בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לדבר עם פוטין

האם אכן הצליח נשיא רוסיה, שביקר השבוע בישראל, להפריד את ההון מהשלטון?

2תגובות

בסוף ספטמבר 2002 נחת איש העסקים הישראלי יעקב קדמי בנמל התעופה של מוסקווה. קדמי, לשעבר ראש הארגון החשאי "נתיב" שהפעילה ישראל ברוסיה, הרבה לנסוע לרוסיה גם לאחר שסיים את תפקידו. הפעם המתינה לו הפתעה: הוא לא הורשה להיכנס ואולץ לחזור מיד לפרנקפורט, משם בא.

בהגיעו צילצל קדמי אל ראש הממשלה אריאל שרון ששהה אז ברוסיה. "קישרו אותי אתו מיד וסיפרתי לו מה קרה", כותב קדמי בספרו האוטוביוגרפי ("מלחמות אבודות", הוצאת מטר). "אמרתי לו שאין זה עניין פרטי, הבעיה היא בין שתי המדינות וזה מנוגד לחלוטין למערכת היחסים בין רוסיה לישראל. ביקשתי שידבר עם הנשיא פוטין, מפני שלדבר עם מישהו אחר זו ברכה לבטלה. שרון אמר ‘בסדר' אבל לא דיבר עם פוטין. הוא ביקש משר החוץ של רוסיה לטפל בעניין. שר החוץ לא היה מסוגל לטפל בזה. ראש שירות הביטחון אינו כפוף לו ובסלנג הישראלי - לא שם עליו. רק פוטין, הנשיא, היה יכול לפתור את הבעיה".

התקרית הזאת נטועה בדרמה גדולה, והיא מלמדת הרבה על הפוליטיקה ברוסיה, שכולה תככים נכלוליים ומזימות אפלות, ציניות בוגדנית ותאוות שלטון.

קדמי התפרסם לראשונה ב-1967, כשהתפרץ פעמיים אל שגרירות ישראל במוסקווה ודרש לסייע לו להגיע לישראל. הוא נקרא אז יאשה קזקוב. הוא חולל עוד שערוריות עד שנמאס על השלטונות והם גירשוהו. בהגיעו לישראל היה כבן 20. הוא העמיד את עצמו במרכז מאבק רעשני לטובת היהודים בברית המועצות, עד שהיה לראש "נתיב".

לקראת הבחירות שנערכו ב-1999 תמך קדמי בנתן שרנסקי; מתחרהו אביגדור ליברמן תמך בראש הממשלה בנימין נתניהו. על רקע זה סיפר נתניהו לכתב "ידיעות אחרונות", שמעון שיפר, שקדמי שיחד פקיד סובייטי תמורת מידע שלא היה נחוץ לא למוסד ולא לשב"כ. בספרו מגולל קדמי באריכות את פרטי הפרשה: לדבריו, "השוחד" היה תשלום לגיטימי תמורת מסמכים היסטוריים פתוחים למחקר על "משפט הרופאים", שנערך במוסקווה ב-1953. תשעה רופאים, שישה מהם יהודים, הואשמו בקשר להרעיל את סטלין וכמה מראשי משטרו. קדמי לא אומר לשם מה נדרש החומר הזה ל"נתיב". הסיפור שפירסם נתניהו גרם לכך שקדמי, לדבריו, לא הורשה עוד להיכנס לרוסיה.

אילו פנה שרון לפוטין, אפשר שהכל היה בא על מקומו בשלום. קדמי ופוטין מכירים היטב; קדמי אף אירח אותו בישראל. לדברי קדמי, פוטין הגיע לשלטון בחסות "המשפחה", כפי כינו את חוג האוליגרכים שהקיף את בוריס ילצין. זה היה בסוף דצמבר 1999. פוטין, שהיה אז ראש הממשלה (ולפני כן ראש שירותי הביטחון), נחשב איש ביצוע; הוא לא ניחן בכושר מנהיגות מלידה ולא היה לו ניסיון פיקודי או ארגוני רציני קודם שמונה לראש שירותי הביטחון. לא ייחסו לו יומרות פוליטיות.

"התקווה היתה שיהיה נשיא צייתן, נשיא בובה, שיהיה אפשר לשלוט בו", כותב קדמי. זו היתה טעות. פוטין למד להיות נשיא תוך כדי מילוי תפקידו, ולמד מהר: "מי שחשב שפוטין יישאר אותו איש אפור וצייתן גם כשיגיע לעמדת הכוח העצום הזה לא הבין את טבעו של האיש ולא את טבעו של השלטון ברוסיה".

סמוך לאחר שנבחר, שיתף פוטין את קדמי בתוכניותיו לכונן ברוסיה סדר חדש: עסקים לחוד ושלטון לחוד. לדברי קדמי הוא עמד בכך: אנשי הון אכן לא שותפו בשלטון. לעומת זאת העמיקה מעורבותם של אנשי השלטון בעסקים. "השחיתות ברוסיה כיום מבהילה", כותב קדמי, ממאירה יותר מאי פעם בעברה של רוסיה: "אין מה שמסכן את עתידה של רוסיה יותר מהשחיתות", כותב קדמי. השבוע ביקר פוטין בישראל; הרושם הוא שחש כאן בבית. *

tom.segev@haaretz.co.il

וגם: משחק המוות

ב-9 באוגוסט 1942 נערך באיצטדיון הספורט של קייב משחק כדרוגל בין קבוצה מקומית לבין קבוצה של צבא הכיבוש הגרמני. 70 שנה אחר כך יש אוקראינים המאמינים בסיפור שעבר מאז מפה לאוזן ולפיו הגרמנים הזהירו את האוקראינים לבל יעזו לנצח, אך הם ניצחו בכל זאת, 3-5, ועל כן נרצחו בידי הגרמנים. זה סיפור ידוע מאוד; בתולדות הכדורגל הוא מכונה "משחק המוות".

"ניו יורק טיימס", שפירסם השבוע תחקיר מפורט על הפרשה, נוטה להאמין שמדובר כנראה באגדה. המשחק התקיים; במוזיאון ההיסטורי בקייב מציגים כרזה שהודיעה על קיומו באוקראינית ובגרמנית. השחקנים האוקראינים היו עובדי מאפייה; הגרמנים שירתו בסוללות נגד מטוסים. אך לא נמצאה כל ראיה לכך שניצחונם עלה לשחקנים האוקראינים בחייהם.

אוקראינה סבלה קשות תחת הכיבוש הנאצי ואוקראינים רבים היו שותפים לרצח היהודים. האוקראינים נזקקו למיתוס גבורה. היסטוריון מקומי אחד אמר לכתב ה"ניו יורק טיימס": "לולא היה זה סיפור אמיתי - היינו צריכים להמציאו". וזה כנראה מה שקרה. *

רויטרס


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו