בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

גויאבה וגעגוע

לזמן קצר, קצר מדי, היה נדמה שאנחנו, הנורמלים, מנצחים. אנחנו עדיין הרוב, אבל בכל זאת, גם בקיץ הזה לא ניקח את הילדים לטייל בירדן והם לא יתרוצצו ערומים בסיני

17תגובות

משהו פשוט. לא נורא רחוק ולא נורא יקר. לא טיול ולא תיירות, לא מלון ולא רעש ולא בופה. לא קופון ולא מבצע. רשימה ארוכה של לאווים מתארת את מאוויינו לחופשת קיץ משפחתית. והנה מה שכן: ימים ארוכים-ארוכים, שלא יודעים בהם מה השעה ואין שום צורך לברר. ארבעה ימים שמרגישים כמו חודש. ים, חול, שקט. והנה עוד דבר אחד שלא: סיני. איזה לא עצוב, שמכיל בתוכו את כל מה שכן.

כל פעם שבאנו לבלו הול, הבאנו למומן במתנה מזרן ים. היה לו ממש פטיש למזרני ים וניסינו להביא כל פעם משהו אחר - צבעוני ושקוף, וכזה שיש בו מקום מיוחד להעמיד כוס שתייה, ואחד שהיה יותר כורסה ממזרן, בוורוד זוהר. הוא היה פותח ומנפח ומתלהב באמת, וכל הכבדות שאיפיינה את התנהלותו הכללית היתה נעלמת לכמה דקות.

בתמורה לטיפוח אוסף המזרנים שלו, זכינו לאירוח נדיב: שעות ארוכות של שנירקול מעל לחור הכחול המפורסם, שזה כנראה הדבר הכי קרוב לתעופה שזמין לבני אדם. בצאתנו מהמים חיכו צלחות עם פלאפל חם ולבנה קרה, ואכלנו בישיבה על מזרני ים מנופחים, שהיו פזורים על המחצלות הדהויות כמו מיצג אמנות יומרני. הוא היה מספר על הבת שלו שנסעה לקהיר ללמוד, ואולי הזכרנו לו אותה, ולכן ביקורינו שימחו אותו, כי היא, הילדה, כך קרא לה, לא באה לבקר כבר מזמן את אביה שגר באחד המקומות היפים בעולם, מוקף מזרנים צבעוניים שמרפדים את הגעגוע בצבע ובאוויר, ולא מקילים עליו כהוא זה.

געגועים לסיני מציפים בי שיר של פול סיימון, דווקא לא קשור בכלל, על חתונה ביום גשום עם שמים צהובים ודשא אפור, אבל יש בו שורה על שטיח ישן שקנה לאהובתו בחנות יד שנייה. בדרך, הוא שר, זלגו לו הצבעים, הכתום דימם לתוך הכחול. במקלחת בטון פתוחה לים, מתחת לזרם מים קרים, בעוד חמור זקן התבונן בי באדישות, ראיתי איך הצהוב והטורקיז רוקדים, ועברה עוד חצי שעה - או אולי חצי יום - והכתום דימם לכחול מההרים לים. כמה מילים של געגוע נכתבו כבר, אפילו התיאורים כבר הפכו לקלישאות דביקות, כמו מיץ גויאבה מתוק מדי.

ואולי אין טעם לספר שוב את מה שיודעים כולם, על היופי והשקט, על ה"חמש דקות" הבדואי, התשובה לכל שאלה, שהוא, יותר מכל דבר אחר, הזמנה לשחרר את העיסוק בזמן עצמו. יגיע כשיגיע. אבל הגעגוע היום הוא כבר מעבר למקום עצמו. הגעגוע הוא לרעיון שניסע לשם תמיד. כי אף על פי שידענו כמה חוסר הוודאות שולט בחיים כאן, היתה תחושה ששם, במשולש המדברי, קרה משהו נכון, והמשהו הזה יישאר.

איזון נדיר של צרכים ורצונות אנושיים בסיסיים, ששיחרר את כולם ממה שקורה בחוץ. מורטוריום על הים, קרוב וזמין ושווה לכל. וזה היה שלנו, של הנורמלים, שהם הרוב - אלה שרוצים קצת פרנסה וקצת חופש מהפרנסה, ולחשב רק את המרחק למים, לא לבית החולים הקרוב, ולצאת לנופש שסכנותיו הגדולות טמונות בברכיים שיכאבו בסוף הנסיעה הארוכה באוטובוס לאילת, ובכתפיים שיכאבו כי נשרפנו למרות התראות המסע שעוסקות בעיקר בקרם הגנה. ומהצד השני רצו הנורמלים לדאוג רק לתחרות עם החוף הסמוך, ושהגנרטור לא יתקלקל. כבר קשה להאמין, אבל כל זה קרה. בתוך חלון קטן, צר וקצר מדי, שבו נדמה היה שהנורמלים מנצחים.

אותה תחושה, של ניצחון הנורמליות, היתה גם בקיץ אחר, כשעמדתי עם אבא שלי על פסגת הר נבו. נסענו לטיול משפחתי בירדן אחרי חתימת הסכם השלום. ביקרנו בעמאן, בפטרה, במידבא. דגלי ישראל מילאו את חלונות הראווה של החנויות ששמחו לקבל את זרם התיירים החדש, ובלובי של המלון פגשנו פלסטינים מיפו, מרמלה ומחיפה, שהתרגשו כמונו. בהר נבו, אבא שלי, שהיה רופא חטיבתי בבקעת הירדן בתקופת המרדפים שאחרי ששת הימים, עמד דומע מול תמונת הראי של ארץ ישראל, וניסה להסביר לנו כמה זה בלתי נתפס, הרגע הזה של חופשה משפחתית על פסגת ההר המסוים הזה. הוא השקיף לנוף המרהיב ואמר, אולי הילדים שלכם כבר ייקחו את זה כמובן מאליו.

כמה מדהים העולם הזה שבו הבלתי נתפס הופך לנתפס, ואחר כך לשגרתי ויום-יומי. אבל מסתבר שהמובן מאליו היחיד הוא שדבר אינו מובן מאליו. כי לא ניקח את הילדים לטייל בירדן בקיץ הזה, והם לא יתרוצצו ערומים בסיני כמו שדימיינתי, ובמצב העניינים הנוכחי קשה לדמיין את היום שבו זה יהיה שוב אפשרי. כששכבנו בשמש מוקפים טורקיז קשה היה להאמין שאי פעם נספג דם בחול הזה. חלפו כמה שנים וקשה להאמין כמה קל היה לשכב שם בשמש, מוקפים טורקיז. ושוב השגרתי הפך לבלתי נתפס. ועדיין רוצים משהו פשוט, לא נורא רחוק ולא נורא יקר. ים, חול, שקט. נשים באוטו את הילדים ומזרן ים לרפד בו את הגעגוע, וניסע למכמורת. בדרך נעצור ונקנה מיץ גויאבה, אני מכירה מכולת שמוכרת. אבל זה לא יהיה אותו טעם.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו