בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אמת דיברתי

למה התחברתי למחוברים

השפלה על מיטת הטיפולים, עירום לעיני צבא הצלמים ומצלמה אחת ארורה. למה בעצם יצאתי לדרך הזאת? רשמי מסע של משתתף בתוכנית דוקו-ריאליטי

147תגובות

נשכבתי על מיטת הטיפולים, לגופי חליפה צרה על מידותי ועניבה זורחת לטעמי. ה"לוקיישן": משרדי חברת "נובה מדיקל", מכון משוכלל להסרת שיער, במקום משוכלל לא פחות שנקרא בעברית עכשווית איירפורט סיטי. על המיטות לידי כבר שכבו עוד ארבעה גברים, חברי להשפלה ולהגחכה, אחד בחליפה ורודה, האחר בצהובה. הצלם אמר לנו להרים את הסנטר, הצלם אמר לנו להוריד את הסנטר - צייתנו בהכנעה. אחר כך עטו לגופי חלוק רופאים לבן ואמרו לי להדביק את פני לחלון, להביע בהלה ולהשמיע צעקה. צייתתי שוב. זה היה, כך הסבירו לי, עבור תמונת השער ה"מסורתית" - כך אמרו ל"פנאי פלוס", שבועון שלמרבה הכלימה לא קראתי מעודי.

כמה ימים קודם לכן, בסטודיו רחב ידיים לצילום בדרום תל אביב, הורו לי להסיר את בגדי. אחר כך פקד עלי הצלם לאחוז בידי הימנית במבושי. צייתתי שוב, בלא אומר. יחף, עירום ומושפל, רק עוד התחתונים לגופי, נחשף גופי המצולק והמשומש לעיני כל. לעיני כל? צבא צלמים, יחצנים, רכילאים, סטייליסטים, מלבישות, מפיקות ומראיינות עמד מהצד. זה היה, כך אמרו לי, עבור מסע הפרסום בשלטי החוצות. הבטיחו לי שמשהו יסתיר את גופי.

ברוך הבא לעולם התהילה, וולקאם אל עולם הריאליטי; שאפו - אתה הולך להיות כוכב (לרגע). בעוד כחודשיים ייגמר הכל, לפני כמעט שנה החל הכל. זה היה כשמפיקה צעירה הזמינה אותי לפגישה: "מחוברים", סדרת הדוקו-ריאליטי של הוט, בה מתעדים גיבוריה את חייהם במצלמה ביתית במשך כמה חודשים. חובב מושבע של הסדרה ושבע סירובים להצעות שהגיעו אלי מ"האח הגדול וי.איי.פי" ו"הישרדות וי.איי.פי", החלטתי הפעם להיענות.

בקרב קומץ האנשים הקרובים לי בחיי, הסתמן רוב דחוק נגד. המתנגדים, יש לומר, היו נחרצים, תקיפים ומשכנעים הרבה יותר מהתומכים. אחד מהם, אולי הקרוב שבהם, איים בחרם על התוכנית, שנמשך עד עצם היום הזה: מדי בוקר, כשאנחנו נפגשים לקפה, כך כבר 40 שנה, לא מושמעת אף מילה על "מחוברים". גם המעגלים הרחוקים יותר זקפו ברובם גבה: "למה עשית את זה?" ו"בשביל מה אתה צריך את זה?" בכל הזדמנות כמעט. מענה אחד טוב, כזה שיפיל את כל ההתנגדויות לקרשים ויקעקען אחת לאחת, לא היה לי.

ניסיתי, לשווא, להשוות ל"יומנים", פרקי האוטוביוגרפיה המצולמת של דוד פרלוב; דיברתי על יצר ההרפתקנות שלי, זה שנשא אותי למצור בסרייבו, למלחמה בגיאורגיה, לרעידת האדמה ביפן, לג'ונגלים בקמרון ולחצי יובל שנים של נסיעות לשטחים הכבושים, בעתות סכנה ובעתות רגיעה. גם לפני כל המסעות הללו, תמצית חיי המקצועיים, תמיד שאלו אותי: "בשביל-מה-אתה-צריך-את-זה?" וגם אז לא תמיד ידעתי להשיב זולת, "אני לא צריך את זה - אני רוצה את זה!" אחר כך ניסיתי גם למלמל משהו על השאיפה להציג פנים אנושיות ודמות אדם למי שהוכתר (בצדק?) ב"אינדיפנדנט" הבריטי יודע הכל, כ"ישראלי הכי שנוא בישראל"; אולי גם להציג את "שונא ישראל" בהא הידיעה, כפי שהוא, פטריוט ואוהב ישראל, הרבה יותר ממה שנדמה.

דימיתי לעצמי שאחרי "מחוברים" אולי יקשיבו לדברי ההבל ורעות הרוח שלי יותר. לרגע לא חשבתי לנסות להעביר כמה מסרים רדיקליים, סמויים או גלויים, דרך חדרי המיטות והאורחים שלי, גם אם זו עכשיו הדרך המקובלת. הודיתי שכמובן גם יצר הפרסום שלי, חלק מהדנ"א של כל איש תקשורת כמעט, תרם לא במעט את תרומתו - הכל עבר במוחי, כל התשובות היו נכונות ואמיתיות להפליא ובכל זאת, תערובת של נחישות ובצדה לא מעט מבוכה, בושה ופחד, הציפה אותי ומציפה אותי מאז. אבל לרגע לא הצטערתי, עד כה לפחות.

כמעט שנה חלפה מאז, המצלמה הפכה חלק מחיי. יחד עם חברי לנשק, הפרשן-המתנחל חנוך דאום, סקאזי (אשר סוויסה) - די.ג'יי צמרת, אמירם טובים - סטנד-אפיסט, וג'ייסון דנינו-הולט - מחזאי וכתב, יצאנו לדרך החתחתים המסוכנת הזאת. איש לא ישורנה, אם לא יתנסה בה. הקשר בינינו היה ונותר מקרי בלבד, ובכל זאת עוד יתגלו כמה קווים משותפים בינינו, זו הרי אחת ממטרות "מחוברים". כמו בכל הרפתקה אליה יצאתי, בקושי ידעתי איך היא תתחיל ולא היה לי מושג איך היא תסתיים. גם עכשיו, כשאני כותב את השורות הללו, עם תחילת שידורי 35 פרקי הסדרה, אין לי מושג איך זו תיגמר מבחינתי. זה הרי אופיה הטבוע של הרפתקה, כל הרפתקה, ו"מחוברים" בכללה.

המצלמה הארורה הפכה חלק מחיי. פה ושם היא נשאה אותי למקומות שלא חלמתי מעודי להיות בהם. דוגמה? חגיגת בר המצווה של יהודה דאום, בנו של חנוך. חמישה שרי ליכוד, שרה נתניהו גם, ואינספור מתנחלים חמושים ומזוקנים. "תכיר, זהו אושי", מציג בפני האב הגאה את גיסו החמוש מיצהר. שבוע קודם לכן תועד אושי הזה כשהוא יורה בפלסטינים באש חיה. חנוך, המתגרה האינסופי, עבר בין קרואיו וחשף בפני את אקדחיהם החבויים. הוא גם לא החמיץ שום הזדמנות להציג אותי בפניהם. והכי מרעיש - מכלל המחוברים, הפך המתנחל הזה, חנוך דאום, לקרוב אלי ביותר. צו פיוס: אין עכשיו יום בלי שלל מסרונים בינינו, חלקם משעשעים עד דמעות, מבכים יחדיו את מר גורלנו.

עוד דוגמה? אני, מואה, מאחורי הקלעים של הופעה של סקאזי בהלסינקי, אליה נקלענו שנינו במקרה באותו סוף שבוע. עולם אפל וסוער, זר לי ולא מוכר, המצלמה של "מחוברים" עוד תראה את שאלותי הנבערות ומבוכתי הגדולה נוכח הדי.ג'יים הרועשים הללו יחד עם עדת מעריצותיהן צהובות השיער באשמורת אחרונה של לילה פיני קר. הו, "מחוברים".

המצלמה הזאת תראה אותי ברגעי האינטימיים, גם המביכים ביותר. היא היתה איתי בשמחותי ובעצבוני. בריבי הבית ובשיחות הנפש שלו, בדמע ובגיל. בגז המדמיע בנבי סלאח ובגראדים בבאר שבע, בהפגנות החרדים בבית שמש ובמחאה החברתית ברוטשילד, אפילו בארוחת ראש השנה המשפחתית שלי ב... מעלה אדומים. הייתם מאמינים? במיטה, וגם, מדי פעם, מחוצה לה. ההתמסרות אליה היא כמובן נשמת אפו של המעשה ההרפתקני הזה. לא תמיד ידעתי מתי לכבותה, לא פעם לא ידעתי מתי להדליקה. הצטערתי לפעמים כשהדלקתי אותה והצטערתי עוד יותר כשכיביתי אותה.

החיים הפכו לחיים בסרט, אבל לרגע אחד הם לא סטו ממסלולם בגלל המצלמה. שיחות נפש ודרמות זעירות היו בבית לפני בוא המצלמה, והן יימשכו מן הסתם גם אחרי שתיעלם סופית. לא, הפנסוניק SD800-HDC הזעירה הזאת, לא שינתה את חיי; היא הוסיפה להם רק לוויית חן וצבע, מעשירה אותם לרגע בעצם נוכחותה. בת זוגי השוודית ובני החייל המשוחרר נחשפו בפניה עוד יותר ממני, באומץ רב; בני הבכור העדיף להישאר מאחוריה, בהחלטה מעוררת כבוד לא פחות בעיני.

רגעי יום-יום משמימים, דרמות סוחטות דמעות וגם לא מעט רגעי גרוטסקה נדירים - קתרין, בת זוגי, שהגיעה בפעם הראשונה לישראל לפני שנים כנערה חולמנית בעקבות הפלסטינים (וגם קצת בעקבות מוצאו היהודי של אבי-סבה), מגהצת את מדי הצבא, צבא הכיבוש, של אורי שלי ואפילו תופרת לו את דרגות הסמל. הייתם מאמינים? ככה זה כשפוגשים את אהבתך במחסום ארז, סיפור אהבה שמתחיל שם, על רקע זעקות הפועלים הנדחסים באכזריות ב"קרוסלה", נגמר (גם) בבכי. ובכי היה לא מעט ב"מחוברים", אבל למרבה הצער (או השמחה) לא שלי, זולת דמעות הגז המדמיע שירו בי החיילים. לא בכיתי מזמן, לא לפני הולדת המצלמה, ולא עם בואה.

נשאתי אותה איתי לקברו של בני, תום, ולמיטת חוליו של אחי, רפי (שהבריא, למרבה השמחה, בינתיים). מראת-המצלמה הראתה פנים יפות ויפות פחות, רציתי שהן יהיו תמימות, יפות וצעירות יותר, אבל נדמה לי שראיתי והראיתי אמת, גם אם לא תמיד מלאה. לרגע לא אהבתי את הדיוקן העצמי שניבט ממנה, אבל מי אני שאשפוט. הסביבה האנושית שלי נחשפה, חרדתי לשלומה, וחשפתי את עצמי, עד לגבול מסוים, אותו ניסיתי להציב, למרות הכל. לפעמים הצטערתי עליו, לפעמים שמחתי על קיומו. גיליתי כמה דברים על הקרובים לי ובעיקר גיליתי דבר אחד מרעיש על עצמי: אני הרבה יותר מסוגר משחשבתי. האיש אותו חשבתי תמיד לפתוח ולמגלה רגשותיו בקלות, התגלה כנצר מובהק למורשתו הייקית, עצורת הרגש. הפתעה גדולה, מבחינתי, אולי הגילוי הכי גדול שלי על עצמי בקשישותי.

הבמאי והעורך, עמי טיר, והמפיק, רם לנדס, נזפו בי לא פעם: תן לנו יותר מעצמך. לזכותם ייאמר שהם לא ניסו להפעיל עלי שום מניפולציות רגשיות כדי לקדם את שאיפותיהם לדרמות מתועדות של החיים. מאות רבות של שעות מצולמות הפכו בידיהם לרגעי טלוויזיה, מותירים לעתים תחושה של החמצה, אבל זה אופיו של המדיום. לכן הדיוקן שישתקף במסך הוא כמובן חלקי בלבד, אבל אמיתי, לטוב ולרע. עליות בעלילה ומורדות, תפניות בלתי צפויות וגם רגעים אפורים, פרקים מסעירים ומסעירים פחות, רק הצופה ישפוט למה לו כל זה. בניגוד למה שמקובל להעליל, צילומי ההשלמה המבוימים היו מזעריים ובעיקר טכניים, גם קומץ המשימות שאליהן נשלחנו היו כאלו שהיו מתרחשות ברובן גם ללא "מחוברים". נדמה לי שאני יכול לומר ביושר: אמת דיברנו. אמת מדברת "מחוברים".

האם כל זה מעניין מישהו? האם חיי אמורים לעניין מישהו? חייו של סקאזי? של ג'ייסון, חנוך ואמירם? לא לנו להחליט. מנאש, בעל הפיצוצייה השכונתית שלי, תחב לידי השבוע את גיליון "פנאי פלוס" שעל שערו מתנוסס תצלום חמשת המחוברים, במדי רופאים. "זו הצגה חדשה בתיאטרון?" שאל מנאש בפליאה, "לא ידעתי שאתה שחקן". גם הטוקבקים כבר החלו לצאת לאור, השם ירחם. הראשון שבהם, מעודן יחסית ובשום אופן לא האחרון: "החברה של לוי היא זבוב. רק זבוב נמשך לחרא". אבל לזה התרגלתי מזמן.

חום יולי-אוגוסט כבר יוקד במלוא עוזו, ורחובות הכרך מלאו בכרזות חוצות מהן ניבטת דמותי. לפעמים אני נעצר ברמזור אדום, או שהפקק משתרך לו עד אין קץ, אני בוהה במתרחש - ומי מופיע לפתע מולי, בגודל על-טבעי? האיש שהלך ל"מחוברים", פלג גופו העליון עירום, ושלט מטופש בידו. האם זה אני? זה לא יכול להיות, בשום פנים ואופן לא, רק הזיית קיץ אחת, רגעית ובת חלוף, אם ארצה ואם אמאן.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו