בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סרט מלחמה

כשהמארינס כבשו את רומא

תשובתו של ג'יימס ארווין לשאלה האם גדוד מארינס אכן יכול לכבוש את האימפריה הרומית, הפכה ליותר מדיון ברשת. בקרוב הסרט ההוליוודי

53תגובות

ג'יימס ארווין, בן 37, עובד בחברת שירותים פיננסיים בדה מוין, איווה, בכתיבת מדריכי תוכנה. הוא עושה זאת כבר כמה שנים, ונהנה מכך. זו עבודה רגועה לאדם עם דרך מחשבה שיטתית. שכר טוב, לא רחוק מהבית. הוא מגיע הביתה ב-17:30 כל ערב כדי לבלות עם אשתו ובנו בן השנה.

ביום רביעי אחד באוגוסט אשתקד, ארווין קם משולחנו בצהריים. הוא פסע לחדר האוכל של החברה, חימם לעצמו אוכל במיקרוגל ולקח אותו חזרה לשולחנו. הוא נגס בארוחת הצהריים שלו והתחבר ל-Reddit.com.

רדיט הוא אתר חדשות רוחש, שבו "החדשות" נקבעות על ידי עשרות מיליוני המשתמשים - אחת מהקהילות הגדולות ברשת. כל אחד יכול להעלות לינק או לרשום הערה, וכל מה שעולה באתר, עד לשנינות הזעירה ביותר, מלווה בשני חצים - אחד פונה מעלה והשני מטה. האתר בונה את עצמו ללא הרף בצורת טבלה, לפי מיליארדי הצבעות בעד ונגד. אייטמים פופולריים עולים, אייטמים לא פופולריים יורדים. מדויק יותר מטוויטר, מדעי יותר מפייסבוק, רדיט עונה לשאלה מה אנשים ברשת חושבים שהוא חשוב, מצחיק, חמוד, גדול ומשמח, ממש ברגע זה.

לעתים קרובות מופיעות שאלות אקראיות בעמוד הראשי של רדיט, כמו "האם יש מגנט שיכול למשוך את הברזל מגופך?" או, "מהו הדבר המביך ביותר שאפשר לומר לקופאי כשקונים קונדומים?"

באותו יום רביעי, כשארווין עבר על רדיט, שאלה אחת משכה את תשומת לבו. העלה אותה גולש המכנה את עצמו The_Quiet_Earth: "האם אוכל להשמיד את האימפריה הרומית כולה בעת שלטונו של אוגוסטוס, אם אחזור אחורה בזמן עם גדוד של חיילי מארינס או כוח משימה מיוחד של המארינס, הכולל גדוד רגלים בסיוע טנקים, תותחים וכלים נוספים וטייסת מסוקים ומטוסים?" ארווין לחץ על השאלה ושרשור סוער נפרש לפניו. מאות בני אדם ניהלו ויכוח היפותטי, מהמרים על תוצאותיה של התנגשות בין המארינס לרומאים. מהו הטווח של החנית הרומית? איך יגיבו הרומאים למסוק? מה יקרה כשלאמריקאים תיגמר התחמושת?

ארווין, שלמד היסטוריה באוניברסיטת איווה, העלה פוסטים לרדיט בחמשת החודשים הקודמים. הוא השתמש בכינוי Prufrock451, המתייחס לגיבור המגושם בשירו של טי.אס אליוט ולרומן פרנהייט 451 של ריי ברדבורי. פרופרוק451 הופיע בכל רחבי האתר. יום אחד כותב על השורשים ההיסטוריים של מלחמת האזרחים בליבריה, למחרת מספר סיפור משעשע על מטווח באיווה. הוא גם העלה כמה תמונות של מבצרים אירופיים, שלדעתו נראו מגניבים, וציטוט של וולטר. היה ברור שפרופרוק451 הוא בחור משונה - אך הוא היה גם משתמש טיפוסי ברדיט, וכמו רדיטורים רבים, כפי שהם מכונים, הוא גילה שהאתר ממכר.

יותר מאשר מקום לפורקן יצירתי או בזבוז זמן, רדיט הוא משחק. מטרתו לאסוף נקודות "קארמת רדיט". כל פעם שארווין ראה כי הקארמה שלו עולה, הוא חש פרץ קל של אדרנלין. "אנשים מתאמצים לגרום לך לצחוק, לחשוב או לשנוא אותם", אומר ארווין. "זה המצב האנושי, עם ניקוד".

עתה, בתגובה לשאלה של The_Quiet_Earth על המארינס הנוסעים בזמן, ארווין החל להקליד. הוא העלה את תשובתו בסדרת הערות בשרשור. בתוך שעה הוא הפך לכוכב רשת. בתוך שלוש שעות פנה אליו מפיק קולנוע. אחרי שבועיים הציעו לו לכתוב סרט המתבסס על הערותיו ברדיט. אחרי חודשיים הוא עזב את עבודתו והפך לתסריטאי הוליוודי במשרה מלאה.

יותר זה יותר

הצלחתו של ארווין אמנם חסרת תקדים, אבל היא תואמת לחלוטין את האתוס של רדיט. האתר נוצר כדי להפוך את המצחיקים והמוכשרים לגיבורים לרגע. הקימו אותו צמד בוגרי אוניברסיטת וירג'יניה, אלכסיס אוהניאן וסטיב הפמן, ביוני 2005. בהתחלה לאוהניאן ולהופמן לא היו משתמשים, אז הם יצרו כמה עשרות חשבונות מומצאים והעלו תוכן בעצמם. "פשוט רצינו ליצור מקום שבו אפשר למצוא את מה שמעניין ברשת", אומר אוהניאן. "סטיב ואני ידענו מתחילת הדרך שאנחנו צריכים קהילה כדי שזה יעבוד".

באותו שלב, הניסיון הקודם היחיד שהיה לאוהניאן בבניית קהילה היה שבט קווייק (משחק רשת משנות ה-90) שהוא ניהל בבית הספר התיכון, "ואולי גילדה ב-EverQuest (משחק רשת אחר)". אבל הוא והופמן ידעו מה הם אוהבים - ושונאים - באתרים אחרים. הם אהבו את התוכן באתר החדשות לגיקים Slashdot. הם אהבו את עמוד הפופולריים באתר הסימניות החברתיות del.icio.us, אף שהלינקים עצמם היו משעממים לעתים קרובות. הם שנאו אתרים שממטירים על הגולש פרסומות או טריקים שגורמים לו למסור את כתובת המייל שלו. והם שנאו מנהלי אתרים שמחקו דברים בלי סיבה טובה.

לפי אוהניאן, "יש גבול לתבונה של מנהל אתר אחד, והוא גבול נמוך למדי". לכן הוא ושותפו תיכננו את רדיט כך שכמה שיותר כוח יהיה בידי המשתמשים. הופמן תיכנת "אלגוריתם מגניבות", שיקבע מה מופיע בראש הדף. משתמשים יוכלו למיין לינקים והערות לפי מגניבות, חדשנות ומספר הקולות בעד ונגד. התוכנית עבדה היטב והפכה את הכאוס לשכבות ניתנות להבנה. אוהניאן והפמן סירבו למחוק כל תוכן שאינו ספאם או גזענות בוטה, אפילו אחרי שהם נרכשו ב-2006 על ידי מו"ל התקשורת הממוסדת קונדה נסט (כן, הבעלים של Wired. המשרדים של רדיט נדחסים בפינת אותה קומה שבה מופקים מגזין ואתר Wired. לצוות של רדיט לא היתה שום גישה לכתבה זו, או השפעה עליה).

אוהניאן והפמן גם איפשרו למשתמשים ליצור את הפינות שלהם בתוך האתר, שנקראות תת-רדיטים. כיום יש יותר ממאה אלף תת-רדיטים המוקדשים לכל נושא שהוא, החל במשחקי מחשב ואתיאיזם וכלה בעיר ויניפג. אייטמים פופולריים במיוחד פורצים מתוך התת-רדיטים.

"אתה יכול להיות משתמש חדש לגמרי, אבל אם אתה מפרסם משהו חזק, תוכל להופיע בעמוד הראשון", אומר אוהניאן (שני המייסדים כבר מכרו את חלקם בחברה, אבל אוהניאן ממשיך לכהן במועצת המנהלים ומשמש כדוברה).

כן, טונות של תמונות מטופשות מופיעות בעמוד הקדמי, כמו גם בדיחות פנימיות, אבל יכולתה של הקהילה הזאת ליזום ממים רבי עוצמה הפכה למם בעצמה. הדוגמה הידועה ביותר היא "העצרת להשבת השפיות ו/או הפחד" של קומדי סנטרל, שבאוקטובר 2010 הביאה 250 אלף בני אדם להפגנת ענק בוושינגטון הבירה. הרעיון לעצרת הועלה לראשונה ברדיט.

בחורף 2011 הקהילה של רדיט אירגנה חרם על חברת אחסון האתרים "גו דאדי", בשל תמיכתה בחוק למאבק בפיראטיות ברשת (המגביר את הסמכויות של הרשויות האמריקאיות ברשת). אחרי ש"גו דאדי" איבדה אלפי אתרים ביום אחד, החברה מיהרה לשנות את עמדתה.

R o b e r t M a x w e l l / A r t + C o m m e r c e

משתמשי רדיט גם הפגינו להיטות להתנסות בדרכים חדשות להיות נחמדים. הם שלחו אלפי פיצות חינם זה לזה בתת-רדיט שנקרא Random_Acts_Of_Pizza. ב-2009 הציע רדיטור חילופי מתנות לחג המולד. בחג האחרון, 40 אלף בני אדם מ-115 מדינות היו מעורבים בחילופים. אין שום אתר אחר שבו רעיון ביישני יכול בקלות כה רבה להתגלגל ככדור שלג לפרויקט שאפתני כל כך.

מובן שכמו כל אתר המשגשג בזכות פסאודו-אנונימיות, רדיט מושך אליו גם סוטים ומשוגעים. תת-רדיט אחד, MensRights, מיועד "לאנשים הסבורים כי גברים סובלים מנחיתות בחברה", ובמשך שנים מנהלי האתר השלימו עם תת-רדיטים המוקדשים לתמונות של נערות צעירות (בפברואר רדיט אסרו על העלאה של תוכן מיני שבו מעורבים קטינים). בשנה שעברה התעללו הרדיטורים באשה בת 21 שניסתה לאסוף כסף לילדים חולי סרטן. הם טעו לחשוב שהיא רמאית, ורדיטור אחד טען שהוא דיווח עליה ל-FBI. "מנטליות האספסוף היתה קיימת לפני רדיט", אומר הפמן, "אבל היום רדיט גדול מספיק להיות אספסוף".

אחר צהריים של פורענות

ג'יימס ארווין גדל בסדר רפידס, איווה, בן לאב מהמערב התיכון ואם ממוצא קוריאני (אביו, ששירת בחיל האוויר, פגש את אמו בזמן מלחמת וייטנאם). "היו לי רעיונות מעורפלים בנוגע לעתידי", מספר ארווין על ילדותו. "חלק ממני ממש רצה להופיע מול אנשים, חלק אחר רצה להתחבא בחדר ולקרוא ספרים כל היום". במכללה באיווה סיטי, ארווין עסק בתיאטרון והופיע בערבי מיקרופון פתוח. ללא משמעת מספיקה ויעדים ברורים, הוא היה נבון מספיק לעבור איכשהו את תקופת הלימודים בלי ממש ללמוד. אחרי התואר הוא עבד בארבי, מסעדת בוריטו, ובכמה חנויות ספרים.

אולם לצד בטלנותו הוא ניהל אתר שנקרא Footnotes to History ("הערות שוליים להיסטוריה"), מעין אטלס של מדינות זעירות ומשונות: אבאקו, אבלוניה, אבחזיה ("אבחזיה סבלה מהרבה יותר היסטוריה ממה שקיומה הקצר יכול להצדיק"). כמה שנים ועבודות משרדיות מאוחר יותר, ארווין החליט שהוא צריך להמשיך מ"הערות שוליים להיסטוריה" לאנציקלופדיה. ב-2006 הוא פירסם את Declarations of Independence ("הכרזות עצמאות"), סקירה מקיפה של התנועות הבדלניות בהיסטוריה האמריקאית, מאומת הצ'ירוקי ועד ל"רפובליקת האמנים של פרמונט".

באותו שלב הוא כבר עבר לדה מוין ועבד בכמה עבודות. ב-2009 הוא החל לעבוד על האנציקלופדיה השנייה שלו, שהתפרסמה השנה. Encyclopedia of U.S. Military Actions ("אנציקלופדיה של פעולות צבאיות אמריקאיות") - היא בדיוק מה שהיא מתיימרת להיות - תיאור מקיף של כל מלחמה, חצי מלחמה, כיבוש, פשיטה או משלחת צבאית אמריקאיים. היא כוללת שני כרכים. אם ארווין יניח את הסנטר שלו על שולחן לצד כתב היד, הערימה של 700 אלף מלים תתנשא מעל לראשו המגולח. הוא השלים אותה בשנתיים וחצי בלבד, בעבודה בערבים ובסופי שבוע. היא נמכרת במחיר קמעונאי של 185 דולר. "במחיר לקילו", הוא אומר, "מדובר ברכישה משתלמת למדי".

האנציקלופדיות הוכיחו שיש לו כישרון ובקיאות, אבל לא משכו אליו שום תשומת לב. רוב רוכשי האנציקלופדיה היו ספריות, והוא הרוויח בקושי שכר מינימום. אולם כתיבתן לימדה אותו כישורים הכרחיים. הוא ידע לברור מההיסטוריה את הטרגדיה והקומדיה. הוא יכול לשלוף ממוחו מספר עצום של עובדות (ארווין התחרה בשעשועון הטלוויזיה ג'פרדי ב-2009, ניצח פעמיים והרוויח 23,598 דולר). ואולי חשוב מכל, הוא למד לכתוב טקסטים ארוכים במהירות שיא.

באוגוסט שעבר, כשארווין דיפדף מטה בשרשור ברדיט על המארינס נגד הרומאים, הוא לא הצליח להפסיק לחשוב על כך שהנושא ההיפותטי הזה ראוי לסיפור רחב היקף יותר.

"יום 1", הוא הקליד:

"כוח המשימה MEU ה-35 מוצב בקאבול, מתכונן לקראת משימה בדרום אפגניסטן. לפתע, הוא נעלם. החלק של בסיס הצבא האמריקאי בגראם, שבו נאספו חיילי ה-35, מופיע לפתע בשדה מחוץ לרומא..."

הוא היה זקוק לעשר דקות בלבד לכתוב 350 מלה על היום הראשון של המארינס ברומא העתיקה. הוא לחץ לשמירה. כמה דקות מאוחר יותר, הוא ריפרש את הדפדפן שלו וראה שקיבל כמה קולות בעד. אז הוא חשב על מה יכתוב בהמשך.

בלומברג

ארווין היה צריך להמציא סיבה טובה למלחמה בין שני הצבאות. באופן לא מפתיע, הוא קרא המון היסטוריה רומית וידע שבסביבות 23 לפני הספירה, כמה סנאטורים ניסו להדיח את אוגוסטוס. מה היה קורה אם בדיוק בעת שהסנאטורים היו עסוקים בתככיהם, צבא קטן היה מופיע משום מקום "עם מגוון נרחב של מה שנראה כמו ציוד מצור ביזארי"?

ארווין הקליד "יום 2" וחיבר במהירות סצנה קצרה נוספת, המתארת סיור לאיסוף מידע של שני מסוקי Sea Knight מעל רומא: "מאחוריהם הם מותירים עיר בתוהו ובוהו, רומאים מבועתים נמלטים מהיצורים האיומים שבשמיים". הוא עבר במהירות לימים 3 ו-4, ובעת הכתיבה אצבעותיו ובטנו החלו לדגדג, תחושה שהיתה לו רק פעמים מעטות בעבר - כשהוא ידע שהוא כותב משהו ממש טוב. משהו בחסכנות הקיצונית של הכתיבה גרם לנרטיב להיות מוחשי יותר. הקוראים ייאלצו להשלים את פרטי המפתח בעצמם, לדמיין את צליל להבי המסוק, את ריח העשן מהמדורות הרומיות. ארווין שירטט במהירות שורת דמויות: קולונל מארינס קודר, טוראי היספאני שמגלה משהו "מוכר בצורה משונה" בשפתם של הרומאים, מפקד מפוחד במשמר הפרטוריאני. כל פרק נגמר במתח. מלבד תשובה לשאלה ההיפותטית, ארווין יצר עולם בדיוני עשיר.

בסופה של הפסקת הצהריים שלו, ארווין הגיע ליום 6, אבל הוא לא רצה להעלות את כל הקטעים בבת אחת; מה אם אף אחד לא יקרא אותם? אז הוא העלה את יום 2 וחזר לעבודתו - צילומי מסך של כפתורים בתוכנה וקטלוגם.

בפעם הבאה שהוא בדק את רדיט, הוא מצא עמודים על גבי עמודים של תגובות.

"עוד".

"תמשיך".

"זה כנראה הדבר הגדול ביותר שאי פעם ראיתי ברדיט, תכתוב ספר ואני קונה אותו".

"ואז מה? בחייך, בנאדם! תכתוב מהר יותר!"

ארווין שירבט את הסיפור שלו באותו אחר צהריים, כשתשומת לבו מחולקת בין רדיט לעבודה. בדרך כלל, הערה פופולרית בשרשור בעמוד הקדמי משיגה 400 או 500 נקודות, אבל כל קטע בסיפור של פרופרוק451 צבר אלפי נקודות. הוא הפך בן רגע לסלבריטאי רדיט. קארמת ההערות שלו כמעט הכפילה עצמה, מ-25 אלף ל-40 אלף, ויותר מ-250 אלף משתמשים קראו את השרשור. כל פעם שהוא טען מחדש את העמוד נוספו עשרות תגובות חדשות.

"אלוהים", כתב אחד, "אל תפסיק, בנאדם".

"אלוהים אדירים", כתב ארווין בשרשור. "מה לעזאזל? בסדר, אני כותב הכי מהר שאני יכול. עוד קפה. הולך, הולך... אוקיי חוזר לכתוב עכשיו".

העולם שמעבר לרדיט התחיל לשים לב. מישהו מהאתר Boing Boing יצר איתו קשר והציע לפרסם את הסיפור גם שם. כתב Wired, קלייב תומפסון, צייץ על השרשור. חלפו שעות ספורות מאז שארווין חימם במיקרוגל את ארוחת הצהריים שלו. הוא נאבק בדחף להיעמד במשרדו בדה מוין ולצעוק שהוא כבר אדם מפורסם ברשת.

אחרי הגהה לפרוזה שחיבר בהפסקת הצהריים, הוא העלה את החלקים החמישי והשישי. המארינס והמשמר הפרטוריאני היו כעת במלחמה. המפגש הראשון נגמר באסון, כאשר 50 פרשים פרטוריאנים התקרבו למארינס, מבקשים לשאת ולתת, החיילים, מתוחים ועצבניים, שחטו 49 מהם והותירו ניצול אחד. הרדיטורים התחננו בפני פרופרוק451 שימשיך. ארווין התקשה להגיב למבול ההערות בלי להתעלם מעבודתו לגמרי. חייל מארינס לשעבר העיר על טעויות לכאורה ב"כלי נשק, ציוד וטקטיקה". כמה וכמה רדיטורים שאלו לאן הם יכולים לשלוח כסף, אם זה מה שדרוש כדי שהוא ישלים את הסיפור שלו. האם פרופרוק451 שקל קמפיין קיקסטארטר (אתר המאפשר לגייס כסף למטרות יצירתיות)? האם אפשר לשלוח ביט-קוינס (מטבע וירטואלי)?

אחר הצהריים פירסם ארווין את הפוסט השביעי שלו, ואז כתב הערה קצרה, שבה שאל את קהילת רדיט מה הוא צריך לעשות עכשיו. "תת-רדיט? לפרסם? להעביר את הלפיד הלאה?" הוא התחייב לעשות מה שההערה שתקבל את מרב התמיכה תאמר לו לעשות. שעה מאוחר יותר, ההערה המובילה, בהפרש גדול, אמרה בפשטות "תתפטר מהעבודה. תבדר אותי". משתמש בשם tick_tock_clock הציע שם לתת-רדיט: RomeSweetRome. ארווין השיב, "למרות שאשמח להתפטר ולגמור את זה, יכול להיות שזה... לא מעשי". הוא חשב על משפחתו. יש לו ילד לפרנס ומשכנתה לשלם. מה שלא היה לא מעשי, הוא כתב, זה "להעביר את השרשור ל-RomeSweetRome. אני אמשיך לכתוב... אבל בקצב מעט פחות קדחתני :)".

הכסף הגדול

באותו אחר צהריים, 31 באוגוסט, בעת שג'יימס ארווין עשה כמיטב יכולתו לשמור את האספסוף מרוצה, אדם בבברלי הילס בשם אדם קולברנר סרק את רדיט. קולברנר, בן 37, כמו ארווין, מנהל חברת הפקה וניהול ספרותית שנקראת Madhouse Entertainment. הוא מייצג כותבים וכותבים-במאים ועוסק בפיתוח פרויקטים לקולנוע ולטלוויזיה. סרטם של דנזל וושינגטון וריאן ריינולדס "טעון הגנה" הוא פרויקט של מדהאוס, ואחד מלקוחותיו כתב את התסריט ל"המבריח" בכיכובו של מארק וולברג. ההתפעלות של קולברנר מהשרשור ברדיט לא התמקדה ברעיון, אלא בכותב. הוא השתכנע ביכולתו של ארווין לכתוב עוד בפוסט הראשון - 350 המלים הראשונות. "הוא יודע להתמודד עם דמויות וסיפור עלילה", אומר קולברנר, "דברים שמאוד מאוד קשה לעשות סתם כך". בנוסף, "הוא קיבל כזו תגובה מדהימה. ידעתי שמדובר במשהו מיוחד, כי הוא לא השקיע שלושה חודשים בזה. זה היה מהיר, מהיר, מהיר, והכל מוצלח".

קולברנר ביקש מהעוזר שלו לשלוח לארווין מסר פרטי ברדיט. ארווין קיבל אותו בשעת אחר צהריים מאוחרת, נכון לשעונו, בדיוק לפני שהוא קם לצאת מהמשרד. בחמש בערב, אשתו של ארווין, ג'סיקה, עורכת דין בלשכת הסיוע המשפטי של איווה, אספה אותו בסובארו אאוטבק שלה. עד שהם אספו את בנם מהמעון, רדיטור אחד כתב שהוא יכרות את ראשו של חתלתול וישפד אותו על מוט אם פרופרוק451 לא יגמור את הסיפור שלו "בדרך זו או אחרת".

למחרת, 1 בספטמבר, ארווין פירסם את הפוסט השמיני של הסיפור, שכלל שורה על מטהרי מים, אחרי שקיבל את ההצעה מקורא. ארווין גם דיבר בטלפון עם קולברנר. קולברנר שאל אותו אם הוא מרגיש בנוח לכתוב תסריט. ארווין לא יכול היה להתחייב שהוא מסוגל - הוא מעולם לא כתב משהו דומה בעבר - אבל הוא ללא ספק מוכן לנסות. "אדם אמר, 'אני חושב שאתה יכול'", נזכר ארווין. "נלמד אותך איך כותבים תסריט כשנתקדם".

ארווין עדיין לא עיכל מה קורה. "חשבתי שאני אפרסם סיפור פעם או פעמיים בשבוע, ואולי אשים צנצנת לטיפים", הוא אומר. "היה לי ברור שזה שווה משהו. אבל לא ידעתי מה לעשות עם זה". בראשו של ארווין לא חלפה המחשבה שהוא יכול לכתוב לסרטים במשרה מלאה. מדוע שיחשוב על כך? לפני שרדיט איים עליו ופיתה ועודד אותו להוכיח את כישרונו, הוא העביר את חייו באיסוף כמויות של ידע נידח ולא סחיר. אבל אחרי השיחה עם קולברנר, ארווין חשב, "אולי לא מדובר במכת ברק, אלא בדלת נפתחת". הוא חתם במדהאוס.

בינתיים, כמה אלפי חובבי צבא וחנונים של מדע בדיוני התרכזו בתת-רדיט RomeSweetRome והעלו רעיונות לסיפור, לפוסטרים לסרט, ללוגואים ולחומרים נוספים למעריצים. כשארווין הודיע על החלטתו לחתום במדהאוס, ההערה שקיבלה את מרב התמיכה שיקפה את הספקנות של רדיט מהוליווד, מקום שבו איש לא עושה שום דבר למען קארמה. ההערה אמרה "אל תיתן שיזיינו אותך", וכללה לינק למאמר בוויקיפדיה על "ראיית חשבון בהוליווד". בשבוע שלאחר מכן, המומנטום נבנה לקראת עסקה. קולברנר שלח את השרשור ברדיט לבכיר ב-Warner Bros, והמפיק של הסרט "300" יצר קשר עם מדהאוס ואמר שהוא רוצה להיות מעורב. בינתיים, במדהאוס לחצו על ארווין להפסיק לפרסם ברדיט. ככל שהוא ייתן חלק גדול יותר מהסיפור בחינם, הערך שלו בעיני האולפנים ירד.

ב-9 בספטמבר, ארווין פירסם את ההודעה הסופית שלו, שבה הודה לרדיט על התמיכה. הוא סיפר שקיבל כמה החלטות קשות, ושאחת מהן היא להפסיק לפרסם ב-RomeSweetRome. למעשה, אף על פי שארווין לא אמר זאת, הוא תיכנן להפסיק את כל הפוסטים, גם על דברים שלא קשורים ל-RomeSweetRome. אנשיו בהוליווד המליצו לו להתרחק מהאתר, ליתר ביטחון. מעתה והלאה, ארווין אפילו לא ישוטט ברדיט. הוא לא רצה להתפתות. "אנחנו ניצבים בפתחו של העולם האמיתי, חבר'ה", הוא כתב. "הסיפור הזה יימשך. אני אשוב. בינתיים, אני מקדיש לזה את כולי".

ארבעה ימים מאוחר יותר, ושבועיים אחרי אותה הפסקת צהריים הרת גורל, וורנר ברדרס הציעו לארווין לכתוב תקציר של הסרט וטיוטה ראשונה של התסריט. באותו ערב, ארווין ישב עם ג'סיקה ותיאר בקווים כלליים את סכומי הכסף על פנקס. הוא הושיט לה את הפנקס. היא הביטה מטה, והחלה לבכות מאושר. אז ארווין התחיל לבכות (ארווין לא מגלה מה הסכום. תשלום המינימום של גילדת הכותבים של אמריקה על תסריט מקורי ותקציר לסרט בתקציב של חמישה מיליון דולר הוא 119,954 דולר. לדברי קולברנר, Rome Sweet Rome הוא "ללא ספק סרט בתקציב גדול", אבל רק התסריט של ארווין יקבע אם מדובר ב-30 מיליון או 150 מיליון).

לבגוד בקהילה

כשארווין הודיע ברדיט שהסרט באמת יקרום עור וגידים, מרבית הרדיטורים הרעיפו עליו ברכות ומלות עידוד. הם ראו בכך הוכחה לכוחו של רדיט: אם האתר יכול להפוך אב מאיווה לתסריטאי בהוליווד כמעט בן לילה, מה הוא לא יכול לעשות? למרות זאת, היו מי שהשתלחו, כועסים על כך שהסיפור שהם אוהבים - שהם חשו כי חלק ממנו בבעלותם - נגזל מהם. ארווין הפר את הכלל הבסיסי של רדיט, שלפיו אתה מוכר את עצמך תמורת נקודות, תמורת קארמה, לא תמורת כסף. ארווין הבין את הביקורת, הוא הסביר לי באחד מימי דצמבר האחרון. "מכרתי את עצמי, זה נכון", הוא אומר.

ארווין ואשתו חיים בבית מתחילת המאה ה-20 עם סלון צבוע בגוון סלמון. הסימן המוחשי היחיד לחייו החדשים של ארווין כתסריטאי הוא ערימה קטנה של סרטי די.וי.די, על הטלוויזיה שלו, הטבה שהיא חלק מהחברות החדשה שלו בגילדת הכותבים. "באמת הרגשתי שהיה זה הדבר הטוב ביותר שיכולתי לעשות עם הרעיון", הוא אומר. "זה יכול היה להתפתח לסיפור שאולי 10,000 בני אדם יקראו עד הסוף, וזה היה כיף גדול. אבל אם זה ייצא, 10,000 בני אדם יראו אותו בעיר אחת ביום אחד".

אחרי שקיבל את ההצעה מוורנר, ארווין לקח חופש מהעבודה. במשרד ספרטני בביתו, מוקף בספרים כמו "מכונות מצור יווניות ורומיות 399 לפני הספירה עד 363 אחרי הספירה" ו"איך למגן את הבית לתינוקות" (הוא וג'סיקה ציפו אז לילדם השני), הוא החל לכתוב את התקציר בן 30 העמודים, מתייעץ עם וורנר ומדהאוס על הכיוון שאליו צריך הסיפור להתקדם. הוא הגיש את התקציר הסופי באוקטובר. הוא לא יכול לדבר על ההבדלים בין התקציר לתסריט שהעלה לרדיט, אבל ברור כי היו שינויים גדולים. "כבר נעשו פשרות רבות", הוא אומר. "אבל רבים מהשינויים שהוצעו היו לטובה. בכנות, לא נאמר לי משהו כמו תוסיף איזה סצנת סקס" (קולברנר אומר שהסרט "עומד להיות שונה לחלוטין, ואני לא יודע אם כדאי שאומר זאת או לא").

בעת שהמתין לתגובות ולהוראות נוספות מוורנר, צפה ארווין בשוברי קופות בניסיון לפענח נושאים או טכניקות נפוצים. "אוקיי, אני כותב סרט להמונים", הוא אומר. "אוקיי, המונים, מה אתם אוהבים?"

הוא צפה בסרט סוף העולם של רונלד אמריך "2012". "אלוהים, את זה אתם אוהבים?" הוא שואל באימה משועשעת. הוא גם קורא ספרים על תסריטאות: "סיפור" המפורסם של רוברט מקי וספר פרקטי של התסריטאים תומס לנון ורוברט בן גארנט, שכתבו את סרטי "לילה מוטרף במוזיאון". "הלקח העיקרי", אומר ארווין, "הוא שאם אתה רואה בעצמך ביסודו של דבר עובד בקבלנות, אתה תהיה מרוצה". בינואר עבר ארווין מהתקציר לכתיבת התסריט עצמו.

על משקאות בפאב במרכז דה מוין, ארווין מסביר שהוא כבר חושב על סרטים מעבר ל-Rome Sweet Rome. הוא הציע בסביבות 30 רעיונות למדהאוס. 25 מתוכם נפסלו מיד (אחד מהם התמקד בחייל אמריקאי, דמות היסטורית, שערק לצד המקסיקאי בזמן מלחמת ארצות הברית-מקסיקו: "אלה אינם, אולי, נושאים רווחיים", הוא אומר). בנוגע לארבעה או חמישה רעיונות, מדהאוס ענו ב"אאההם". ארווין המשיך לנסות. הוא הציע רעיון נוסף, עלילת מדע בדיוני, ו"לבסוף קלעתי", הוא אומר. "הם אמרו, אוקיי, זה מעניין... אני לא אומר שאני תסריטאי אמיתי עכשיו. אבל היה לי רעיון שני שמישהו חשב שניתן למכור למישהו, איפה שהוא. זה יותר ממה שרוב האנשים משיגים בחייהם".

ארווין אינו שתיין גדול, ולאחר שגמר את בירת הבוטיק השנייה שלו, הוא טוען שהוא יותר מסובב משהיה זה זמן רב. המלצרית עוברת, והוא מחייך ואומר "מילר היי לייף".

מילר היי לייף היתה הבירה של אביו. "אי אפשר לנצח את מילר היי לייף", הוא אומר. אביו עבד בהערכת עלויות בנייה בסדר רפידס. הוא היא מוכר כאיש המקצוע המדויק ביותר בעיר; הוא מעולם לא הגיש הצעה נמוכה מדי רק כדי לנפח את המספרים בהמשך. הוא מת לפני שנתיים. ארווין אומר שהוא אסיר תודה על שאביו זכה לפגוש את סיילאס, בנו. "זה פשוט מגוחך שכל ההזדמנויות האלה פשוט נפלו בחיקי", הוא מסכם.

הוא לוגם מההיי לייף שלו. ארווין מעריך את הקהילה החדשה שלו, סוכנים ובכירי אולפנים, אבל לעתים קרובות הוא תוהה מה קורה בקהילה הקודמת שלו. "אני מתגעגע לרדיט", הוא אומר. "אני כל כך מתגעגע לרדיט".

***

הפוסט שהתחיל הכל

תשובתו הראשונה של ג'יימס ארווין לשאלה: "האם אוכל להשמיד את האימפריה הרומית כולה תחת שלטונו של אוגוסטוס, אם אחזור אחורה בזמן עם גדוד או כוח משימה מיוחד של חיל הנחתים האמריקאי?"

יום 1

כוח המשימה MEU ה-35 מוצב בקאבול, מתכונן לקראת משימה בדרום אפגניסטן. לפתע, הוא נעלם. החלק של בסיס הצבא האמריקאי בגראם, שבו נאספו חיילי ה-35, מופיע לפתע בשדה מחוץ לרומא, על הגדה המערבית של נהר הטיבר.

מבני הבטון, שהקרקע הבוצית לא הוכנה לתמוך בהם, מתחילים לשקוע ולהיסדק. הקולונל מיילס נלסון מורה לחייליו להתארגן מחדש ליד אזור כלי הרכב - כמעט כל כלי הרכב של היחידה הופשטו מהציוד לקראת ההובלה האווירית. הוא מורה לכל המסוקים להמריא, משוכנע שהכוח נקלע לרעידת אדמה.

כעבור זמן קצר מדווחים אנשיו של נלסון על אובדן תקשורת מלא, כולל ג'י.פי.אס ותקשורת לוויינית. נלסון משתכנע שמשהו נורא קרה. מתקפה גרעינית ואלקטרומגנטית שהותירה את היחידה שלו מבודדת לגמרי. רק אנשים מעטים קולטים מיד כי שאר בסיס בגראם נעלם, אבל עובדה זו מתחילה להתברר לכולם כשמסוקי התובלה מתחילים להקיף את האתר שבו החיילים מרוכזים.

בתוך שעה, 2,200 חיילי המארינס התארגנו מחדש, המומים עדיין. הם לא היחידים מהעידן המודרני שהובלו לרומא. לצדם נמצאים 150 אנשי תחזוקה של חיל האוויר. נמצאים איתם גם כ-60 חיילי צבא אפגניסטן, מרביתם מתורגמנים ואנשי קישור של ה-15 ,MEU עובדי חברות קבלן אזרחיות אמריקאים ואדם אחד, פרנק דלקרואה, שלא דיבר עם איש מלבד קולונל נלסון.

באורח פלא, אף אחד לא נהרג ברעידת האדמה, אבל כמה עשרות נפצעו, חלקם קשה. כמה מטוסים ומסוקי תקיפה נפגעו גם הם מתנודות הבטון והוגדרו כלא תקינים, אך היחידה לא איבדה שום מסוק תובלה או כלי רכב.

עד הלילה, כוח המשימה הקיף את מה שנותר מהבסיס. כמה מקומיים זוהו, אבל בתוהו ובוהו ששרר לא נוצר קשר עמם. נלסון ואנשיו, חסרי אונים ללא תוכנות המיפוי והג'י.פי.אס שיקבעו את מיקומם, מנסים לגלות היכן הם בעזרת הכוכבים. אבל שמי הלילה מעוננים. נלסון מורה לארבעה מסוקים להמריא עם אור ראשון, ולטוס לאורך הנהר בתקווה למצוא מקום יישוב.

תרגום: אסף רונאל



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו