בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תגובות

3תגובות

הרס מקומי

יישר כוח לנועה לימונה ולעורכי המוסף על העלאת נושא הנזקים הנגרמים על ידי ארגוני הסיוע ההומניטרי לדיון (מוסף "הארץ", 29.6). כמו במקרים רבים, גם כאן מתברר כי הדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות וכי אלה הרוצים למזער את הסבל בסופו של דבר משמרים אותו.

עם זאת, את הנזק החמור ביותר שגורמת תעשיית הסיוע ההומניטרי - הרס הכלכלות המקומיות - מזכירה לימונה רק בחטף. כאשר, כפי שמתואר בכתבה, ארגוני סיוע קונים קילו אורז בארצות הברית ומחלקים אותו בהאיטי, היכן שניתן לקנות באותו מחיר עשרה קילו, מדובר לא רק בחוסר יעילות, אלא גם בנזק לכלכלה המקומית.

הצפת השוק במוצרים חינם גורמת לחקלאים ולאנשי העסקים המקומיים לפשוט את הרגל, ובמקום לייצר מזון ומוצרי יסוד הם הופכים לנזקקים התלויים בסיוע הזר. על מנת שהאוכלוסיות באזורי המצוקה יוכלו אי פעם לעמוד ברשות עצמן בלי להזדקק לחסדי ארגוני הסיוע, יש צורך במגזר עסקי שיוכל לממן במסיו מדינה של ממש עם מערכת משפט ואכיפת חוק וסדר וכן מערכות בריאות, חינוך ורווחה.

הרס המגזר העסקי המקומי הוא בדיוק המתכון להנצחת התלות בארגוני הסיוע. האם נשכיל להתגבר על רגשותינו, לנהוג בתבונה ולחסוך מהנזקקים את ה"סיוע" ההרסני?

ירדן גזית

תל אביב

איפה הסיוע?

בכתבתה של נועה לימונה מצטיירת תמונה מטרידה מאוד לגבי פעילותם של ארגוני סיוע בינלאומי ובמיוחד אלה הפועלים במצבים של אסון הומניטרי. הביקורת המובאת בספר של לינדה פולמן צריכה לשמש תמרור אזהרה לכל העוסקים בתחום, אם כי פולמן אינה מבהירה מספיק את ההבדל בין ארגון המסייע במצב של משבר הומניטרי - שבו אי הוודאות גדולה מהוודאות, לעומת ארגוני פיתוח בינלאומי, המבצעים עבודה ארוכת טווח לשיפור מתמיד ברמת החיים של אוכלוסיות במדינות מתפתחות.

עולה השאלה לגבי הרלוונטיות של הכתבה לישראל. לצערי הרב, אין קשר, וזאת מכיוון שהתרומה של מדינת ישראל לתחום הסיוע הבינלאומי שואפת בשנים האחרונות לאפס מבחינה תקציבית. בשנותיה הראשונות, כאשר ישראל היתה מדינה מתפתחת בעצמה, היא תרמה תרומה אדירה לעולם המתפתח: אלפי מומחים ישראלים סייעו למדינות מתפתחות בתחומים שונים והסיוע הגיע עד לכדי 2% מהתל"ג.

כיום המצב שונה לגמרי: מדינת ישראל רחוקה מאוד מלעמוד ביעדי הוועדה לסיוע בפיתוח (DAC) של ארגון ה-OECD להקצאת 0.7 אחוז מהתל"ג לסיוע. התרומה בפועל מסתכמת בפחות מעשירית מסכום זה (קצת פחות מסלובקיה וקצת יותר מלטביה) תוך שהיא כוללת תמרונים מספריים הכוללים את המים המועברים לירדן במסגרת הסכמי השלום, קליטת עלייה ואף את תרומתה של עיריית תל אביב לטיפול במהגרים.

בשנים האחרונות פועלים ארגונים ישראליים ללא מטרות רווח ברבות מהמדינות המתפתחות ומייצגים את הצד המוסרי והאחראי של מדינת ישראל. ארגונים אלה משתמשים ביתרון היחסי של ישראל בתחום הטכנולוגיה לקידום החקלאות והבריאות ופועלים בתחומים רבים כגון: מניעת איידס, שיקום רפואי, פיתוח התנדבות, פיתוח חקלאי, צמצום העוני ועוד.

על מדינת ישראל לתמוך בארגונים אלה על ידי הקמת קרן ממשלתית שתסייע לפעילות מקצועית של הארגונים, הסרת חסמים ביורוקרטיים שאינם מאפשרים מתן תרומות פטורות ממס לארגונים הפועלים בחו"ל וסיוע בביטוח לאומי למתנדבים ישראלים בחו"ל.

כך תוכל המדינה לסייע מוסרית לעולם המתפתח, אך גם לשפר את תדמיתה, לפתוח שווקים לחברות מסחריות ולתרום לקשרים דיפלומטיים במדינות עמן לא קיימים קשרים רשמיים.

אריאל דלומי

האגודה לפיתוח בינלאומי (SID), סניף ישראל

ספרות בערבית

בעקבות הראיון עם הסופר עלא חליחל (מוסף "הארץ", 29.6) שבו הוא מזכיר את הקושי בהוצאת ספרים בערבית לאור, ברצוני להביא לידיעתכם שבמפעל הספר הערבי במרכז הספר והספריות בישראל, אנו גם מוציאים לאור ספרים בערבית לסופרים מקומיים וזאת לאחר בדיקת החומר על ידי ועדה מקצועית.

זו אחת הפעילויות שאנו מקיימים בתחום הספרות הערבית, כמו למשל סיוע לסופרים על ידי רכישת ספריהם - לאחר תהליך בחירה מקצועי - והפצתם בחינם לספריות הערביות במגזר הערבי.

עשינו זאת במשך שנים ואנו ממשיכים לעשות זאת כחלק מפעילות ענפה במפעל הספר הערבי. אנו מודעים לקשיים שהסופר הערבי נתקל בהם ומנסים לסייע ככל הניתן בדבר. ההוצאה לאור של הספרים נעשית כולה על חשבוננו והסופר לא נושא בשום עלות.

אמל אבו זידאן

רכז המחלקה הערבית, מרכז הספר והספריות בישראל

פחד מוות

הנחת היסוד העוברת כחוט השני במאמרו של ד"ר יובל נח הררי (מוסף "הארץ", 29.6) היא שהמוות הוא כישלון, שקידמה טכנולוגית, שעלולה להיות זמינה רק לעשירים, אמורה לפתור אחת ולתמיד על ידי מניעתו ודחייתו "עד גיל 800".

אלא שהמוות נתפס ככישלון רק בחברה המערבית, שבה הצירוף "פחד מוות" הפך למטבע לשון. לעומת זאת, בבודהיזם ובתפיסות מזרחיות אחרות נהוג לראות במוות חלק מהרצף הטבעי של החיים. לאחרונה היה זה סטיב ג'ובס המנוח, שטען כי המוות הוא ההמצאה הטובה ביותר של החיים מאחר שהוא דוחה ישן מפני חדש.

הפסיכיאטר והסופר ארווין יאלום תיאר את יחסו של הפילוסוף הגרמני ארתור שופנהאואר למוות, ואמר שישנן שתי דרכים להתמודדות עמו: האחת היא תבונה והשנייה היא אשליה ודת. במי משניהם עדיף לבחור? אני חושב שהתשובה ברורה.

כרופא, המתמודד בעבודתו היומיומית עם חוויית המוות והאובדן של אנשים יקרים, למדתי בענווה, שאין חשובה ממנה, כי יש לקיים דיון חברתי רחב על תפיסת המוות ככישלון - אנו הרופאים איננו כל יכולים, ולכן אל לנו להציג את הרפואה "המתקנת" או את "הרפואה המשדרגת" ככאלה שיכולות למנוע את הברור מכל.

המוות הוא הוודאות היחידה בחיים עלי אדמות והארעיות של קיומנו כאן היא החוק הקבוע היחיד בעולם המשתנה ללא הרף. אשליית האי-מורטאליות היא דת. במקומה, אנו זקוקים לתבונה, וגם ללא מעט אומץ.

ד"ר עופר כספי

רעות

פרופ' יחזקאל דרור (מוסף "הארץ", 29.6) מחטיא בניתוחו האסטרטגי את הגורם הבלתי יציב ורב-ההשפעה הקיים בישראל: הכוח המשיחיסטי. דבריו, הבנויים ברבדים של היגיון, נעצרים לפני הוספת הרובד הנוסף העומד בניגוד להמלצתו - הברורה, כמעט לחלוטין - להפציץ את איראן ולדבר שלום.

נניח שנשכנע את האמריקאים שלאחר התקפתנו "ארצות הברית והקהילה הבינלאומית יפקחו עליה (על איראן) באופן הדוק, שימנע ממנה להתגרען", ואף נניח כי ברור לחלוטין מהו הפיקוח הנדרש וכי הוא בר יישום. אולם (ותמוה כי רובד זה נשמט מניתוחו של דרור) האמנם מובטח כי ישראל תשלים "את ההתקפה על איראן ביוזמת שלום אזורית"?

בשקלול הסיכויים והמרכיבים הסיכוי לכך קטן ביותר, אם לא אפסי. שהרי "הסרטן המשיחיסטי" שיגדל ויתעצם, יטען כנגד השלטון שהפציץ, כי הוכח שישראל - ובכינויה החדש "זרוע נטויה" - יכולה לנצח את כל אויביה, גם מעבר לסמבטיון, ואין צורך ואף עדיף שלא לדבר שלום או להציג תוכנית מדינית.

ימי האופוריה הלאומית שלאחר ששת הימים יהיו כאין וכאפס מול ימי האופוריה המשיחיסטית. ספק רב אם השלטון הנוכחי שאינו מאמין בשיח ושיג עם הערבים, יסכים לתוכנית אזורית, או מקומית. במציאות שכזו, עדיף - ואולי עוד ניתן - לקבל את ניתוחו של פרופ' האלוף (מיל.) יצחק בן ישראל (מוסף "הארץ", 22.6): כששתי האפשריות הן גרועות ולא ודאיות, עדיפה הברירה של הכנה והמתנה.

ד"ר יעקב שמיר

קיבוץ מלכיה

הקורא ד"ר שומסקי (מוסף "הארץ", 29.6) מותח ביקורת על המכתב למערכת של שלושה פסיכואנליטיקאים (22.6), שבו הם מגיבים למאמרה של פרופ' אילוז (15.6). לדבריו, "הם בחרו לתקוף את אילוז במגרשם הביתי - הפסיכואנליטי" וזאת בשל היעדר בקיאות מספקת בסוציולוגיה של הרגשות.

אולם, כדי לפתח תיאוריה צריך להתבסס על עובדות, וזאת אילוז אינה עושה. כפי שאומרים הפסיכואנליטיקאים, "הנחות מוצגות כאילו היו עובדות שלא ניתנות לערעור ועליהן נבנים טיעונים פסקניים". אכן, אילוז יוצרת אשת קש ואז משמידה אותה בחדווה. טענתו של שומסקי מופרכת, כי הוא היסוד שעליו היא בונה את הניתוח שלה. כאשר היסודות רעועים, מתמוטט המבנה שנבנה עליהם.

יזהר אילון

להבים

במאמרה "כשפרויד ילך להפגנה" (מוסף "הארץ", 15.6) חוזרת ד"ר אווה אילוז פעם אחר פעם על התזה המרכזית שלה: הפסיכולוגיה יוצרת נפשות מרוצות, מה שמוביל ליצירת סוג של שתקנות ופסיביות ביחס לעולם. ככל הידוע לי, חוקר המעלה טענה חייב לנסות להוכיחה. אבל כמו שציינו קודמי, שהגיבו למאמר, אילוז מניחה הנחות ומתייחסת אליהן אחר כך כעובדות.

הרי ניתן לטעון, כדבריה של נורית טופול, ש"בכוחו של הטיפול הפסיכולוגי לשחרר את האדם מחרדות, ייאוש ופחדים ולטעת בו כוח וביטחון עצמי, שישרתו אותו בפעילותו במרחב הציבורי". ובכן, איזו טענה נכונה יותר?

בוויכוח הזה אפשר להמשיך להסתובב במעגלים עד אין סוף. כדי לקדם אותו חייבים לפנות לעולם העובדות. ד"ר איתמר לוי וחבריו מדגישים בצדק את מעורבותם של פסיכולוגים במאבקים שונים ובמחאה החברתית. עם זאת, אני תמה על היעדר התייחסות בתגובות שהתפרסמו עד כה למעשה המעורבות החשוב ביותר בנושאים פוליטיים מצד קהילת הפסיכולוגים בישראל. הכוונה היא להתארגנות בשם "אימות - אנשי בריאות הנפש למען השלום".

עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה ניסחה קבוצת פסיכולוגים בירושלים עצומה המגנה את הכיבוש והדיכוי שהוא מוליד. בתוך ימים אחדים חתמו על העצומה למעלה ממאה פסיכולוגים, ובעקבות הצלחה זו הוחלט לערוך כנס שאליו הגיעו כ-700 אנשי מקצוע מתחומי בריאות הנפש השונים.

עמותת "אימות", שקמה לאחר הכנס, פעלה לאורך שנים רבות, קיימה מגוון רחב של פעילויות ויצרה שיתוף פעולה פורה מאוד עם אנשי מקצוע פלסטינים - הן מישראל והן מעזה ומהגדה. רק לאחר חתימת הסכמי אוסלו החלה פעילות הארגון לדעוך.

סיפורה של "אימות" הוא סיפור מרתק ויוצא דופן, שהשתתפו בו מאות אנשים, פסיכואנליטיקאים, פסיכולוגים קליניים, פסיכיאטרים ועו"ס. אין לו אח ורע בתולדות אף מקצוע אחר בישראל (להוציא עמותת הרופאים למען זכויות אדם, שעושה עבודת קודש, אבל מייצגת מיעוט קטן מקרב כלל הרופאים).

מהתפיסה של ד"ר אילוז ניתן לגזור השערה, שהפסיכולוגים ושאר העוסקים במלאכת הטיפול, שעברו בדרך כלל תהליך ארוך של פסיכותרפיה, צריכים לעמוד בראש "הנפשות המרוצות", והמצטיינות ב"שתקנות ופסיביות ביחס לעולם". תולדות "אימות" עומדים בסתירה מוחלטת לתזה זו.

ד"ר מנחם כרמי

פסיכולוג קליני, יו"ר "אימות" לשעבר

רבותי שיחקתם אותה. הפורמט החדש של המוסף מאוד מוצלח. אני אוהב את הגודל, העריכה, העיצוב, איכות הצילומים ומגע הנייר. החומר הטוב נשאר מהפורמט הקודם. כמו המגזינים הגדולים בעולם.

חסר רק מדריך הטלוויזיה לכל השבוע (כפי שהיה פעם, ונעלם בחטף). אם תכניסו גם את זה, יהיה בישראל מגזין שבועי הטוב מכולם.

רון כספי

קרית טבעון



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו