בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הכותבת שהצילה אותי

כשנרי פגשה את נורה

נורה אפרון תמיד היתה שם להציל אותי, גם כשישבתי ימים שלמים באמבטיה ובכיתי. עכשיו היא מתה

11תגובות

צער רב הסבה לי הידיעה אודות מותה של נורה אפרון, אחת מבין כמה כותבות שאני מעריצה. אלא שלנורה אפרון יש מעמד מיוחד אצלי. ספרה "Heartburn", נמצא אצלי על המדף הדמיוני של "ספרים מצילי חיים". הייתי בעיצומו של משבר פרידה איום כשקיבלתי את הספר הזה מחברה שחוותה משבר דומה כמה חודשים קודם לכן והביאה עמה את הספר, באנגלית, מניו יורק.

באותו שלב של המשבר היתה יכולת הריכוז שלי מוגבלת לעלעול במגזינים בעודי יושבת באמבטיה ומקווה שקולות המים הזורמים מעלימים מילדי את נהמות הבכי שלי. חברי וחברותי שנזקקו לתעצומות נפש כדי להמשיך לסבול את היצור היבבני והמשעמם להפליא שהפכתי להיות, היו מגיעים לביקורי פתע מדי פעם כדי לוודא שעודני בחיים ומנסים לשכנע אותי לאכול משהו (כן, רזיתי המון באותה תקופה) אבל נעמי החליטה יום אחד לשנות גישה. "את אמא. נגזר עלייך להמשיך לחיות ואין לך פריווילגיה להשתגע", הודיעה לי ואחר כך תקעה לידי את הספר בכריכתו הרכה וציוותה עלי לקרוא אותו מיד "ולא באמבטיה, שלא תרטיבי לי אותו".

למרבית הפלא, הספר עשה את העבודה ואפילו יותר מכך. הוא היה בשבילי תגלית עצומה. בפעם הראשונה בחיי גיליתי שכתיבה יכולה באמת להתגלות כפלא אלכימי, שלא חייבים לצרוח "נואשת כואבת" כמו רחל המשוררת. אפשר כמו אפרון, לתקוף את המשבר והאסון הפרטיים שלה בהומור, להפוך גם אותם כמו כל דבר אחר בחיים לסיפור (כפי שמאשימה אותה הפסיכולוגית שלה) ועל ידי כך להקל לא רק על עצמה אלא גם על מיליוני קוראותיה (סליחה, אבל "Heartburn" הוא באמת ספר לנשים).

בספר הזה פרשה אפרון בפני העולם ובשנינות רבה את מסכת הבגידות של בעלה קארל ברנשטיין, מחושפי פרשת ווטרגייט. הספר הוא הדוגמה היחידה שאני מכירה לספר נקמה או לרומן מפתח שעלו יפה. כמה סופרות וסופרים ישראלים ניסו את ידם במלאכה הזאת והניבו תוצאות מביכות במקרה הטוב. אז, בפעם הראשונה מתוך עשרות הפעמים שקראתי את הספר, כשחלפה במוחי המחשבה שלמרבית המזל זנחתי ניסיון דומה, גיליתי שנקמה שצריך לאכול אותה קרה לא באמת מעוררת אצלי תיאבון. אבל איזה אומץ נדרש מאפרון כדי לחשוף את עצמה עד כדי כך וכדי לצאת, חמושה במילים בלבד ובמנות גדושות של הומור וציניות, מול ים הייסורים שהסב לה הגאון התורן של העיתונות האמריקאית ובסופו של דבר לגמור עליו באיפון. האם אפשר להתפלא על כך שלפחות עשרה עותקים של הספר, באנגלית, הזמנתי במהלך השנים מסטימצקי כדי לחלקם לכל חברותי שבורות הלב? לא כולן מצאו בו מרפא אבל כולנו, עד אחת, הפכנו למעריצותיה של אפרון.

הספר הזה, שחשף את ערוותו של ברנשטיין ברבים, היווה מכת מוות לקריירה הגוועת בלאו הכי שלו ואילו את אפרון הפך למיליונרית והזניק את הקריירה שלה בבת אחת כשהפך לאחר מכן לסרט, לא מוצלח במיוחד אבל עם מריל סטריפ וג'ק ניקולסון. את "כשהארי פגש את סאלי" שכתבה לו את התסריט, ראיתי 11 פעמים. את "נדודי שינה בסיאטל" שביימה לבד ראיתי רק פעמיים או שלוש.

כבמאית היתה מוצלחת פחות מכותבת. ואף כי בעצמה היתה אשה חזקה, שנונה ובעלת כישרון גדול לציניות, האשימו אותה המבקרים שהיא נוטה לשמאלץ רומנטי כאילו אינטליגנציה עומדת בניגוד לרומנטיקה וכאילו אין הציניות בסך הכל צדה האחר של הרגשנות וכאילו לא כולנו הופכות לשמאלציות בהינתן סיפור רומנטי נוגע ללב לפנינו. כתבו עליה שהיא היתה האשה שזכתה להצלחה המסחרית הגדולה ביותר כבמאית בהוליווד ובכך היא בוודאי פורצת דרך אבל בעיני חשיבותה היא בעיקר כסופרת ומסאית.

את ספר המסות האחרון שלה, "אינני יכולה לסבול את הצוואר שלי", קניתי ממש ביום שבו הגיעו העותקים הראשונים שלו לניו יורק לפני כשנתיים. זה היה שעות ספורות לפני טיסתי חזרה ארצה וכמובן שגמרתי את רוב הספר בשלוש השעות הראשונות של הטיסה כך שקראתי אותו במהלך אותה טיסה פעם נוספת ושוב שאלתי את עצמי איך ייתכן שבארץ רחוקה רחוקה ובשפה שממש איננה שפת האם שלי ישנה אשה היודעת לתאר באופן מדויק כל כך את הרגשות שלי ובדיוק באופן שבו הייתי רוצה לתאר אותם בעצמי אם כי, אולי מפני שעדיין לא הגעתי לגיל, אני דווקא לגמרי בסדר עם הצוואר שלי.

השמועה אודות מותה של מושא הערצתי הגיעה אלי בעודני מאושפזת בבית החולים, ארבעה ימים לאחר שסטאז'ר צעיר וזחוח החליט להודיע לי, על דעת עצמו ובהחלט מוקדם מדי, על האפשרות שלקיתי במחלה ממארת. אם גם נשים מבריקות עם חוש הומור כמו נורה אפרון מתות מסרטן, אמרתי לעצמי, מה יגידו אזובות קיר כמוני ומה יועילו כל בדיחות הקרש שבהן אני מתחמשת בבואי לשוחח עם רופאי במחשבה שאם רק אצחיק אותם מספיק יוותרו לי על הסרטן? יומיים לאחר מכן הודיע לי הרופא בשמחה שכל הממצאים התגלו כשפירים וחיי שבדיעבד לא היו נתונים בסכנה ניתנו לי במתנה. לאפרון היה חוש הומור אבל לי היה מזל.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו