ההתלקקות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה

ראשי המדינה, שמזדעזעים מניפוץ זגוגית של סניף בנק, עלו לנתניה כדי ללחוץ את ידו של האיש שמאפשר את הטבח בחומס

אלון עידן
אלון עידן
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אלון עידן
אלון עידן

מה זו באמת אלימות: אלימות זה לארח את נשיא רוסיה ולדימיר פוטין בישראל ברוב טקס והדר. חליפות, מצלמות, קידות, מילים ממורקות, דיפלומטיה, קלישאות, מחוות. בנתניה הזדרזה ראש העיר מרים פיירברג לבנות אנדרטה לכבוד הביקור. כשנשאלה אם עמדת פוטין בנושא הסורי לא מטרידה אותה, הפגינה את שליטתה בטקטיקת הניתוק המוסרי וטענה: "אינני קושרת בין האנדרטה לאלה ששילמו בדמם כדי לנצח את הנאצים לאירועים המתרחשים כיום". כלומר, החיילים הרוסים שמתו במלחמה כנגד הנאצים זה דבר אחד; ואילו הילדים שמתים בסוריה בגלל שפוטין לא מוכן להתערב זה דבר אחר. כמה טוב לו לאדם שמסוגל לנתק בין סוגי מוות ובין סוגי בני אדם ובין סוגי טרגדיות, כדי שבסופו של יום יעמוד לצד נשיא רוסיה וחיוכו יימרח בעיתון של מחר.

בעיתון של ביבי בירכו את פוטין בעברית וברוסית משל היה נשיא מדינת ישראל ("ברוך הבא, הנשיא פוטין!"). ואילו נשיא מדינת ישראל - ההוא מהננו-טכנולוגיה - שאב את שאריות הכבוד של ישראל עם הדיבור הגבוה שאין נמוך ממנו: "בואך לכאן הוא מפגש היסטורי נדיר... בואך לכאן הוא אות אזהרה לאלה הרוצים שוב לרמוס את כבוד האדם". כמה ריקות מילים יכולות להיות כשבתוכן לא מסתתר דבר מלבד טקס והדר וננו-טכנולוגיה.

כמה מטרים ימינה טובח בן ברית של פוטין בילדים; כמה מטרים ימינה אנשים נשחטים בגלל שהעולם לא מצליח לשכנע את רוסיה להתערב; כמה מטרים ימינה חיים נגמרים בזמן שאשת דיקטטור משחקת בדמינטון; וכמה מטרים שמאלה בני אדם מתיישבים על כיסאות מרופדים, מחייכים למצלמה ומבטיחים לשמר את היחסים היקרים בין שתי המדינות. הכבוד שמעניקה ישראל למי שמאפשר טבח בבני אדם, הכבוד הזה הוא אלימות.

פוטין בנתניהצילום: אלי דסה

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע אל הפייסבוק שלכם

אלימות של מדינה, של ממסד, מוסתרת על ידי הצבעה קטנונית על אלימות של פרטים, של אזרחים. יותר מאשר היוו סממן של אלימות, זגוגיות הבנקים שנופצו בשבת שימשו פלטפורמה להסתרה של אלימות. המדינה הצביעה על הזכוכיות השבורות כמו ראש מאפיה שמצביע על ילד שגנב מלפפון חמוץ מהמכולת. במציאות שעשויה מזכוכית שקופה של אלימות, כל סדק קטן בולט למרחוק.

האלימות האמיתית בישראל מוסדרת בתוך המבנה עצמו, היא הלבנים שמהן עשויה תודעת האזרח. היא מתבטאת כצורה טבעית של קיום, אבל היא לא. אלימות זה פעמיים בשבוע "הישרדות VIP"/"האח הגדול"/"כוכב נולד"; אלימות זה קואליציה של 94 חברי כנסת; אלימות זה אמצעי תקשורת שמעקמים מציאות כדי לכוון לדעת הבעלים; אלימות זה 36 נציגים ישראלים לאולימפיאדה בלי ערבי אחד; אלימות זה כיבוש; אלימות זה מענה קולי ועוד מענה קולי ועוד מענה קולי; אלימות זה עיקול חשבון בגלל חוב של 200 שקל; אלימות זה תפאורת השמים שנפרסה מעל הראש של כל אחד מאיתנו מאז שנולדנו.

דפני ליף נטעה אוהל בפעם השנייה ושוב בלגן. זה משום שהיא - ולא איציק שמולי, ולא סתיו שפיר - מסמלת אינסטינקט של התנגדות; ליף היא תחושה לא מוסדרת של אנטי כלפי תפאורת האלימות של חיינו. היא אינה מסוגלת להסביר במילים את מצוקתה משום שהמילים עצמן הן חלק מהבעיה. המושגים ודרכי החשיבה שהושתלו כשבב בתודעה דרך מערכות החינוך והתקשורת - הן הסדר המוכר. השימוש בהן הוא קבלה של הקיים.

ולכן, למרות כל השלטים, והסיסמאות, והפייסבוק, והטוויטר - זו למעשה מחאה אילמת. מחאה שמחפשת שפה חדשה. מחאתם של תינוקות שגודלו על ידי המדינה כדי לעבוד אותה, ולהשתעבד לה, ולמות עבורה - מבלי שהיא תכיר בהם. זו לא מחאה של מילים, זו מחאה של יללה. של בכי.

מה לעזאזל אתם רוצים, הם שואלים. התשובה: הורים אחרים.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ