בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

להילחם בטליבאן על עקבים גבוהים

תחת איומי טרור ואיסלאם קיצוני - חיי החברה הגבוהה בפקיסטאן מעולם לא נראו זוהרים יותר

3תגובות

קראצ'י, פקיסטאן

האם יכולים ידוענים ואופנה לשפר את תדמיתה השלילית של פקיסטאן? "הלו! פקיסטאן", מגזין נוצץ שהושק לאחרונה ופותח צוהר לחייהם של בני האליטה, עונה ב"כן" רבתי, ומעורר בכך ויכוח נושן על תפקיד האליטה במדינה המיוסרת הזאת.

"הלו! פקיסטאן" הוא המהדורה המקומית של מגזין הרכילות הבריטי "הלו!", הידוע בראיונות הרדודים שלו עם כוכבי קולנוע ובתמונות הרבות של אריסטוקרטים ובני משפחת המלוכה. אבל המו"לים הפקיסטאנים מבטיחים משהו שונה: הדגשת "הצד הרך" של ארצם, שמנוגד לדגש ששם המערב על הפיגועים במדינה, הטליבאן והבורקה (כיסוי גוף לנשים).

"אנחנו לא מתכוונים להציל את העולם", אומרת זאהרה סייפוללה חאן, בת 29, המו"לית דוברת האנגלית של העיתון. "אבל זו נקודת התחלה, כי אנחנו רוצים להראות שלא כולנו טרוריסטים מזוקנים".

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות לפייסבוק שלכם

ניו יורק טיימס

פקיסטאנים צעירים רבים, בעלי מקצועות חופשיים, שמאסו בהצגת ארצם כקן של אלימות וקנאות דתית, מקדמים זאת בברכה. אך לא כולם מסכימים שהתמונות הוורדרדות של החברה הגבוהה ועתירת הממון הן הדרך המתאימה להשגת מטרה זו.

"אלה חיי בועה", אמר שאקיר חוסיין, יזם בתחום התוכנה שהקים בפייסבוק את "נשים אופנתיות נגד הטליבאן", קבוצה סאטירית שרכשה לעצמה מעמד פולחני בתקשורת החברתית של פקיסטאן. "והבועה הזו מלאה שטויות מדושנות עונג".

העיתון הוא ניסיון נוסף להציג את תרבות הסלבריטאים, ששיגשגה בפקיסטאן בעשור האחרון למרות האנדרלמוסיה הפוליטית ואלימות הקיצונים. עיתוני חברה נוצצים נמכרו היטב והציגו פקיסטאנים עשירים במסיבות, בחתונות ובנשפים זוהרים, אוחזים בדרך כלל כוס יין או ויסקי מוסתרת בדיסקרטיות. המפורסם שבהם נקרא Good Times ("זמנים טובים").

תעשיית האופנה מביאה לעניין את הזוהר. מעצבים משתתפים במסיבות שעורכים ידוענים ודוגמניות, שיכולות להרוויח אלף דולר בלילה על המסלול, מציגות בגדים סקסיים ותמונה ורודה של המדינה, אף שהצגת אברי גוף חשופים נענית בזעם. גם הדוגמניות הן מקור לרכילות בצהובונים. וינה מאליק עוררה השנה מהומה כשהופיעה עירומה כמעט על שער מגזין הודי לגברים, ועל זרועה מקועקעות האותיות ISI - שירות הביון הכוחני של פקיסטאן.

"תנו לנו לחיות ועזבו אותנו בשקט", אמר דיפאק פרוואני, מחשובי המעצבים במדינה, ב"שבוע האופנה של פקיסטאן" שנערך באפריל, במשך ארבעה לילות, בהשתתפות החוג הנוצץ של קראצ'י, "אנחנו אנשים נחמדים".

אבל כשמהללים את העשירים והזוהרים עלולות להתעורר מחלוקות במדינה הזאת, שיש בה מעמד עשיר ונהנתן מצד אחד וכלכלה כושלת מצד אחר; ושחלק גדול מהעושר בה עובר בירושה, או מושג בשחיתות או בשל קשרים עם האנשים הנכונים, ושהאליטה שלה ידועה בהתחמקותה מתשלום מסים.

הוויכוח התלהט לאחר שאחד ממותגי האופנה הפופולריים במדינה, "סאנה ספינאז", פירסם במארס מודעות שהציגו סבלי רכבת קשישים סוחבים מזוודות "לואי ויטון" ולידם מטופפת לה דוגמנית בשמלה מתנפנפת. "מאוד לא קולי", נאמר באחת המודעות. "הלו! פקיסטאן" ראיין את שתי המעצבות של בית האופנה בווילה מפוארת על חוף הים. אחת מהן, ספינאז מוניר, התרברבה שעובדיה עשויים להשקיע 1,500 שעות עבודה ברקמת שמלה "שלא תעלה לכם כלום".

מבקרי הראיון חשו שהוא משקף את אטימות של אליטה מנותקת ומזכיר נשכחות. שנתיים לפני כן אמרה מעצבת אחרת לעיתונאי שהיא בכתה "כשהחייטים שלי הקימו איגוד מקצועי ונאלצתי לפטר את כולם".

אבל המעצבות אינן מתחרטות על דבריהן. מוניר השיבה מלחמה ותקפה את מבקריה בראיון שהתקיים מאחורי הקלעים של שבוע האופנה בקראצ'י. "סערה אליטיסטית בכוס מים", אמרה מוניר, "מה התרומה של המבקרים האלה?"

המחלוקת לא הזיקה לעסקים. הקולקציה שלה, מכותנה דקיקה ושקופה ששימשה בעבר לתפירת שמלות קיץ מסורתיות, הפכה סנסציה. כל השמלות נמכרו תוך שעות. זה סימן, אומרים אנשי אופנה, שהתעשייה חורגת מהתחום הצר של סלבריטאות - אל המעמד הבינוני. האופנה הזו גם חוצה גבולות: שיגעון הכותנה מתפשט גם בהודו. על כך מעידה המהומה שפרצה בעת מכירת אביב שהתקיימה בניו דלהי.

בינתיים התפצלה סצנת האופנה של פקיסטאן לשני מחנות יריבים, האחד בלאהור והאחר בקראצ'י. זה אולי סימן לתרבות הפוליטית הפלגנית של המדינה, אך גם לענף המתפתח במהירות אך כרוך עדיין בסיכונים כספיים. "תצוגות האופנה בעבר היו לא יותר מבידור, אבל זה השתנה", אמרה המעצבת הוותיקה מאהין חאן, "הבועה התפוצצה".

התועלת התרבותית של השגשוג הסלבריטאי, המונע על ידי תעשיית האופנה, שנויה במחלוקת כי חשיבותה נובעת מהיעדר צורות ביטוי אחרות. בוליווד שולטת בתרבות הפופ של הודו, אך תעשיית הסרטים של פקיסטאן חוסלה על ידי לאומנים איסלאמים; הריקודים המסורתיים, הנחשבים "לא איסלאמיים" בעיני השמרנים, נמצאים בתהליך שקיעה; סופרים ומחזאים פקיסטאנים מצטיינים בחו"ל אך נאבקים על הכרה בבית; סכנת האלימות האיסלאמית חונקת קונצרטים של מוזיקה פופולרית ואירועי ספורט.

עד כה הצליח "הלו! פקיסטאן" למצוא את שביל הזהב בין דת וזוהר. בשלושת הגליונות הראשונים פורסמו ראיון עם השחקן שון פן, שדיבר על סיוע לנפגעי שיטפונות, נשים אופנתיות לבושות שמלות צמודות ששוחחו על נעלי "לובוטן", ותמונות של גנרל ב-ISI דוהר על סוס במשחק פולו.

פאיזה סולטן חאן, מבקרת ספרותית, אמרה שהעיתון צריך להתרכז במה שהוא עושה היטב: כתבות רכילות על סלבריטאים ותמונות אסטתיות. "הרעיון שזו צריכה להיות תדמיתה של פקיסטאן מרגיז. העשרות שנהרגים מדי יום לא מתים בגלל תדמיתנו הגרועה".

חאן, המו"לית, אמרה שההכנסות ממכירות - נמכרו יותר מ-15,000 עותקים מכל מהדורה - מדברות בעד עצמן. "קל לשבת בחדר ולקטר על מה שלא בסדר בפקיסטאן. צריך לקום ולעשות מה שצריך לעשות".

אחרים הביעו עמדה מורכבת יותר. מוני מוחסין, סופר המתמחה בסאטירה חברתית, אמר כי "אם הייתי חייב לבחור בין החיים בין עמודי ‘הלו! פקיסטאן' לחיים כמו אלה שהיה רוצה אוסמה בן לאדן, הייתי מעדיף את ‘הלו!'. המגזין אולי יוציא אותי מדעתי, אבל לכל אחד מגיע ליהנות מהחיים". *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו