של חרדה או דיכאון, למשל, שבהם זוהו המעגלים העצביים הרלבנטיים, אפשר לנסות להפעיל או לשתק אותם ישירות, על ידי הפעלה של שדה מגנטי רב עוצמה שממוקד עליהם.

"גישה אחרת, עקיפה, מנסה להשפיע על המעגלים הרלוונטיים על ידי תרגול התנהגותי. הרעיון, שפותח בין היתר על ידי ד"ר יאיר בר חיים מאוניברסיטת תל אביב, הוא כזה: אנשים חרדתיים ודיכאוניים נוטים, כידוע, לראות את העולם באופן שלילי, כלומר להתייחס יותר לחוויות ולגירויים השליליים שנקרים בדרכם מאשר לניטרליים או לחיוביים. הנטייה הזאת לשליליות נטועה כמובן בתבניות הפעולה של מוח, והגישה החדשה מנסה לגרות את המוח לפתח תבניות חדשות.

"בניגוד למה שמקובל לחשוב, מוח של בוגר, גם של כאלה הלוקים בהפרעות נפשיות, שומר על גמישות מפתיעה ולכן הוא ניתן לשינוי. פיתחנו אימונים ממוחשבים שמפתים אנשים חרדתיים להתייחס דווקא לגירויים חיוביים. באחד האימונים, למשל, מופיעה לפני המטופל טבלה שמציגה פרצופים שמחים, ניטרליים ועצובים. הוא מתבקש לבחור במהירות בפרצופים החיוביים והניטרליים ולהתעלם מהשליליים. הצלחה מתוגמלת בנקודות, ודרגות הקושי הולכות ועולות ככל שהטבלה גדלה וזמן התגובה מתקצר. אימון כזה בראיית ‘חצי הכוס המלאה' פועל באופן לא מודע על מערכת הבקרה הרגשית ומכוון את הנטייה השלילית של החרדתיים למצב שבו הם מגיבים באופן דומה לאנשים בריאים. הגישה הזאת צוברת היום תנופה, כי היא פשוטה ומבטיחה".

האם זה לא מוכיח את הטענה הניו-אייג'ית, שאם נעמוד במעגל, נחזיק ידיים ונדקלם שוב ושוב שהחיים יפים, באמת נרגיש ככה?

"זה כמו ההבדל בין להתאמן במכון ולפתח כושר ושרירים, לבין פשוט להגיד לעצמך שאתה בכושר ונראה מצוין. דקלום מילים חיוביות שאינו מתבסס על התנסות חווייתית, יעיל אולי לשעות ספורות".

אז עכשיו יש לנו בנוסף לפסיכותרפיה ולתרופות גם משחקי מחשב כדרך טיפול?

"זה הרעיון: שיהיה מגוון של שיטות טיפול ושאפשר יהיה לשלב ביניהן. למרבה הצער, הטיפולים כיום להפרעות פסיכיאטריות כמו חרדה, סכיזופרניה או דיכאון לא ממש יעילים. ב-50 השנה האחרונות, שאר ענפי הרפואה התקדמו פלאים: פותחו מכשירים חדשים, שיפרו טיפולים והצליחו להוריד את אחוזי התמותה. הפסיכיאטריה, לעומת זאת, מדדה מאחור. מעט מאוד תרופות פסיכיאטריות חדשות פותחו (יחסית לתרופות למחלות לב, למשל), והתברר שהשפעתן על רוב החולים מוגבלת.

"גם פסיכותרפיה, למרות שמחקרים רבים מראים שהיא יעילה, לא עוזרת לכל אחד. לכן, נוסף לשיפור האבחון ולפיתוח שיטות טיפול חדשות, אנחנו מנסים כיום למצוא דרכים שיאפשרו לנו לנבא איזה טיפול יועיל לאיזה מטופל: מי יכול להיעזר בפסיכותרפיה, למי כדאי לרשום תרופה ומי ייצא נשכר מטיפולים אחרים, כמו אימוני המחשב שלנו".

איך מנבאים מה מתאים למי?

"קחי, למשל, אדם שסובל מדיכאון. קביעת הטיפול המתאים לו כמוה כירייה באפלה. הוא מתחיל טיפול פסיכולוגי שעולה לו הון עתק ונמשך המון שנים, ואז מתברר שזה לא ממש עוזר לו. אחר כך הוא הולך לפסיכיאטר שרושם לו תרופה, ואחרי כמה חודשים מתברר שגם היא לא מתאימה. הוא מנסה עוד תרופה ואחר כך את אחד הטיפולים החדשניים שתיארתי. בינתיים עוברות עליו שנים של סבל נורא, שיכולות לפעמים להסתיים בהתאבדות.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע לפייסבוק שלכם

"על מנת למנוע את תהליך הניסוי והטעייה המעורפל הזה, אנחנו משתתפים בפרויקט בינלאומי שמנסה לעשות אופטימיזציה לטיפול בדיכאון. מדענים אוספים מאות אלפי נתונים ביולוגיים של חולים בדיכאון, החל ממאפיינים גנטיים שונים ועד לסריקות מוח. אחר כך נותנים להם תרופות אנטי דיכאוניות, ובודקים איזו תרופה משפיעה על איזה חולה. המטרה היא למצוא התאמה בין סט ייחודי של מדדים ביולוגיים לבין הצלחה של טיפול מסוים, כדי שבעתיד, נניח בעוד 10-20 שנה, נוכל להעניק לאדם הסובל מדיכאון שיגיע לקליניקה את התרופה או הטיפול שיעזרו לו. התוצאות הראשוניות מבטיחות, ואנחנו נערכים לבדוק כך גם את השפעתו של טיפול פסיכותרפי על אנשים".

 

מדעי המוח נתפסים כמנוכרים ומכניסטיים לעומת הטיפול הפסיכותרפי שנחשב מורכב ואנושי. איך הפסיכותרפיסטים מתייחסים למהפכה של מדעי המוח?

"אני מעביר עכשיו בסטנפורד קורס במדעי המוח לסטודנטים לפסיכיאטריה, וההתלהבות גדולה. בסופו של דבר, כולנו חוקרים את אותה הנפש, מנסים להבין את החוקים שעל פיהם היא פועלת ורוצים להציע טיפול טוב יותר לאנשים שבאים אלינו עם המצוקות שלהם. ההתקדמות בכך תלויה בשיתוף פעולה בין הפסיכיאטרים לחוקרי מוח, בין הקליניקה למחקר. בשנים האחרונות, יש הרבה מחקרים, שמראים שפסיכותרפיה היא דרך טיפול יעילה. נעשים גם ניסיונות לזהות את השינויים שמתרחשים במוח במהלך טיפול פסיכולוגי מוצלח, כדי שאפשר יהיה לחפש טיפולים אלטרנטיביים עבור אלה שלא מגיבים אליו היטב, ואולי לקצר את הדרך לאלה שמגיבים. מלבד זאת, אין תחליף לקשר הבינאישי שנוצר בין שני אנשים, ואף תרופה או משחק מחשב לא יוכלו לעזור לאדם לברר את משמעות חייו. בשביל אלה, עדיין צריך מטפלים, אבל חיוני שהם יהיו מעודכנים בחידושים בחקר המוח כדי שיוכלו, לצד האמפתיה והחמלה, להציע לכל אדם את הטיפול המתאים והיעיל ביותר עבורו".*

***

התפיסה בשירות הדיכאון

המבחן שעזר לתפוס מרגלים, משמש כלי לאבחון חרדה

בשנות ה-30 של המאה ה-20 הציג הפסיכולוג האמריקאי ג'ון רידלי סטרופ את מה שמכונה כיום מבחן סטרופ (Stroop Test שבכלל פותח על ידי חוקרים אחרים בגרמניה). המבחן, שבודק כיצד מתמודדים אנשים עם סתירות קוגניטיביות, מתבצע כך: הבוחנים מראים לנבדקים כרטיסים עם מילים שמציינות צבעים, למשל "אדום" או "ירוק". יש כרטיסים שבהם משמעות המילה תואמת את צבע הדיו שבה היא כתובה (המילה "אדום" כתובה בדיו אדום); בכרטיסים אחרים יש סתירה בין צבע הדיו למשמעות המילה (המילה "אדום" כתובה בצבע ירוק).

מתברר שכאשר אנשים מתבקשים להתעלם ממשמעות המילה ולציין רק את צבע הדיו שבו היא כתובה, הם ממהרים לענות כשצבע הדיו תואם את המילה, אבל מתעכבים כאשר יש סתירה בין השניים. אם מראים לנבדקים כרטיסים שמציגים סתירה בזה אחר זה, הם לומדים להתמודד עם הסתירה, וזמן התשובה שלהם לשאלה הולך ומתקצר.

מאז פרסומו של המאמר המקורי, שהוא עד היום אחד המצוטטים ביותר בתולדות הפסיכולוגיה הניסויית, זכה מבחן סטרופ לשלל וריאציות (למשל, הנבדקים רואים את המילים "ימין" או "שמאל", פעם בצד הדף שתואם את משמעות המילה, ופעם בסתירה לה), שמשמשות להערכה של תפקודים מנטליים שונים. כך נמצא, שזמני תגובה ארוכים יכולים לאפיין אנשים בעלי הפרעות קשב וריכוז, אנשים דמנטיים ובעלי הפרעות נפשיות כגון סכיזופרניה ודיכאון.

אחד השימושים האפקטיביים של המבחן היה בזמן המלחמה הקרה, כשהאמריקאים השתמשו בו לגילוי מרגלים רוסים שהסתננו לכוחותיהם. הם הציגו לחשודים מילים ברוסית שציינו צבעים, לפעמים בהתאמה לצבע הדיו שבו נכתבו ולפעמים בסתירה לו. רק דוברי הרוסית הבינו את משמעות המילים, ולכן חוו סתירה קוגניטיבית כשהתבקשו לציין את הצבע שבו היתה כתובה המילה. תשובותיהם האטיות, יחסית למי שלא היה דובר רוסית, הסגירו אותם.

אטקין יישם את המבחן הזה כדי לעורר בנבדקים סתירה רגשית דווקא, ולמדוד באמצעותה את רמת החרדה שלהם. הוא הראה לנבדקים תמונות של פנים שמביעות פחד או שמחה וביקש מהם לומר על ידי לחיצה על אחד משני כפתורים איזו הבעה הם רואים. על כל תמונה הופיע בגדול גם כיתוב - "פחד" או "שמחה" - באופן שלעתים התאים להבעת הפנים ולפעמים סתר אותה.

הוא גילה, שבמקרה של סתירה בין הכיתוב להבעה נוצרת במוח סתירה רגשית שמעוררת בנבדקים חרדה, שמאטה את תגובתם. אם ממשיכים להראות לנבדקים תמונות שבהן יש סתירה בין ההבעה לכיתוב, בזו אחר זו, הנבדקים הלא חרדתיים משתפרים משום שהחרדה שלהם שוככת. נבדקים חרדתיים, לעומת זאת, לא מצליחים להשתלט על החרדה וזמן התגובה שלהם לא משתפר. ככל שהנבדק חרדתי יותר, כך לוקח לו יותר זמן להשתפר. כך נוצר מדד אובייקטיבי לרמת החרדה אצל אנשים, וגילויו מאפשר לכמת את רמת החרדה שלהם.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו