בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ההבטחה הגדולה של הקולנוע הישראלי מתחיל לקיים

אוהב פלנץ העדיף לחגוג, לראות עולם ולביים פרסומות. עכשיו, אחרי שביים את "אננדה", יש לו חשק לחזור לתמונה. אבל בתנאים שלו

16תגובות

כמה ימים לפני שידור הפרק האחרון של "אננדה" בהוט, התכנסו צוות הסדרה וחברים קרובים בבר על חוף הים בתל אביב. סוג של מסיבת סיום, עם קוקטיילים קפואים, מינגלינג ופלרטוטים, הקרנה של הפרק על מסך ענק, ודנה מודן, שכתבה את הסדרה, במכנסונים לוהטים. אוהב פלנץ, במאי הסדרה, מיהר להעיד על עצמו שהוא "שיכורה מדי" בשביל להתרגש מהמעמד, והמתין להקרנה בתהייה "אם יצחקו או לא". כשאות הפתיחה עלה על המסך, פלנץ נהיה תזזיתי אף יותר, ושינה את מיקומו בערך מיליון פעם, כי לא הצליח להחליט מהיכן יוכל לעקוב הכי טוב אחרי תגובות הנוכחים.

"טוב, שמעתי כמה צחוקים", נרגע חלקית אחרי הפאנץ'-ליין הראשון, ובהמשך כבר עבר להכתיב בפקודה: "תרשום! יש צחוקים!" כתוביות הסיום לוו במטח שריקות אהדה, ואחריהן הפך פלנץ למוקד עלייה לרגל של מברכים ומחמיאים. אבל הוא הוטרד כעת מדבר אחד: "היה מרגש?"

לאירוע הגיע עם שני חבריו הטובים, רם נהרי (שביים את הסדרה הראשונה של מודן, "אהבה זה כואב", וערך את התסריט של "אננדה"), ושי כרם, מנהלה האישי של דנה אינטרנשיונל. כשהמסיבה התפוגגה לקראת חצות, הודיע פלנץ שהוא משתלט על ההגה בג'יפ של כרם, כי האחרים שיכורים מדי.

"עצוווור", זעק נהרי מהמושב האחורי דקה אחרי ההתנעה, מטר וסיגריה מהתמרור.

"אני עוצר", נהם פלנץ בתגובה, "מה אתה רוצה?"

"לא למות".

נהרי, שהגיע הביתה בשלום, הוא זה שתיווך בין פלנץ למודן ול"אננדה", הממתק הטלוויזיוני של האביב האחרון. הביקורות אהבו, ההייפ התעבה בהדרגה, ולקינוח, עם עליית הסדרה, ניצת רומן בין שני שחקניה הראשיים, קייס נאשף ומודן עצמה, ממש כמו על המרקע.

אבל הנוירוטיות שהפגין פלנץ מול המסך הענק לא היתה סתם לחץ של סוף עונה. "אננדה" היא הסדרה הראשונה שהוא הואיל לביים לטלוויזיה, לאחר כעשור שהתמקד בבימוי פרסומות. מבחינתו, היא גם היתה אמורה להיות המבחן שיכריע אם ברצונו לשוב לעבוד בטלוויזיה או להתמיד בסרטונים בני 30 שניות, "כמו לשים את הרגל במים ולראות שוב איך ההרגשה", הוא אומר.

הדיקטטור

פלנץ, בן 42, סומן ככוכב מיד עם סיום לימודיו בבית הספר לקולנוע, סם שפיגל לפני 20 שנה. בעקבות סרט הגמר המבריק שלו "חשבון טלפון" (זמין ביוטיוב), הכתירו אותו כאלמודובר הישראלי, כהבטחה בינלאומית, כבמאי שכל מה שרק ירצה יוכל לקרות. הבעיה היתה שפלנץ האמין לכל הסופרלטיבים. כשהתעורר באיחור מהאגו טריפ, לא היה בטוח אם הוא עוד מסוגל לממש את ההבטחות.

זה לא הפריע לבכירי תעשיית הטלוויזיה בישראל להמשיך לחזר אחריו. מירית טובי, מנהלת מחלקת הדרמה בהוט, מספרת ששלחה לפלנץ כמעט כל תסריט שהגיע לידיה. הוא סירב. אסף הראל, מיוצרי "שוטטות" שאת עונתה הראשונה פלנץ ביים, הציע לו לביים גם את הסדרה הבאה שלו, "מסודרים". פלנץ סירב. מודן מספרת שכשרם נהרי המליץ לה על פלנץ לתפקיד הבמאי ב"אננדה", עמיתים אחרים "המליצו לי בכלל לא לפנות אליו, כי ידוע שהוא תמיד אומר לא. העברתי לו את התסריטים בכל זאת, ובאותו ערב הוא חזר אלי ואמר שישמח".

"בשנתיים האחרונות חל שינוי ובא לי לעשות גם פרויקטים יותר ארוכים ורחבי יריעה", אומר פלנץ. "לא יודע מה זה משבר גיל 40, אבל כן הסתכלתי על החיים שלי לאחור, והיה בי געגוע לעשות דברים שבעבר נהניתי מהם. אני גם זוכר שראיתי את רם מביים סדרות, וקצת קינאתי בהתלהבות שלו".

היו לך הצעות כל הזמן, אבל סירבת לכולן.

"בחמש השנים הראשונות אפילו לא קראתי את מה ששלחו לי. בשנים האחרונות, בחלק מהמקרים לא התחברתי, ובאחרים פחדתי שלא אצליח לעשות את הפרויקט מספיק טוב. עם ‘אננדה' היה לי ברור שאני יודע איך לעשות את זה".

מודן כבר עבדה עם פלנץ בעבר, כשהתארחה בפרק של "שוטטות", והם מכירים בהקשרים חברתיים מגיל 15. אך למעשה פלנץ היה רק הבחירה השלישית שלה לתפקיד: היא התחילה לעבוד עם יובל שפרמן ("אבודים באפריקה"), שפרש כי אשתו עמדה ללדת והוא רצה להישאר לצדה בארץ, ואילו נהרי היה שקוע בהפקה אחרת. "יובל במאי לוהט, אז נראה לי הגיוני לפנות אליו", מסרב פלנץ להיעלב, "ואילו אני לא עשיתי סדרות הרבה זמן, אז לא חושב שדנה ראתה בזה אופציה בכלל".

העובדה שמודן מככבת בסדרה, ושהדיאלוגים בה כתובים מודנית שוטפת, חמוצים-מתוקים-מרירים-מתנשאים-אדישים-נוירוטיים, הפכו את "אננדה" באופן טבעי למזוהה עמה. זו "הסדרה החדשה של דנה מודן".

מה נשאר לך להוסיף? עד כמה יכולת בכלל להשפיע על המוצר הסופי?

"דנה הביאה את הסיפור, הדמויות, התסריט, ואני ניסיתי לתת לדבר הזה חיים ואותנטיות. העלילה אמנם מבוססת על משהו שהיא חוותה, אבל יש בה אלמנט של פנטזיה, של אגדה. התחברתי לזה. בדמויות יש ממד חמקני, היא החליטה לא להסביר מי האנשים האלה, וכבמאי, אתה צריך שהדמויות יהיו לגיטימיות גם בלי שהצופה יידע עליהן כלום.

"רם ואני שינינו הרבה דברים בתסריט. קיבלתי יד חופשית במהלך הצילומים במה שקשור לצילום, ללוקיישנים, לעריכה. דנה ואני עבדנו טוב ביחד".

אבל ברור שדנה היא הבוס.

"כי היא פיתחה את הסדרה, מה גם שאף אחד לא יודע מי זה אוהב פלנץ, ואילו דנה מודן היא אייקון, מותג, ויותר קל למכור את זה ככה. בגדול, העבודה היתה כמו בכל סדרה אחרת. כיף לי כבמאי שקיבלתי דמות מנומקת, שיש לי שחקנית ששואבת מעצמה. אבל מרגע שהתחילו הצילומים, על הסט ברור שאני הבוס, זו דיקטטורה. בעיני זו סדרה של שנינו. אם אתה שואל אם מגיע לי (קרדיט כ'יוצר'), אז אולי כן. אבל לא נראה חשוב להילחם על זה".

אגב דיקטטורה, יצא לך שם של דיווה ששולטת בצוות ביד רמה.

"בתחילת דרכי הרגשתי שאני בטופ אוף דה וורלד ויכול לעשות הכל. אני די תובעני לגבי מה שאני רוצה, אבל זה רק למטרת הסרט, זו לא שתלטנות לצורך שתלטנות. עם השנים גם התרככתי, זה לגמרי תהליך שאני עובר".

הרגשת על הסט את ניצני המתח המיני בין דנה לקייס?

"הרגשתי את זה על המסך. לא יודע אם זה היה אמיתי לגמרי או משחק מעולה, אבל לי זה רק עזר".

איך בכלל הסתדרת בזוהמה ההודית? אתה מסוגל לשרוד באזורי חיוג ששירות המשלוחים של הבראסרי לא מגיע אליהם?

"זו היתה החוויה הפיזית הכי קשה שעברתי בחיים, אבל היה מדהים כי הייתי חדור מטרה. אתה מבין שחם נורא, 50 מעלות, ושעוקצים אותך ושאתה מריח זוועה - אבל רק כשיש לך זמן לחשוב על זה, ולרוב לא היתה לי דקה לנשום. אתה מנסה להרים סצנה ברחוב ומגלה 300 איש עומדים מאחוריך ומדברים ומפריעים, וכמעט בכל יום שלושה-ארבעה אנשי צוות היו חולים. עבדתי כל יום עד חצות, ובסופי שבוע רצנו לחפש לוקיישנים. היו כל הסיבות שזה יהפוך לסיוט, אבל יש משהו בחוויה של להיות תקוע בטיזנבי, וכל יום לצאת למלחמה כשאתה קצת הגנרל. זה אסקפיזם מטורף. פה אני כלוא במוח שלי ובאובססיות הרגילות של החיים. שם זה כלא מסוג אחר, אבל אתה בחופש מעצמך".

ילד מתאבד

בנעוריו חשב פלנץ שיעסוק באמנות, ולקולנוע הגיע כמעט במקרה. הוא למד ציור בתלמה ילין, עבד כאסיסטנט של דוד טרטקובר, ולמד צילום, וידיאו וקולנוע בקמרה אובסקורה, אולם כשניסה להמשיך ללימודים גבוהים, נדחה על ידי בצלאל ועל ידי בית הספר לאמנות בברלין ("למדתי גרמנית ואפילו השלמתי בגרויות בשבילם, אבל קיבלתי מכתב משפיל: ‘לא מצאנו שהעבודות שלך מספיק מעניינות'").

אחרי ניסיון קצר לכבוש את לונדון ("לא התעסקתי באיך ובמה, רק רציתי לכבוש אותה"), שהסתיים גם הוא במפח נפש ("ניקיתי משרדים תעשייתיים, עבדתי בשיפוצים, וגנבתי מהסופר. אחרי שמונה-תשעה חודשים הבנתי שזה פתטי"), חזר מרושש לישראל ונרשם לבית הספר החדש לקולנוע שבדיוק נפתח בירושלים, סם שפיגל. "תמיד אהבתי קולנוע", הוא מסביר, "לא חשבתי שאעסוק בזה, אבל הם לא דרשו כלום, רק לכתוב סיפור קצר ולבוא לראיון אישי. אז באתי, והתקבלתי".

כבר במשך הלימודים משך תשומת לב. "הוא היה תלמיד מבריק ובלתי נסבל", נזכר הבמאי רנן שור, מייסד ומנהל בית הספר, "משום שהוא קוטר, מפונק ובכיין" ("זה תיאור מדויק", מאשר פלנץ). "הוא רואה את המציאות במבט צבעוני, סרקסטי, ביצ'י", מוסיף שור, "והכתיבה שלו אנינה ורבת-שכבות. בזמנו הוא גם היה מחובר לעולמות קאמפיים שלא נראו עד אז בקולנוע הישראלי".

בשנה ב' צילם פלנץ סרט משעשע באורך שש דקות, "צהוב", ובו שתי חברות דנות בלב שדה פתוח בגוני ובצורות הפרשותיהן. הסרטון מדגים גם את יכולות הליהוק של פלנץ: את החברות מגלמות אורנה בנאי, בתפקידה הראשון אי פעם ואודליה מורה-מטלון ("עספור" ו"חשופים").

סרט הגמר של פלנץ, "שיחת טלפון", שנותר קורע מצחוק גם 20 שנה לאחר הפקתו, הקפיץ את המניה שלו עד הוליווד. הסרט, בהשתתפות עירית לינור, פלנץ ואחרים, מתאר רצף מטורלל של שיחות טלפון בין אנשי חבורה נוירוטית, שכוללת רכלן כפייתי, דראג קווין, אנורקטית-בולמית ושתלטנית עם נטיות פסיכולוגיסטיות. פלנץ מאיים בהתאבדות כדי לסחוט תשומת לב, ואילו חבריו עושים כל שביכולתם כדי להתעלם מיום הולדתו על מנת ללמד אותו לקח.

"חלק מהדמויות מבוססות על חברים שלי שהקצנתי", הוא מספר, "ואת הדינמיקה של רחמים עצמיים וסחטנות רגשית, של לבחון עד כמה החברים שלך יאהבו אותך אחרי שתשגע אותם, הכרתי כי זה משהו שעשיתי לאורך שנות ההתבגרות שלי, וראיתי כמה הוא מצחיק. תמיד ידעתי להתבונן מהצד".

שתי האובססיות שבמרכז הסרט - יום ההולדת וההתאבדות-בכאילו - מבוססות על ניסיון אישי. פלנץ קושר אותן לנטייתו לחולל דרמות בנעוריו. "בימי הולדת הייתי צריך להיות מלכה ליום אחד", הוא אומר, "ואם לא הביאו לי מה שרציתי, הייתי נעלב ומתחשבן. אחרי הסרט לא חגגתי שוב ימי הולדת, מקסימום שניים-שלושה חברים בלי עוגה ובלי מתנות".

להתאבד הוא ניסה בגיל 11. "כעסתי על ההורים בגלל משהו, החלטתי שקצתי בחיים, וכיוון שמה שראיתי בסרטים זה שפותחים קופסה ובולעים, בלעתי 11 כדורי אקמול. אחרי חמש דקות הודעתי להם שניסיתי להתאבד. הם הבינו די מהר שזה עוד אחד מהמופעים שלי, לקחו אותי לבית חולים, עשו לי שטיפת קיבה והייתי בהסתכלות יומיים. זה יותר כישרון לדרמה מנטיות אובדניות, שאף פעם לא היו לי. אחרי המקרה הזה לא ניסיתי שוב להתאבד".

העיצוב והטון בסרט הקצר הושפעו מאלמודובר ומג'ון ווטרס. פלנץ מזכיר גם את סרט הקאלט משנות ה-70 "הרולד ומוד", על צעיר שמביים התאבדויות באופן סדרתי כדי לזכות בתשומת הלב של אמו המחופפת. "סרטי סטודנטים אז היו כל כך כבדים", הוא אומר, "סיפורי התבגרות, תסמונת הברז הדולף - שוטים ארוכים של ברז מטפטף כשצריך להעביר אווירה. שלי היה שונה. רציתי בעיקר שאנשים ייהנו ויצחקו".

"חשבון טלפון" הוכתר כמצטיין המחזור, וגרף פרסים בפסטיבלי סטודנטים סביב העולם. פלנץ זכה גם במלגה מקרן של סטיבן ספילברג, ובתקציב פיתוח מקרן הקולנוע הישראלית - אותו נאלץ להחזיר אחרי שלא פיתח כלום. "קיבלתי מכתב כשעבר תאריך ההגשה: סליחה אדוני, לא כתבת, אנחנו רוצים את הכסף".

לצד הפרסים, הוא הוצף בהצעות עבודה. אחרי שביים לכבלים את "ספיר", פרודיה על טלנובלות, המריא ללוס אנג'לס, בעקבות הצעה מפתה במיוחד שקיבל מברני קיוקוף, מיוצרי "על טעם ועל ריח". "הוא הציע להיות הספונסר שלי ולעזור לי להרים סרט. אורי שנער, שהכיר אותי מסם שפיגל, קישר בינינו. הוא יהודי טוב שהאמין בישראל ורצה לעזור. זה לא היה ביזנס מבחינתו".

פלנץ קיבל מקיוקוף דירה ורישות מהחלומות, והיה אמור פשוט לכתוב. "ברני מקושר עם האליטה של הוליווד, ובין היתר הכיר לי את קלייד פיליפס, כיום היוצר והתסריטאי הראשי של ‘דקסטר'. ישבתי אצל פיליפס בבית, הוא חשב איך לעזור לי, אבל אני ראיתי בו איש מבוגר, סוג של חתיאר. הייתי יהיר, וחשבתי שאם זה מגיע כל כך בקלות עכשיו, זה יגיע גם אחר כך".

לפיכך העדיף להשקיע ב"מסיבות, סמים וכיף חיים", אבל במשך כל אותו זמן, "לא כתבתי כלום, למעט מדור ל'זמן תל אביב'". הוא חש מועקה קלה, "כמו אנשים שכל יום רוצים להפסיק לעשן ומתעוררים עם תחושה ששוב איכזבו את עצמם. אז אתה מעשן ג'וינט ומתקשר לחברים, תמיד מוצאים מה לעשות שישכיח את זה".

למרבה האירוניה, פלנץ הגיע להוליווד בזכות "חשבון טלפון" - הסרט, ועף משם בגלל חשבון טלפון - המציאות. אחרי שנת בטלה הוא נסע למפגש משפחתי באוסטרליה, "ואמרתי לעצמי ששם אכתוב. אחרי שלושה חודשים שלא כתבתי, לא ידעתי מה לעשות: לחזור לאל.איי בלי התסריט? לחזור לישראל בלי שכבשתי את אל.איי? הבנתי שזה אבוד, וכשברני ראה שהשארתי לו חשבון טלפון של אלפי דולרים, הוא די בעט אותי משם. בצדק".

נעבור לפרסומות

הוא חזר לישראל "עם הזנב בין הרגליים", וביים את "סטייל" עם יונה אליאן. "לא ראיתי בזה עליבות", אומר פלנץ, "הבנתי שאני לא מוכן נפשית לעשות סרט, והדחקתי את מה שהיה באל.איי, שביזבזתי את ההזדמנות להגשים חלום. עד היום אני קצת מדחיק. זה כואב להשוות למה שהייתי יכול לעשות, אם לא הייתי כזה מפגר".

אחרי עוד כמה תוכניות לייפסטייל, התנסה בבימוי פרומואים, אולי פרומו לקריירה העתידית שלו כבמאי פרסומות. הוא ביים את קומדיית המצבים "פאזל", שנקטלה על ידי הביקורות, ואת העונה הראשונה של "שוטטות", שאחריה פרש מעשייה טלוויזיונית. "הותשתי", אומר פלנץ, "על ‘שוטטות' עבדנו כמעט שלוש שנים והיא נגמרה בהרגשה חמצמצה, אז רציתי להתאוורר".

זה לא השינוי היחיד שהוא חולל בחייו בתקופה ההיא. הוא עבר אנליזה במשך שנתיים, "ארבע פעמים בשבוע על הספה. הייתי די דיכאוני, הרגשתי לוזר בקטע המקצועי, מצאתי הרבה נחמה באוכל. ב'שוטטות' הייתי שיא השומן, 130 קילו, לא היו לי בכלל חיי מין. כשהלכתי לפגישות, חיכיתי שהן ייגמרו, כי המכנסיים לחצו. ואז ראיתי בתוכנית של אופרה ווינפרי, בטח תוך כדי שאני אוכל גביע האגן דאז, זוג שדיבר על הדיאטה שלו, סוג של אטקינס, וחשבתי שזה משהו שאני יכול לעמוד בו. תוך שנה ירדתי 40 קילו".

מצויד בגזרה חדשה, נשאב פלנץ למלכודת הדבש של תעשיית הפרסום - תקציבים גדולים, חיבוטי נפש קטנים - ובמהרה התבסס כאחד מבמאי הפרסומות הבכירים בישראל, עם רזומה שכולל קמפיינים לאורנג', לבזק ולמפעל הפיס (בכיכוב פריס הילטון). פלנץ שלח זרועות גם מעבר לים: בין היתר גר חצי שנה בשנחאי כדי לביים סדרת פרסומות לקוקה קולה, והוא עדיין נוסע מתמיד על הקו למוסקבה, אחרי שביים סרטונים לחברת התעופה הלאומית הרוסית, לסוני רוסיה ולרשת סלולרית מקומית.

היית אמור לעמוד על השטיח האדום באוסקר עם סרט חתרני שיצא לך מהמעיים, לא למכור משקאות מוגזים.

"במהלך העבודה אני לא מתעסק בזה, אלא בלגרום לצופה להרגיש משהו. גם בהוליווד של פעם, אנשים לא היו אוטרים (auters). עשו סרטים על פי רומנים, הצגות, ובכל זאת הביאו המון מעצמם. יש המון דרכים לבטא את עצמך, בשביל זה משלמים לך. הרי פועלים חרוצים יש בשפע".

איך אתה מבטא את עצמך בפרסומת?

"אני מנסה לעבוד פחות גלוסי, יותר אנדרסטייטמנטי, עם סוג של חספוס. פרסומות בארץ נראות נורא מלוקקות".

אבל אתה מכיר את השיח: סרטים זה אמנות, פרסומות זה מסחרי ונחות.

"זו הגישה שגדלתי עליה, אבל היא ממסדית ומיושנת. יש כיום זליגה של טאלנטים מפרסום לקולנוע. דיוויד פינצ'ר התחיל כבמאי פרסומות, ובסוכנות במאי הפרסומות שמייצגת אותי בארצות הברית ראיתי לצדי ברשימה את ג'ייסון רייטמן, שביים את ‘ג'ונו'. ההיררכיה פחות דיכוטומית מבעבר. אם נשווה סרט שיצא להפצה ישר לדי.וי.די מול פרסומת הכי קריאטיבית של מישל גונדרי, אז מה יותר יוקרתי?

"מה שקורה בטלוויזיה ממחיש את זה. הקולנוע במשבר, השחקנים הכי טובים רוצים לעבוד בסדרות, וכשיש לך עונה שלמה ולא רק 90 דקות, גם קל יותר להיות מורכב בתיאור הדמויות והסיפור. ועדיין, לא אשקר: כל מי שהלך לבית ספר לקולנוע וגדל על פליני וקופולה חולם לעמוד עם פרס בפסטיבל קאן, לזכות בהכרת הממסד הקולנועי. וברור שגם אני. אבל אני רוצה גם חיים טובים ונוחים".

בטלוויזיה היוצר או התסריטאי הראשי נחשבים לכוח היצירתי המוביל.

"זה יותר נכון לאמריקה, בגלל ששיטת העבודה שונה. הם מצלמים פרק אחרי פרק, ואילו בישראל מצלמים לרוחב, ולאחר מכן עורכים את החומר לפרקים. לכן בארצות הברית התסריטאים והיוצרים הם האנשים החשובים, האוטרים, ובמאים אפשר להחליף בין פרקים. בארץ, התסריטאי מסיים את עבודתו הרבה לפני תחילת הצילומים, ועליך, כבמאי, מוטלת האחריות לתת את השפה והטון, להפוך את זה למוצר טלוויזיוני. בארץ, מי שיש לו את המילה האחרונה וקובע איך הסדרה תיראה, הוא הבמאי".

מה אתה אוהב לראות בטלוויזיה?

"'ברייקינג בד', ‘בנות' ולואי סי.קיי, ‘מד מן' ו'Boardwalk Empire' של סקורסזי. ואני רואה כל גרנד סלאם בטניס. והמון טראש: ‘משפחת קרדשיאן' ותוכניות ריאליטי בערוץ E! וגיא פינס כשאני יכול".

ובקולנוע?

"אני מקפיד לראות בבית את הדברים החשובים. פי.טי. אנדרסון הוא בעיני אחד הגאונים של זמננו, והאחים דרדן ומייק לי. שנים הערצתי את ג'ון ווטרס. וברור שגם היצ'קוק וטרקובסקי".

איפה יותר נוח לך, באוונגרד הקולנועי או בפרסומות?

"בשניהם, אבל היום יותר נוח לי בפרסומות".

מה הכי קשה בלהיות במאי פרסומות?

"הממד הדיפלומטי. אתה נותן שירות, ויש בזה יתרונות וחסרונות: מצד אחד, אתה בחופש מהכלא הפנימי שלך, כי מה שצריך לעשות נורא ברור. מצד שני, אתה צריך להתאים את עצמך ואני מטבעי לא הבן-אדם הכי קל ונוח בעולם. יש רגעים שבהם אני נושך את הלשון".

מעניין אותך אם המפרסם יכפיל רווחים בזכות הסרטון שלך, או רק הערך היצירתי שלו?

"שניהם. מעניין האימפקט שזה יוצר, אם אנשים אוהבים, אם הלקוח מרוצה. אני צריך למצוא מה יגרום לאנשים להתרגש, לצחוק, לאהוב. אלה הכלים שלי כבמאי, גם בפרסומות, גם אם זה בקנה מידה יותר קטן ומהיר".

הקולגות שלך מסתכלים עליך כעל מי שמכר את נשמתו?

"רובם היו מתים לעשות פרסומות".

עישון מאוחר

פלנץ נולד בתל אביב, וזה הפרט הכי שפוי בביוגרפיה שלו. כשהיה בן שנה עברה המשפחה לראש פינה, לקומונה היפית שייסדו הוריו, "מצב תמידי של עשרות אנשים". לפני כמה שנים פגש בנסיבות חברתיות את חנה לסלאו, וגילה שהיתה אחת הבייביסיטריות שלו בימים ההם. "זה בטח מסביר כמה דברים", הוא אומר, "ולך תדע איזה עוד ידיים עברתי".

על התגלית ההיסטורית הזאת הם עלו בזכות שמו הייחודי. "נולדתי לשיא תקופת ההיפיות של ההורים, ואבא שלי המציא את השם הזה", אומר פלנץ, ששני אחיו דווקא קיבלו שמות סטנדרטיים: יונתן וזוהר. אין לו מושג מה משמעות השם, והוא למד לשנוא אותו עם השנים: "זה סתם היה מנג'ס רוב החיים, וגם בלעדיו הציקו לי כי הייתי חריג".

הקומונה לא האריכה ימים. "מתחילים במין חופשי, ואז אנשים נעלבים ובגידות ופרנויות וסמים", אומר פלנץ. "אני לא בדיוק סגור על מה שאמא שלי עשתה כשהייתי בבטן. היא טוענת שכלום, אבל יש שמועות. גם ראיתי תמונות של ילדים מהקומונה מחזיקים סיגריה ביד, בגיל ארבע".

הוא התחיל לעשן רק בגיל 28, מעין מרד נעורים הפוך. "היה אצלי בבית בומבמלה מגיל קטן, וסלדתי מכל מה שקשור להיפיות, פריקיות, בוב מארלי, בוב דילן, פעמונים ברגליים. ריח קטורת עושה לי רע עד היום". גם את הג'וינטים גילה באיחור מה, "הייתי זה שצועק שזה מגעיל, עד שבגיל 18 הייתי באמסטרדם עם ההורים ועם חברים, אמרתי שאנסה, ודי חיבבתי את זה".

כשהיה בן שלוש, הוריו חתכו חזרה למרכז הארץ: שנה במעוז אביב, ולאחר מכן השתקעו ברמת גן. "היה לחץ משפחתי-חברתי להתברגן, אבל ברמת גן הרגשנו צורך להסתיר את היותנו ווירדוז, שמעשנים אצלנו סמים, שכל הבית מלא ציורי עירום. לא הרגשתי חופשי להביא חברים הביתה. תחושה של חיים כפולים".

זה לא הפריע לו לדפוק הופעה בגן חובה, כשבגיל חמש הגיע בפורים מחופש למלכת אסתר. "הייתי מאושר, הלכתי עם מה שאני ולא עניין אותי כלום. אבל בכיתה א' כבר לא יכולתי להתעלם מהעובדה שאני חריג. חודשיים מתחילת הלימודים מלך הכיתה הנהיג עלי חרם. הייתי ילד דעתן ושחצן, שחושב שהוא יותר טוב מכולם. רבתי גם עם המורים, ומובן שהייתי עדין ונשי עם קול ציפציף, וזכיתי לכינויים כמו הומו וקוקסי.

"ההורים נתנו לי להרגיש שאני הכי מוכשר וחכם ומיוחד", ממשיך פלנץ. "הם היו בלחץ רק שלא יקראו להם לבית ספר, כי הם לא רצו להיראות כמו המשוגעים שבגללם יצאנו כאלה".

אביו, דיק, עבד בשנים ההן כמרצה לספרות אנגלית באוניברסיטת תל אביב. כשפלנץ היה בן עשר, נסעה המשפחה לניו הייבן, לשנת מחקר של האב באוניברסיטת ייל. "פתאום טלוויזיה צבעונית, הצגות בברודוויי", מתמוגג פלנץ. מה גם, שבעוד שבישראל נאלץ להסתפק בחיקויי בארביות ("הידיים והרגליים שלהן לא התקפלו"), באמריקה זכה לדבר האמיתי, ובזול. הוא טיפח אוסף, אך נפרד ממנו בעידוד ההורים לפני החזרה ארצה. "מילא שזה הומואי, עם זה ההורים כבר הבינו שאין מה לעשות, אבל בגיל עשר אתה גדול מדי לשחק בבובות, אז הם הציעו לי לחלק אותן במקום להיסחב עם זה לארץ".

גם האחים שלך היו סובלניים לזה?

"לא כל כך. כשבאו אליהם חברים הם דרשו ממני לכלוא את הבובות בקופסה מתחת למיטה. אחי הגדול שנא אותי, והקטן היה נגדי בגלל הגדול. היום אני חולה עליהם".

במסגרת חיפוש דרכו האמנותית, נרשם פלנץ עוד לפני הנסיעה לאמריקה לחוג התעמלות. "הערצתי את נדיה קומנצ'י, והכרחתי את אבא שלי לקחת אותי למבחנים בווינגייט. אבל כשנתנו לי לעלות על הטבעות לא הצלחתי להרים את עצמי, כי הייתי יותר טוב בתרגילים של הבנות ולא פיתחתי שרירי ידיים. זה היה משפיל ופרשתי באותו רגע".

בארצות הברית, בהשפעת ברוודוויי, "דימיינתי שאני אנני ושרתי את התקליט מבוקר עד לילה. אחי הקטן נאלץ להיות הכלב של אנני, שיושב לידה, והייתי עושה הופעות כאלה להורים ולחבריהם המובכים". כשחש ראוי לקהל גדול יותר, כבר בחזרה בישראל, נרשם לחוג משחק וניסה להיות ילד פסטיבלים, אך כשל באודישנים. "הייתי היחיד שבא לבד, באוטובוס, בלי ההורים, אבל הייתי גרוע בזה".

הצלחת להביך את ההורים?

"אני בטוח שעל בסיס יומי, ושהייתי מת ממבוכה לפגוש את הילד שהייתי, אבל הם לא נתנו לי להרגיש את זה".

ההורים שלך הביכו אותך?

"ברמת גן, כשכולם מסביב היו הכי רגילים, הביך אותי שהם היו נטע זר. בגילים האלה אתה רוצה להיות קצת כמו כולם, אפילו אני. אני זוכר שבספר המחזור של כיתה ח' כתבתי ‘שונא את רמת גן ומת לעוף פה'".

גם ההורים שלו מתו לעוף משם, ועשו זאת כשמצאו דירה מרווחת בדרום תל אביב, בה פלנץ מתגורר עד היום. "זה היה בתחילת שנות ה-80, כשהיו באזור רק זונות ונרקומנים, וכאן גדלתי מגיל 15. החיים שלי השתנו. פתאום היה מותר לנו להיות מי שאנחנו, הכרתי מוזרים אחרים, פאנקיסטים, היתה לי חבורה שלמה של אנשים".

יחסיו עם ההורים היו "מורכבים" לדבריו, "עם אמא הייתי המון אחד על אחד ואבא מטבעו יותר מתבודד, אבל לפעמים היה מדליק פתאום ג'וינט ויושב איתנו. עקביות לא היתה הצד החזק של אף אחד במשפחה. הם לא היו באים לראות כל הצגה שעשינו בבית ספר, ויכול להיות שלפעמים לא היו הכי אחראים בעולם, אבל הם פתחו לנו את הראש. היו לי הרבה שנים של התחשבנות והאשמות, התעמתתי איתם על המון דברים. הם נתנו לזה מקום".

מתלמה ילין עף אחרי שנה. "באתי משכונה פרברית שבה נחשבתי הכי חכם ומוכשר, ובתלמה כולם הכי גאונים ומוכשרים, וחצי מהם ילדים של מפורסמים. הרגשתי שאני לא יכול בכלל להתקרב אליהם, איבדתי ביטחון, ופשוט לא הגעתי לבית הספר, גם לא לבחינות ההשלמה בקיץ". הוריו לא התרגשו, אולי משום שגם אחיו "לא החזיקו מעמד בבית ספר. הגדול המשיך בסוף לאקסטרני, הקטן הלך לגלישה ולבאנגים".

פלנץ נמשך לחיי הלילה של תל אביב, והפך בליין "הארדקור, כל יום. בהתחלה הפינגווין, ואחר כך ליקוויד, מועדון התיאטרון, שירוקו, אליזבת ומועדוני הגייז שהתחילו. את דנה (אינטרנשיונל) ראיתי ממש בהופעות הראשונות שלה. היינו חבורת מיספיטס בני 14-15, ופתאום מצאתי את מקומי. לבשתי גלימות שחורות, איפור, שיער עד השמים בכל צבעי הקשת. זה היה חלק מחיפוש הזהות".

פריבילגיה של הומואים

אוהב הוא היחיד מבני המשפחה שגר עדיין בתל אביב. שני אחיו עברו לאוסטרליה בשנות ה-20 לחייהם, "נסעו לטיול ולא חזרו". ההורים הצטרפו אליהם לפני כעשור, "כשנולדו נכדים ונהיה שם יותר מעניין". הם גרים ביחידה נפרדת באחוזה של הבכור, בעל עסק לנבטים אורגניים. הצעיר, בעל עסק של דוכני מזון לפסטיבלים, מתגורר לא הרחק משם.

המעבר התאפשר הודות לאזרחות האוסטרלית של דיק, שנולד בפולין, ברח עם הוריו לסין לפני מלחמת העולם השנייה, וכשאביו נפטר, קיבל יחד עם אמו ויזה לאוסטרליה. אמו של פלנץ, ניצה, היא אמנית שנולדה בתל אביב, ו"פגשה את האב במסיבה. אבא שלי היה נורא חתיך".

הוא נוסע לבקר אותם באוסטרליה פעם בשנה, למשך חודש. באחד מביקוריו האחרונים לקח איתו מצלמה, בעקבות בקשתה של טלי שמש, שערכה את הסדרה הדוקומנטרית "ההורים שלי" עבור יס. בסביבות גיל 16, אומר פלנץ, "התחלתי להבין שהיו מגוון בגידות: כאלה שאמא שלי ידעה עליהן, כאלה שהיא גילתה רק בדיעבד. בתקופת ראש פינה אני בטוח שגם היא לא היתה נזירה, אבל זה בטח היה בשביל להחזיר לאבא". בסרט התיעודי "ניצה ודיק", מתברר שהפצעים עדיין פתוחים. לא רק שהוריו ישנים בחדרים נפרדים, אמו מספרת למצלמה שכבר לפני 15 שנה הם הפסיקו לקיים יחסי מין. היא חולקת עם בנה גם חלום טרי שהיה לה בלילה שלפני, על גאנג באנג בכיכובה.

פלנץ עצמו הוא רווק נצחי. במשרד הפנים הוא אמנם רשום כגרוש, אבל זה בגלל חתונה פיקטיבית מגיל 18, שנועדה לעזור לידידה לחמוק משירות צבאי. "זה היה בשיא תקופת השיגעון, עשינו מזה מיצג אמנותי: הגענו לרבנות 20 איש בתחפושות, לי היתה כיפה מנוצות ועליה תינוק מפלסטיק". הוא לא חושב שרווקותו הכרונית קשורה להוריו ולזוגיות ביניהם, יותר עניין של אופי. "נושא הזוגיות הוא תעלומה בשבילי", אומר פלנץ. "אני עומד מהצד ומזועזע מהאלימות, לאו דווקא הפיזית, שיש בזה. שצריך לקבל את הנוכחות של אדם נוסף, הדיכוי של דברים שאתה רוצה לעשות".

היית פעם בזוגיות?

"לא משהו שנמשך יותר מחודש".

רצית יותר מזה?

"זה אף פעם לא היה החלום שלי. להומואים יש פריבילגיה לכתוב את החיים של עצמם בלי לחץ של מוסכמות חברתיות, ומפתיע אותי לפעמים כמה מעטים משתמשים בפריבילגיה הזאת. מה, זו אמת אבסולוטית שהדרך הכי טובה לחיות היא במשפחה, בזוגיות, עם ילדים?

"אני לא סוגר את הדלת בפני זה, אבל גם לא עושה כלום בנדון. אני אצטרך את הבן-אדם הכי סבלן ונוח לבריות שיש, זה צריך להיות ממש מקרה קיצוני של יכולת להכיל. אני לא אוהב לעשות החלטות ביחד, ונהנה מהלבד שלי. ובכל מקרה, בשביל מה, שיהיה מישהו שינחם אותך כשאתה עצוב? שיהיה איתך כשאתה מבוגר וחולה? זו לא נראית לי סיבה מספיק טובה.

"ואולי יש לי נטייה לראות רק את הרע בכל דבר, ונוח לי להציג את זה ככה כדי להצדיק את הלבד שלי. אולי אם הייתי מסתכל ממש טוב כן הייתי מקנא, אבל יותר נוח לי שלא. אמא שלי אמרה לי, שלפעמים היא מסתכלת על החיים שלי ומקנאה. שאם היו שואלים אותה, אז בגלגול הבא היא רוצה להיות הומו".

פלנץ סבור שהחיים בסולו משפיעים גם על המקום המרכזי שהעבודה תופסת בחייו. "להרבה אנשים", הוא אומר, "הזוגיות, או הילדים, מספקים תחושת חוסן, משהו שמגדיר אותם מול העולם. זה המקום שבו הם מרגישים מוערכים ואהובים, לכן הם לא צריכים אישורים ממקומות אחרים. כיוון שלי אין משפחה, זוגיות, ילדים, העבודה מספקת לי תחושת ערך עצמי וזהות עצמית. ולכן כל פרסומת אעשה הכי טוב. לא בשביל הכסף שאקבל על זה, אלא כי חשוב לי שזה ייצא טוב ויביא את העבודה הבאה".

מול המסך הריק

כרגע הוא לא בטוח מה תהיה העבודה הבאה. בפגישתנו הראשונה בדיוק קיבל טלפון שבישר על זכייתו בעוד מכרז לבימוי עוד פרסומת, אבל במקביל הוא שוקד על פיתוח שתי סדרות חדשות לטלוויזיה, ושוקל אם להיענות להצעה לביים את העונה השנייה של "אננדה". "אני לגמרי רוצה לחזור לטלוויזיה ומרגיש שזו נקודת מפנה", הוא אומר. "לגבי ‘אננדה' עוד מוקדם לדעת, כי זה בשלבי פיתוח התחלתיים ותלוי בהמון דברים: אם יהיה לי זמן, אם אוהב את התסריטים".

רוח השינוי תוקפת גם בחזיתות נוספות בחיים. עד השבוע שעבר היו הקירות בדירה של פלנץ צבועים באפור כהה. בשילוב הפרקט החום והחלונות המוגפים, גם בצהרי היום היתה ההרגשה בדירה כבמאורת עטלפים. השבוע צבע הכל בלבן, ונפטר מחפציו הישנים. "יש איזו ריקנות אחרי שסדרה יורדת, אז בא לי לעשות ריסטארט", הוא מסביר.

מה עם סרט קולנוע? ויתרת?

"אם זה היה הדבר הכי חשוב לי בעולם כבר הייתי עושה עשרה סרטים. אני תקוע בשלב של להתחייב, של להגיד ‘מזה אני רוצה לעשות סרט', כי מחרתיים זה לא ייראה לי מספיק טוב. אני מאבד אמון במהירות בכל רעיון שצץ לי".

ובגלל זה פרסומות יותר מתאימות לך? כי אלה הפקות קטנות וקצרות שמשתחררים מהן במהירות?

"נתחיל מזה שיותר נוח שפונים אליך ומבקשים ממך לעשות משהו. לעומת זאת, לבוא ולהגיד שאני רוצה לעשות משהו, זה עולם אחר. בטלוויזיה גם יש יותר אבות ואמהות: יש תסריטאי ומפיק וגוף משדר. אתה לוקח את המושכות, אבל לא צריך להיות בולדוזר, בעוד שבסרט, אתה הדרייבינג-פורס. סרטים אף אחד לא בא ומציע לך. אתה צריך להציע, וזה כבר לא יקרה, כי לא אשב לכתוב תסריט".

למה?

"פחד. האבסורד הוא ש'חשבון טלפון' והסרטים שעשיתי אז היו על החיים שלי, וגם שמתי את עצמי שם. הייתי אמיץ. היום אני חושש מזה".

מה בדיוק מפחיד אותך? אתה מסוגל להגדיר את זה?

"זו שאלה לפסיכולוגים. אני עכשיו בטיפול שנמשך ארבע שנים, ועדיין לא מצליח לפתוח את זה. אולי זה קשור לכך שהוכתרתי בהתחלה ככישרון גדול ושציפו שמיד אעשה סרט. זה מסרס".

פשוט תכתוב עמוד ביום. בסוף יצטבר מזה משהו.

"לא מסוגל. תמיד יש דברים יותר טובים לעשות".

לראות טניס בטלוויזיה?

"במקרה הטוב. או את תוכנית הבוקר של אורנה דץ במקרה הרע, אבל באותו רגע אעדיף את זה. לשבת מול מסך המחשב הריק - זה כל כך קשה לי. יש ספר של גורו כזאת לכתיבה, ‘תכתוב שלושה עמודים כל יום'. אפילו תכתוב מאה פעם ‘לא בא לי לכתוב'. עשיתי את זה במשך חודש וזה היה עינוי בשבילי. אולי היא צודקת וצריך לעבור את שלב העינוי, אבל ויתרתי".

ריטלין?

"אני נורא אוהב, אבל אני נהיה גרפומן, ואחר כך רואה שכתבתי שטויות. תסריט שלם צריך לכתוב בנטורל, וזה קשה מדי".

במאי שהיה כוכב לרגע ומרוב יהירות פיספס כל הזדמנות; כשהתפכח ניסה הכל - הסתגרות בבית, טיפול, ריטלין, ספרי עזרה עצמית - אבל לא הצליח לכתוב כלום. זה כשלעצמו לא חומר טוב לסרט?

"אני מסכים איתך, ועוד אעשה מזה סרט, אבל למה אתה מציג את זה בצורה כל כך רעה?"*

Doron.halutz@haaretz.co.il



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו