שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

מגדלים באוויר

ביום בו בתי הבכורה חוגגת יום הולדת שבע, אני מקווה שלא תמצא את עצמה לבד ומוקדם מדי על האמפייר סטייט בילדינג

מיקה אלמוג
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
מיקה אלמוג

חמש בבוקר. היום יום ההולדת של הגדולה ואני לא מצליחה לישון. מאידך, העייפות לא מאפשרת לי להתרכז מספיק כדי למחוק משהו מרשימת המטלות הארוכה של השבוע הקרוב. אז אני הולכת למטבח ומקשטת את הכיסא שלה בסרטים ובלונים. חוזרת לחדר העבודה ומתבוננת בקולאז' התמונות שלה, שהכנו אתמול לכבוד החגיגה, ובאחת מהן אני רואה פתאום הצצה לעתיד, לפני הנערה שתהיה בעוד כמה שנים קטנות. בשולי הדף נותר פס לבן ואני רוצה לכתוב לה ברכה. ומה את רוצה לאחל? קול של גננת מתנגן באוזני, מה תאחלי לבתך-בכורתך שנולדה לפני שבע שנים, ושלושה ילדים ועידני עידנים?

אני הולכת להציץ עליהם. אני מניחה יד ובשקט בשקט סופרת שלושה לבבות פועמים: קטנה, אמצעי, גדולה. מיטתה של ילדת היומולדת מלאה בובות וחיות, בהם דובי מיקי המגודל, אותו קיבלתי ביום ההולדת השביעי שלי, ואיתו ישנתי מדי לילה גם כשכבר הייתי בתיכון. פתאום אני נשטפת זיכרון יומולדת רחוק.

ביום בו מלאו לי 17 הייתי על האמפייר סטייט בילדינג. לבד. נסעתי לניו יורק עם מזוודה אחת ושקית ניילון גדולה שבתוכה ארזתי את דובי מיקי. חודשים עבדתי וחסכתי למימוש התוכנית. קניתי מדריך שקראו לו "ניו יורק בגרוש" או משהו כזה, ממנו למדתי איפה אפשר לישון ולאכול בזול. מתחת למיטה החבאתי מזוודה שנארזה בהדרגה. לבסוף נסעתי באוטובוס למשרד נסיעות בדיזנגוף פינת בן גוריון (עד היום כשאני עוברת שם מכה בי גל של זיכרון) וקניתי כרטיס הלוך ושוב. ידעתי שרשויות ההגירה האמריקאיות לא ייתנו לי להיכנס למדינה עם כרטיס בכיוון אחד בלבד ותיכננתי למכור את חציו השני בניו יורק. אחרי כרטיס הטיסה נשארו בחסכונותי משהו כמו 2,000 דולר. זה ודאי יספיק לי לחצי השנה הראשונה, הנחתי.

איור: עדי עמנואל

לא סיפרתי לאיש על תוכניותי, למעט חברה אחת קרובה, עליה גם הטלתי את המשימה האיומה לתת להורי את מכתב ההתנצלות שהשארתי. אני לא בטוחה שהם סלחו לה עד היום. ונסעתי, רודפת חלום על חיים אחרים שרציתי שיתחילו עכשיו ומיד, אמיצה וטיפשה כמו שרק בת 17 יכולה להיות.

במנהטן נסעתי הישר להוסטל שעליו קראתי במדריך שלי. עבור שבעה דולר ללילה קיבלתי את הקומה העליונה במיטת קומתיים, בחדר שהיו בו ארבע מיטות כאלה, עם עוד שבע נשים, בשלל גילים ולאומים, כל אחת והסיבה שלה להגיע לעיר המפורסמת בעולם. מיקמתי את דובי מיקי על המיטה, וידאתי שהמזוודה נעולה ויצאתי. הזמנתי במעדנייה בייגל עם קרים-צ'יז, והתיישבתי על ספסל בסנטרל פארק. מה עכשיו? אחרי שאכלתי מצאתי תא טלפון ציבורי והתקשרתי ממנו הביתה. גוביינא. יותר מכעס אני זוכרת שהיתה הקלה לשמוע שהגעתי בשלום. והיה עצב גדול.

עליתי על האמפייר סטייט בילדינג וראיתי את העיר שתיכננתי לכבוש תוך כמה חודשים, וחיפשתי סימן שיגיד לי מה צריך להיות הצעד הבא. לא הגיע. בימים הבאים חרשתי את העיר והתאהבתי בה. הלילות היו קשים יותר. היו בדידות ובהלה, במיוחד כשהתחלתי להבין את שלל המורכבויות שלא לקחתי בחשבון: ש-2,000 דולר יחזיקו אותי בניו יורק אולי חודש וחצי, שאין לי את הוויזה המתאימה כדי לעבוד באופן חוקי, ובמיוחד שאין לי באמת מושג מאיפה להתחיל להגשים את חלומותי מרחיקי הלכת (זכרתי היטב את כל הסיפורים על מצליחנים שהגיעו לניו יורק עם חמישה דולר בכיס האחורי של הג'ינס הקרוע שלהם וכבשו את העולם. אבל מה הם עשו בשבועיים הראשונים?) וגם, למרות שלא נתתי לזה לחדור באמת, בשולי ההכרה שלי ביצבצה הבנה של עוצמת הכאב שהסבתי למי שהשארתי בבית. בכל פעם שהציצה הורדתי לה נבוט על הראש והיא נסוגה, מייללת וחבולה.

עד שעלתה סבתי על הקו. בואי הביתה, אמרה, אמא שלך בוכה. חזרתי הביתה בתום שבוע בניו יורק, מנצלת את חלק ה"שוב" של ה"הלוך ושוב", אותו בסופו של דבר לא מכרתי מיד עם נחיתתי. אבא שלי בא לאסוף אותי משדה התעופה. ביד אחת דחפתי עגלה חורקנית ועליה המזוודה שלי, וביד השנייה החזקתי את דובי מיקי. ראיתי את אבא שלי מתקרב ואז, כמו במלודרמה עסיסית, העגלה נתקעה בחריץ במדרכה והמזוודה שלי נפלה ונפתחה וכל תכולתה התפזרה על המדרכה סביבי. אבא חיבק אותי ובכיתי. נסענו הביתה.

זרועות דקות נכרכות סביבי. איזה יום היום, הגדולה שואלת. היום היומולדת שלך, אני אומרת. אבל לא יכול להיות שהיום היומולדת שלי, היא ממלמלת, ישנונית, כי היום שבת וסיפרת לי שנולדתי ביום חמישי. אני לוחשת לתוך שערה הרך הסברים רכים על מעגליותו של הזמן. וכן, חלפו שבע שנים בדיוק מיום שנולדת, למרות שזה לא אותו יום בשבוע, וכן, זה מבלבל. לכי תסבירי לה שהבלבול הזה הוא בין פשעיו הקטנים ביותר של הזמן. לכי תסבירי על התגברות הקצב המוזרה שלו ברבות השנים. היא שואלת אותי כמעט כל יום בת כמה היא. בדיוק, היא מבקשת לדעת. היא מונה את גילה בשנים וחודשים, ולפעמים מוסיפה שבועות וימים. והיא בשלב בחיים שבו עובר המון זמן בין גיל שש ו-11 חודשים לגיל שבע. כל מאווייה נתונים לרגע שבו תיפול לה סוף סוף שן, לעלייה מכיתה א' ל-ב', לגיל שבו תוכל כבר ללכת לצופים, לעתיד.

רוח קלה נושבת מחלון חדר הילדים ואני נזכרת ברוח החזקה שנשבה בראש המגדל הגבוה ההוא, בעיר הגדולה ההיא, בשערה של הילדה ההיא שכל כך, כל כך מיהרה. "אל תיסעי", אני לוחשת לתוך השכמות החמות של בתי. מה? היא שואלת. יומולדת שמח אהובה, אני אומרת. ובשולי הקולאז' אני כותבת לה ברכה: שתהיה לך סבלנות.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ