בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הלוחש לעצים

הפיקוס שלכם זקוק לאינפוזיה. הברוש לזריקה

עודד יפה הוא ידידו הטוב ביותר של העץ. בלי הסמכה רשמית ועם הרבה חום ואהבה, הוא חורש את הארץ, מאתר עצים חולים, מדבר אליהם, ותתפלאו, הם מקשיבים לו

40תגובות

"הקטנצ'יק", "התינוק" או "הקטינא" הוא עץ קטלב זעיר שעדיין אינו נראה כמו עץ. הוא מוציא עכשיו ענפים ועלים זעירים. הוא צומח קרוב לתחילת הגזע של "אבא" - עץ קטלב שצמח כאן מימי מלחמת העולם הראשונה ועכשיו עומד למות. ליד "הקטנצ'יק" צומח "האח הבכור". "הבכור" הועתק בהצלחה מהאבא אחרי כמה ניסיונות כושלים, פעולות שותקות ועקשניות שלא מסגירות את מטרתן השאפתנית: להילחם במוות המתקרב של "אבא" ולייצר חיים חדשים מהמת-החי בעזרת הזרקות ודישון וביקורים שאת מספרם אף אחד כבר לא זוכר.

משפחת הקטלבים היא סימן החיים היחיד בים של מצבות לחללי הצבא הבריטי. הקטלב הזקן הגוסס הוא עץ ענק ויפהפה בצבע אדמדם ושחור, ענפיו גדולים ומסתעפים וכפופים. "האח הבכור", בן חמש, הוא טיפוס אנכי, שואף למעלה, בגובה של קצת יותר ממטר. "הקטנצ'יק" נראה בסך הכל כמו נבט של משהו, שום רמז לדרמה האדירה שהנביטה אותו.

"הבכור" נולד כאמור אחרי טיפולים רבים אבל "התינוק" הוא הפתעה גמורה. הוא בן חודש והוא הצמיח את עצמו לבד, בלי התערבותו האוהבת, המיומנת והחרדה של האגרונום עודד יפה. יפה הוא אולי המומחה היחיד בעולם שהצליח להעתיק נצר מקטלב מבוגר. לפני קצת יותר מחודש הוא ביקר כאן, בבית הקברות הצבאי הבריטי בירושלים, כדי לבדוק מה שלום "הבכור". "התינוק" עוד לא היה שם. עכשיו מסתובב יפה סביב "התינוק" בהתרגשות גמורה, נדהם מהלידה הספונטנית.

אילייה מלניקוב

יפה הוא אחד האגרונומים המנוסים והמוכרים בישראל, אף על פי שאין שום תעודה אקדמית שמגדירה אותו ככזה. בעבר, כשחי בקיבוץ עין יהב, חקר שיטות עולמיות ובעזרתן היה ממפתחי החקלאות בערבה. כיום, מהמעבדה הייחודית שלו, "ש.ל.פ. מעבדה חקלאית" בבניין ישן בקיבוץ גבעת ברנר, הוא עומד להנפיק פטנט עולמי על ריסוס אקולוגי משמני בישול. עד אז הוא מספק שירותי מעבדה וייעוץ לחקלאים, חוקרים, אגרונומים, גננים ולקוחות פרטיים. אלה האחרונים מתקשרים בעיקר כדי לדווח על עץ חולה בחצר, או על עץ מוכה ומבוזה ברחוב, או על עץ מוזנח ומותש בצד הכביש. יפה הוא אמנם מומחה בעל מוניטין לגידולים חקלאיים מסוגים שונים, אבל את הלב, כלומר התמסרות נפשית וכספית וקיומית, הוא נותן לעצים.

לא אסטרונאוט, אגרונום

גילויי השמחה על "תינוק" הקטלב בבית הקברות בירושלים היו התחנה האחרונה והמשמחת בסיור שהתחיל בקריאות שבר, תסכול ועלבון. באותו בוקר, לא רחוק מהמעבדה שלו בגבעת ברנר, עצר יפה את הרכב המסחרי מול כפר הנוער עיינות, לצד פינת ישיבה ציבורית עם ספסל ושולחן פיקניק. מאחור עמד סביל - מבנה ששימש תחנת שתייה לגמלים וחמורים - ובשטח עמדו שלושה עצי שקמה ענקיים, נהדרים ומוזנחים. יפה הסתכל עליהם בכאב קורע לב. לפני כמה שנים הוא עבר כאן ונעצר למראה עץ שקמה עתיק שהיה נטוע בשולי הדרך ובער. קבלן סלל שם כביש והצית את העץ כי החליט שהוא מפריע בסלילה. יפה התווכח וצעק, עד שהצליח לעצור את הקבלן ולכבות את האש.

מאחורי העצים התגלה סבך קוצים ענק. "זחלתי בתוכו וגיליתי פינת ישיבה ושני עצי שקמה ענקיים נוספים, בני יותר מ-150 שנה", הוא נזכר. "על אחד מהם גיליתי שלט לזכר שלושה חיילים ששניים מהם הכרתי. שילמתי 3,000 שקל כדי לנקות את הפינה הזאת ואז גם גיליתי את הסביל. שיקמתי את הפינה בעזרת אנשים שגייסתי מהסביבה ומאז אני ממשיך לטפל בעצים. פניתי לראש המועצה ואמרתי לו שאין לי זמן לקחת את המשימה הזאת על כתפי. ביקשתי ממנו שידאג לטפל בה".

מצבם של עצי השקמה סוחט מיפה זעם שמתבטא בחזרה אינטנסיבית על שמות עצם ופועל. "תראו איזה בושה. בושה, בושה. אני כבר לא יודע מה לעשות. מה לעשות? עוד פעם לנקות? על חשבוני? אני יוצא מדעתי. אפשר להשתגע, להשתגע, להשתגע. אין מה לעשות. אני אעשה את זה. אגייס אנשים. צריך להציל את העץ הזה".

מה מצבו? קריטי?

"לא. הוא בסך הכל צריך שיקום. עצים אוהבים שיקום. הם מרגישים כשהם מקבלים טיפול".

מה זאת אומרת אוהבים? איך אתה מרגיש שהם מרגישים?

"זה עשוי להישמע תמהוני, אבל הרי יש לי קבלות שאני לא אסטרונאוט. אני איש עם רגליים על הקרקע, עם מעבדה פרטית ופטנט ריסוס עולמי ועם עשרות שנות ניסיון באגרונומיה. ועם כל אלה, כשאני בא לעץ מאוד פגוע ובודק אם יש בו סימני חיים, אני מרגיש שהוא יודע שבאו לטפל בו. אני מרגיש שההיענות שלו לדאגה שלי מאפשרת לו להשתקם. לפעמים אני בא הביתה לאשתי ואומר: 'תמר, אני כבר לא יודע אם אלה החומרים שאני מזריק או שזאת הדאגה שלי. אם זה בגללי או בגלל העבודה או שילוב של הכל יחד'".

אולי אלה פשוט החומרים שמוזרקים לו?

"חומרים חומרים, כמובן, אבל לדעתי יש פה ממד אחר. הוא מרגיש שאני שם, שמישהו מטפל בו. הרי לא יכול להיות אחרת. אם מישהו היה בא ומזריק לו חומר דישון בלי לדבר, בלי נשמה, העץ לא היה משתקם. העץ נהנה מהטיפול, כמו בן אדם".

אילייה מלניקוב

כתבת פעם שעצים נוקמים. איך הם נוקמים?

"כשעוקרים עצי הדר או עצים מחטניים, הם מוציאים פטריות לבנות שלא עוזבות את הגינה או את הסביבה במשך שנים על שנים".

ואתה חושב שזו פעולה מודעת של נקמה?

"בטוח. בטוח".

אז אתה מרגיש אל העץ כמו שאחרים מרגישים אל חיית מחמד?

"בוודאי. כשאדם בא וקונה ב.מ.וו ומלטף אותו ומתגאה בו, מה הוא בעצם עושה? יש אנשים שמלטפים מכוניות. כמה תמהוני אני יכול להיות כשאני מלטף עצים?"

עץ השקמה הזה מזהה אותך עכשיו?

"אני בטוח. הוא יודע שאני נמצא פה".

אתה לא חושש שיהפכו אותך לבדיחה, כמו שעשו שלא בצדק למצילי כלבים נטושים, למאכילות חתולי רחוב?

"לא. היום כבר יש חוקרים שלא מפחדים להגיד שעצים מבינים מה נעשה להם וסביבם. חוקרים התביישו להגיד את הדברים האלה במשך שנים, אבל אני גדלתי בלי הבושה הזאת. אמי ואבי ליטפו את העצים בפרדס שלהם והיום הנכדים שלי מלטפים את העצים. אז אני לא מתבייש ללכת עם סטטוסקופ, אני לא מתבייש ללטף עץ, לטפל בו, להסתובב סביבו. כמה שמדברים על הדבר הזה, יותר טוב".

אחר כך הוא מסתובב והולך אל השקמה. מרוגז. "תראו אותו. הוא צריך טיפול מחדש. כל הנזילות האלה כאן הם פצעים. וצריך להביא גוזם, לעשות תמיכות. תראי את הענף הזה. הענף הזה יישבר. הענף הזה יישבר, יישבר, יישבר. וזה לא הרבה כסף".

אילייה מלניקוב

הוא ניגש אל הרכב המסחרי שלו ופותח את הבגאז'. יש שם חומרי דישון והורמונים וחומרי הדברה לצד כלי עבודה, כולם מסודרים מופתית בארגזים ובמכלים. יפה שולף מזוודה שחורה ישנה שנפתחת כמו אקורדיון, דומה למזוודות העור בסדרות על רופאים במאה ה-19. כשהוא פותח אותה מתגלים כלי עבודה, אינפוזיה, מזרקים. "כשאני ניגש לעץ אני בא אליו עם כמה כלים: עם פטיש ואזמל אני מתחיל להוריד חלקים פצועים, חלקים שחייבים להוציא אותם כי מזיקים התנחלו מתחתיהם והתחילו להזיק לעץ. אני מזהה מתוך ניסיון את האזורים האלה לפי המרקם והצבע של הקליפה ולפי קול נקישת האזמל בחלקים חיים ובחלקים מתים. לחלקים החיים אני מחדיר אינפוזיה. כשמחדירים לעץ אינפוזיה צריך 'לעבוד' עליו כמו שעובדים על ילד כשנותנים לו סירופ. כדי שהוא ירצה לשתות את חומרי ההדברה ואת ההורמונים אני מוסיף לאינפוזיה ברזל ודשן, כמו פטל או שוקולד".

הוא חוזר אל השקמה ומתחיל להקיש בעץ עם אזמל ופטיש. פתאום נראית השקמה כמו ציור קיר רנסנסי ענק, ואילו יפה נראה כמו רסטורטור שעוקב סנטימטר אחר סנטימטר אחרי הציור. בעזרת סטטוסקופ הוא מקשיב לצליל הנקישות: חלקים חיים בעץ משמיעים תהודה של בטון. חלקים מתים משמיעים תהודה עמומה, חלולה.

כמה השקעת עד היום מכיסך על הפינה הזאת?

"בין 20 ל-30 אלף שקל. ועכשיו צריך לעשות הכל מחדש".

מ"כיסך" זה תמיד גם הכיס של אשתך. מה היא אומרת על פעולות ההצלה היקרות האלה?

"היא מעולם לא הציקה לי. תמיד גיבתה אותי".

יכול להיות שהמועצה יודעת שתמשיך להוציא על השיקום מכספך ולכן היא לא נוקפת אצבע?

"יכול להיות".

ואתה לא יכול להניח לזה?

"בשום אופן לא. אני לא יכול לנטוש את העץ. הוא חלק משדרה גדולה של מאות עצי שקמה עתיקים שניטעה בין עזה ליפו, אני לא יודע מתי ובידי מי. אפשר לראות חלק מהם בתל אביב, בעיינות, באשדוד, באשקלון. מצבם לא טוב. כשאני מבקר לקוחות באזור אני מבקר גם כמה מהעצים ומטפל בהם, אבל מדובר במאות. מאות. אני לא יכול להציל את כולם".

מוכרחים להמשיך לרסס

יפה אולי מודע למגבלותיו אבל בפנטזיות שלו הוא היה רוצה להציל כמה שיותר עצים. לא לחינם זכה לכינוי "מציל העצים" שמופיע מדי כמה זמן בבלוגים לגננות. עצי השקמה מול עיינות הם לא היתומים היחידים שזכו לחסותו. יש עוד עשרות ואולי מאות כאלה בצפון הארץ, בדרומה, במזרח ובמערב. חלקם היו במצב אנוש. יפה עצר מולם את האוטו באמצע נסיעה ללקוח או לביצוע פרויקט, והחליט, שוב, שגם את הילד הזה הוא מאמץ. עד היום הוציא מאות אלפי שקלים על שיקום עצים ברחבי המדינה.

הטלפון ברכב המסחרי שלו מצלצל כשאנחנו יוצאים מהמעבדה. אשה צעירה מתקשרת. "העץ שלי חולה", היא אומרת. "ספרי לי מה יש לו", הוא עונה. "תולעים על הענפים". "את יודעת באיזה עץ מדובר?" "אני חושבת שזה עץ אוסטרלי. יש לו עלים אדומים בסתיו". "ברכיכיטון?" שואל יפה. "אולי", היא אומרת. "שלחי לי תמונה שלו במייל. יכול להיות שאוכל להמליץ איך לטפל בו בלי שאצטרך להגיע". בחור מהרצליה פיתוח מתקשר כדי לעדכן "שהעצים נראים הרבה יותר טוב". "זה לא משמח אותי", עונה יפה. "אתה מוכרח להמשיך לרסס. אל תנוח על זרי דפנה רק בגלל שהעץ נראה טוב. אני רוצה שלא תפסיק לרסס, כי אם תפסיק - יהיה רע יותר". "מבטיח שלא אפסיק", אומר הבחור. "יופי. ככה נוכל להיות בקשר", אומר יפה.

"גננים, כמה מקצועיים שיהיו, לא יכולים לטפל בכל בעיה כי אין להם מספיק ידע", הוא מסביר אחר כך. "אני הגב המקצועי שלהם. הם פונים אלי ומתייעצים איתי, לפעמים מפנים אותי ללקוחות שלהם. אני נותן הרבה מאוד שיחות ייעוץ בחינם כי אני אוהב שאנשים מטפלים בעצים. כשאני מרגיש שאנשים מתקשים לשלם אני הולך לקראתם - הכל בשביל שהעצים יטופלו".

אתה היחיד שמציע את השירות הזה היום?

"אני 'מרפא העצים' היחיד בארץ שיש לו מעבדה פרטית ועשרות שנות ניסיון. יש הרבה חברות שיודעות להזריק חומרי טיפול לעצים. המקבילה שלהם בעולם הטיפול האנושי תהיה אחות, שמכירה נושא מסוים ויודעת לטפל בו. אבל להכיר את כל הדיסציפלינות שקשורות לריפוי עצים, לבקר עץ, להביט בו, לקחת דגימות שלו למעבדה, לאבחן את המחלה, לגבש סוג של טיפול, את זה יודעים לעשות אנשים ספורים בעולם, ואני נתקלתי עד כה בשמם של מרפאי עצים יפני ואמריקאי שמטפלים בצורה דומה. רק בשנים האחרונות מתחיל להיות ביקוש למקצועיות בדרגה הזאת ונפתחות מסגרות לימוד בחו"ל, שמרכזות שנים של ידע וניסיון".

החיים ללא כדורי

הוא נולד ב-1945 במשק חקלאי בירקונה וגדל במשפחה של ארבעה אחים ששלושה מהם הפכו למומחים לצמחים. "אחי הגדול נפתלי היה יערן שנטע חצי מדינה", מספר יפה. "אחרי סיום השירות בבריגדה ב-1948, הוא התחיל להדריך את פועלי הדחק, ניצולי שואה ועולים חדשים מצפון אפריקה. הוא ידע שהם בוכים בעבודה, היה הולך ביניהם ומנחם אותם וטופח להם על השכם ומטפל בהם. אחר כך הוא נשלח לייער את הנגב מקרית גת ועד לחבל יתיר. אחי האמצעי אהרן עובד בחברת 'הזרע', שם פיתח שיטות להפקה וגידול זרעים וכיום מנהל את מאגר החומר הגנטי של הכרמים והאבוקדו בארץ ישראל. אבל אבי, המורה הראשון שלנו, לא היה איש עצים מקצועי. הוא עלה לארץ ב-1919 אחרי שלמד בפולין לסלול כבישים, וכשהגיע לכאן הלך לצמח ולכנרת כדי לעבוד בחציבה. אחר כך עבד כמפקח על עבודות בכביש של עיריית תל אביב, היה סוג של מהנדס כבישים אוטודידקט. בחופשות ההבראה שלו בטבריה סייר בכנרת ובסביבה, אסף זרעי עצים והביא הביתה זרעים מכל רחבי הארץ. בחצר גדלו מנגו ואבוקדו ופסיפלורה ופג'ויה ופיטנגו ושעונית. אחר כך הצטרף להגנה ולצבא האנגלי. יום אחד הוא פתח את המים בפרדס ונסע למצרים לשלוש שנים לעצור את הנאצים. אמי נשארה לבד בפרדס, ואני הייתי מסתכל בה ולומד ממנה. משניהם למדתי בילדותי איך גוזמים עצים, איך משקים אותם, איך מכליאים ואיך מדשנים, איך זורעים ומודדים, מקלטרים, צובעים בלבן, מייצרים בועת אוויר מתחת לאדמה כדי שלשורשים יהיה חמצן.

אילייה מלניקוב

"נולדתי בפרדס, כפעוט התרחצתי בבריכת ההשקיה, גדלתי לצד שיטות ההשקיה שבאו והוחלפו באחרות. כנער חלמתי כמו הרבה בני מושבים אחרים ללכת ללמוד בכדורי. עברתי את הבחינות והייתי מאושר, אבל אבי החליט שלא אלמד בכדורי כי הוא בית ספר חקלאי כללי. הוא רצה שאלמד בבית הספר החקלאי האזורי 'גננות שתלנות' כי שם אקבל מקצוע. כעסתי עליו מאוד. הוא הכשיל את החלום ללמוד במוסד המפואר ביותר לחקלאות של אותם ימים, ושלח אותי לבית ספר מקומי ואלמוני יחסית. אבל היום אני יודע שהוא סידר לי מקצוע לחיים. בירקונה, מושב קטן ולא מהולל כמו נהלל, למדתי מקצוע בחצר של הבית שלי. בשיטות שאבי אילתר אני משתמש עד היום".

אחרי הצבא הגיע לעין יהב. "היינו חבר'ה צעירים בתוך המדבר, סביבנו מלח וחום, כביש אחד, בלי טלפון, בלי חשמל. אחרי שבוע הוחלט שאהיה האגרונום. למדתי שיעורים חשובים מהאתגרים המורכבים של הערבה. יחד עם אחי נפתלי, שהיה אז מנהל הייעור בדרום, הכשרתי שטח לחורשה שתעצור את הסופות הקשות של המדבר. חלק מהעצים מתו בגלל ההמלחה ואני נאלצתי ללמוד איך מכשירים שטחים מומלחים. למדתי לעשות בדיקות קרקע ולשטוף את האדמה. כשבנינו את יישוב הקבע של עין יהב החליט אחי להקים את כל הגינות מעין גדי עד אופירה וכך למדנו להקים גינות בערבה, להיעזר באדריכלים ובמומחים".

במשך השנים פיתח שיטות רבות לטיפול בשטח, חלקן היו פורצות דרך בחקלאות הישראלית. "העתקתי טכנולוגיות שכבר היו קיימות בעולם והתאמתי אותן לצרכים שלי: פיתחתי בערבה שיטת גידול ירקות מתחת לרשתות; הייתי הראשון לפתח בה חממות. כשחזרתי למרכז הארץ הבנתי שאני לא מרוצה מהיקף בדיקת הצמחים במעבדות. יכולתי לשלוח עגבנייה חולה למכון וולקני ואחרי שבועיים לקבל תשובה שאישרה אמנם אם היא חולה או לא, אבל לא להצביע אם מצבה קשור למצב הקרקע, או לטפיל, או לכל סיבה אחרת. מהסיבה הזאת הקמתי בקיבוץ גבעת ברנר את 'ש.ל.פ', מעבדה משולבת שמפעילה בתוכה שמונה מעבדות שונות. כיום, אם אני בודק עגבנייה חולה, אני יכול לבדוק שמונה פרמטרים שונים: מחלות, וירוסים, בקטריות ועוד".

ישבת אי פעם מול מרצה באקדמיה?

"כמובן. ישבתי שנים בכיתות שלימדו על מחלות, קרקע ומזיקים, אבל מעולם לא ניגשתי למבחנים. הם לא עניינו אותי. באתי בשביל ללמוד".

בעולם המושגים הצר והקמצני של הידע היום, העובדה שאין לך תואר מעולם לא פגעה בך?

"במידה מסוימת היא פוגעת בי כל יום. עורכי דין בבתי משפט, שם אני משמש כעד מומחה לחקלאות ולעצים, מנסים מדי פעם לנצל את העניין הזה ולטעון שאני לא אגרונום. השופט, באופן קבוע ועשרות פעמים, אומר: 'בבקשה, תקראו את קורות החיים של מר יפה ואז נוכל לעבור לשלב הבא'. הוא יודע היטב שעורך הדין שמנסה לעצור אותי הוא אותו עורך דין שהשתמש קודם לכן בשירותי. מרצים בפקולטה ופקחים במשרד החקלאות היו תלמידים שלי. אני לא מצטער ולא מתחרט על כך שאין לי תעודות. עם זאת, אני חושב שאנשים חייבים ללמוד".

פיגוע חבלה אגרונומי

יפה נוסע ברחבי הארץ ופוגש את העצים של תחילת המפעל הציוני. העצים האלה, העצים של הציונות, נמצאים במשבר.

"החל מחזרת היהודים לישראל בשנות ה-80 של המאה ה-19 הם הביאו איתם זרעים של עצים. אנשים מביאים איתם זרעי עצים לכל מקום בעולם, וככה הגיעו גם לכאן עצים מאירופה ומצפון אפריקה. העצים שניטעו במושבות בשנות ה-20 עוברים כיום משבר קשה. הם גדלו בחצרות קטנות ליד בתים קטנים, ובשנים האחרונות - בגלל שהורסים או מרחיבים את הבתים וסוללים כבישים חדשים - העצים האלה חוטפים מכות או נחנקים. במשבר דומה נמצאים עצי האורן והאקליפטוס והברוש שאחי וחבריו התחילו לטעת בשנות ה-50 בעזרת פועלי הדחק של ארץ ישראל, מהגרים שהגיעו מאירופה אחרי השואה ואלה שהגיעו ממדינות ערב. חלק מהעצים האלה מתים. קשה להם. אולי בגלל הגיל, אולי בגלל המזיקים והמחלות.

"אנחנו מוצאים את עצמנו עם העצים האלה, הם בני 70 ו-80 ו-100, ואנחנו רואים שלא קל להם פה. כששואלים אותי עד מתי יחיו עצי ההתיישבות היהודית, אני עונה שאני לא יודע. אני אגרונום של ארץ ישראל ואין לי מושג מהי תוחלת חייו של עץ שמוצאו לא מכאן, עץ מהגר שבא מאירופה או מאפריקה. אני רק יודע מה מצבו, ומצבו לא טוב. אם לא די בזה, פתאום אנחנו שומעים תלונות על כך ש'העצים מלכלכים'. אנשים ישבו פעם תחת העצים שסיפקו להם צל. היום יש להם מזגן והעצים שהצלו עליהם הופכים פתאום ללכלוך. אנשים מוכנים לכרות את העץ כדי שלא יפגע בצבע המטאלי של המכונית. מכל כיוון, העצים שלנו חווים גיהנום".

הוא עובר במושבות וביישובים של תחילת קום המדינה, או ליד עצים שניטעו בערים, ומנסה לשכנע את המועצות ואת העיריות ואת הגננים להשקות. אין מים, אומרים לו. יפה ממשיך להתווכח.

מהם פתרונות ההשקיה שאתה מציע לעצים בארץ יבשה עם משבר מים?

"יש מים בישראל. יש מי ביוב מטוהרים, מי תהום, מים מותפלים, מי בארות. ישראל עוד לא עשתה כל מה שצריך כדי לחסוך במים: בימי גשם בישראל זורמים לאורך הכבישים מיליוני קובים. בכל פינת רחוב צריך בור ניקוז שינקז את המים האלה למי התהום; כל מי שיש לו חצר צריך שיהיה לו בור בעומק של שבעה עד עשרה מטרים, כדי שמי הגשם שיורדים מהגג יתנקזו אליו וישמשו להשקיה ורחיצה; ליד כל עץ עירוני צריך לחפור בור עמוק בהרבה מהגומות השטוחות שקיימות כיום. גם ההגבלה על השקיית גינות פרטיות ממיתה את העצים כי העצים שולחים שורשים לגינות. החוק, בלי היגיון ממשי, אוסר על אנשים להשתמש במי המקלחת כדי להשקות. ובכל זאת, אני יודע על אלפי ישראלים שעוקפים את החוק, ומסיבות טובות. הם בונים מערכת שתנקז את מי הברזים במקום שילכו לביוב ומסדרים פילטר כדי לנקות את המים, ואז משקים עם משאבה את הגינה. כך היה ראוי שינהגו כולם.

"ישראל עדיין לא העתיקה שיטות מצוינות שפועלות כיום בעולם. בגרמניה, למשל, צינורות הניקוז לגשם מחוררים ולא עוברים מבור לבור בקו ישר אלא בעלייה. בשיטה הזאת מי גשם מתנקזים בצורה היעילה ביותר למאגרי מי התהום. מתחת לכל מגרש חניה חדש שנבנה בגרמניה יש מאגרי ענק של מי גשם. באוסטרליה לכל אדם בחצר יש מכולה קטנה למי גשם, איתה הם רוחצים את המכוניות, משקים את הגינה, שוטפים את הרצפה. ילד מרגע שנולד יודע שהוא לא פותח את הברז במקלחת כדי לשטוף את המגפיים, אלא הולך למכולה. בשתי המדינות האלה יש מים אבל גם בישראל יכולים לאגור אותם. הדור של אברהם אבינו ידע איך לאגור מים בתנאים מדבריים. אני עצמי למדתי איך לתכנן השקיה בערבה מסיורים שערכתי בשבטה הקדומה. המחשבה על פתרונות השקיה בארץ אטית מאוד, כמעט מנוונת, והתרבות שלנו מפונקת. נהיה לנו קל. אין תחושה של אובדן. צריך חינוך, תשתית של בתי ספר לגננות ושתלנות שלא קיימים כאן יותר".

אילייה מלניקוב

אתה מדבר על הרס שיטתי של עצים. ההרס הזה, לעומת הרס זכויות או הרס היכולת להתקיים בכבוד, כמה חשוב להיאבק נגדו?

"אני יודע שהורסים פה אנשים. נכון. אבל אנחנו צריכים להיות בני אדם גם לעצים. אני יודע, לכולם קשה ואני הולך ומדבר על שיקום עצים באלפי שקלים. אבל עצים לא באים על חשבון דברים אחרים. צריך עצים וצריך אמנות. צריך עצים וצריך רפואה".

לפני כמה חודשים סייע יפה למועצה האזורית גוש עציון להציל אלון בן 700 שנה באלון שבות. הוא בנה תומכות ברזל כדי לעזור לעץ להחזיק את ענפיו ואחר כך החדיר לו אינפוזיות.

האם לעצים כאן יש חיים נפרדים לגמרי מפוליטיקה? האם אתה מסייע גם לפלסטינים ביהודה ושומרון, נניח במקרים כמו כריתת עצים או שריפת עצים או החרמת מטע?

"פונים אלי עשרות פלסטינים מיו"ש ומרצועת עזה כדי לקבל ייעוץ טלפוני. אנחנו מדברים חצי עברית וחצי ערבית. אני אמנם לא יכול להעביר דגימות מהקרקע שלהם למעבדה שלי, אבל אני עושה כמיטב יכולתי כדי לעזור מרחוק. חמישה פלסטינים מיו"ש הזמינו אותי במיוחד כדי לבדוק מטעים שהרעילו להם. ההרעלה היתה עבודה של מקצוען, של חקלאי. מישהו שהגיע עם מקדחה, קדח חורים בעצים והזריק לתוכם קוטל עשבים רעיל ביותר. תוך זמן קצר הוא הצליח להרעיל מאות עצים".

אם אתה עוזר לכולם יכול להיות שסייעת גם למטע של החקלאי הזה, שהרעיל מאות עצים. או של חקלאים אחרים, ששרפו או כרתו או גנבו.

"נכון. יכול להיות שסייעתי גם לחקלאים שפגעו במטעים פלסטיניים. אני מקצוען. זה מי שאני. מי שיבקש עזרה יקבל. צעירים ישראלים ליד חברון הזמינו אותי כדי לטעת כרם. אני לא מאמין בגבולות. לא מדבר על שנאת יהודים ופלסטינים".

רעל כימי ישר לריאות

בשנים האחרונות הופך יפה להיות "ירוק", במידה רבה הודות לבנו אורי. "כשאורי הצטרף אלי למעבדה הוא הודיע שהוא לא מוכן לעבוד עם חומרים כימיים. 'אבא', הוא אמר לי, 'אני לא אעבור את המסלול שעשית, איך שריססת בעין יהב בלי מסכות, בלי חולצות. אני יודע שחומר הדברה הוא רעל ואנחנו נחפש חומרים ירוקים'.

"בתקופה שלאחר מלחמת העולם פיתחו בעולם הרבה מאוד חומרי הדברה כימיים, כי ידעו שהעולם יהיה רעב וצריך לטפל בו באופן מיידי. לתוך זה גדלנו. פיתחנו חקלאות מדברית בערבה ולא ידענו שהחומרים הכימיים האלה הם חומרים מסוכנים. אני ריססתי בלי גופייה. עירבבתי בלי כפפה, עם היד. היינו דור כזה, דור המדבר. חשבנו רק על הישרדות היבול. 60 שנה הרעלנו את כדור הארץ, 60 שנה פיתחנו רעלים כי פחדנו מחורבן נוסף, שיביא איתו אנשים רעבים ומחלות. רק בשנות ה-80, כשהתחלנו ללמוד את הרכב החומרים, התחלנו להבין שהם רעילים.

"השיחה עם אורי התנהלה לפני שבע שנים. משהו התעורר לי בראש ואמרתי: 'קדימה, תתחיל לחפש'. כך הגענו למכון וולקני ולד"ר שמוליק גנמור. שמוליק אמר: 'עודד, יש לי משהו, אבל צריך לפתח אותו'. וכך אנחנו עובדים כבר ארבע שנים על טכנולוגיה חדשה שמבוססת על ריסוס עם שמני מאכל. זו טכנולוגיה מופלאה ומיוחדת, שמאפשרת לנו לשווק את הירקות דקה אחרי שריססנו אותם, בלי רעל ובלי מזהמים. והמזיקים מתים. במקביל, בשלוש השנים האחרונות, אנחנו מפתחים פרויקט של מעבדה ניידת. זו תהיה מעבדה דומה לשלנו, והיא תפעל בתוך מכולה שתיסע ברחבי טנזניה או הודו או בכל מקום אחר בעולם, ותגיש שירות לחקלאים שיזמינו אותה לחוותיהם".

יפה מדבר באהבה על אחיו נפתלי. "כל היערות שאנחנו רואים בנגב הם יערות שניטעו בפיקוחו ויוזמתו", הוא מספר. "הוא היה אחד מארבעה יערנים שנטעו את הארץ, כל אחד באזור אחר. ב-81' הוא נסע לעין גדי, ובחור צעיר בב.מ.וו של אבא שלו התנגש בו והוא נהרג. כל פעם שאני נוסע לנגב אני נעצר באחד היערות של נפתלי, יושב, שותה קפה ומדליק מקטרת, וכך מחדש את הקשר איתו".

איכשהו, בלי כוונה, יצא שהסיור עם יפה עבר בין עצים שנשתלו לזכר המתים. אבל יפה לא מבקש לעבוד את המוות. "הדור של אחי נטע עצים, הדור שלי מטפל בהם ומשקם אותם, אבל צריך לזכור שזו לא המטרה. עצים הם כמו בני אדם ואי אפשר לעצור את מותם. העניין האמיתי הוא לטעת. כל הזמן לטעת, בכל חור ובכל מקום, בלי לדבר, רק לשתוק ולטעת. כמו הקטלב הזה כאן. הוא היה על סף מוות. הסתכלתי עליו ואמרתי שלא אצליח לעצור את ההידרדרות, ולכן אנסה להוציא ממנו עץ חלופי. ניסיתי והצלחתי".

יפה מתבקש להצטלם ליד "התינוק". הוא מצטופף יחד עם הצלם והמצלמה בתוך השטח הצר שגידר כדי להגן על הקטלבים, ומקרב את פניו אל הנצר הקטנטן. הצלם בוחר עדשת מקרו שתתפוס רק את שניהם, האדם הבוגר והעץ התינוק, והמצבות ברקע נעלמות.

יש עצים עם לב אדם

עם עץ זית אחד עודד יפה שומר על קשר מיוחד

ב-1985 שכלו משה ויעל איל את בנם הצעיר איתי איל, סגן ביחידה לסילוק פצצות שנהרג בפעולה מבצעית באזור בקעת סיירים והיה בן 20 במותו.

ביום ההלוויה הם קיבלו מתנה מחברו של הבן ההרוג: שתיל צעיר של עץ זית. החבר נטע את השתיל בחצר הבית של משפחת איל בהוד השרון. "טיפחנו את העץ הזה כי החלטנו לבחור בחיים", אומרת יעל איל. "בניגוד להורים שכולים רבים, החלטנו שלא נבקר הרבה בבית הקברות ושנתייחס לעץ החי כאילו הוא אנדרטה לאיתי".

אחרי כמה שנים ראתה איל את עודד יפה מתראיין בטלוויזיה. "הרגשתי שאני צריכה אותו בשביל העץ שלי, כי לעץ שלי יש נשמה", היא אומרת. אחרי זמן קצר הגיע יפה לבדוק את העץ, "שהיה במצב קצת אומלל", ומאז החל לשקם אותו. "יום אחד הוא אמר לי: 'על העץ הזה יש עומס רגשי מאוד גדול. מוטלת עליו משימה לא קלה".

"לפני כשנה עברנו לבית חדש אחרי יותר מ-30 שנה", מספרת איל. "נאלצנו לעזוב את הבית אבל לא יכולנו להיפרד מהעץ. צחוק הגורל, אבל מי שקנה מאיתנו את הבית אלרגי לעצי זית וביקש שנפנה את העץ מהחצר שלו. היתה תחושה שאנחנו עומדים בפני משבר, ואז שוב נכנס עודד לתמונה".

יפה הצליח להעתיק את העץ קרוב לשכונת המגורים החדשה של בני הזוג איל. "לפני מספר חודשים הזמינו אותי ובישרו לי שהם רוצים לעבור לדירה", מספר יפה. "אך מה לעשות? 'הילד' בחצר. בחשש כבד אמרתי: אני אעתיק את העץ. והחשש עצום, האחריות אדירה. איני ישן בלילה".

יפה ממשיך לבקר את עץ הזית ולבדוק את מצבו. "לפני כמה שבועות באנו לבקר את הזית ומרחוק ראינו אדם עומד בגבו אלינו ומסתכל על העץ", אומרת איל. "כשהתקרבנו התברר לנו שהמבקר הוא עודד. הוא לא היה צריך שום הזמנה מאיתנו. 'הילד' הזה הוא עכשיו גם שלו".

אילייה מלניקוב


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו