שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שוק הרעיונות

בין מיחזור לגניבה, אתיקה עיתונאית בימי האינטרנט

דידי חנוך
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
דידי חנוך

ג'ונה לרר הוא כוכב עולה בעולם העיתונות והספרות האמריקאית. הוא כתב שלושה ספרים, היה עורך וכותב במגזין ובאתר "Wired", ולאחרונה נשכר ככותב קבוע במגזין היוקרתי בארצות הברית, "הניו יורקר". כשעבר ל"ניו יורקר" העביר גם את הבלוג שלו, Frontal Cortex, מ-"Wired" למקום עבודתו החדש. הטקסטים שלו הופיעו בחודשים האחרונים גם כאן, במדור "הקצה" של המוסף שאתם קוראים. לרר אוחז בתואר ראשון במדעי המוח ולמד ספרות ופילוסופיה באוקספורד. הוא היה עורך העיתון של אוניברסיטת קולומביה שנתיים. הוא כוכב.

המאמר האחרון של לרר שפורסם כאן במוסף היה טקסט ששמו, באופן אירוני, הוא "למה אנשים חכמים הם טיפשים". במאמר טען לרר שאנשים אינטליגנטיים נוטים יותר לסמוך על עצמם ולעשות קיצורי דרך מחשבתיים. המאמר פורסם במקור באתר ה"ניו יורקר" ב-12 ביוני. הבלוגר ג'ים רומנסקו קרא אותו. הוא נשמע לו מוכר. לאחר בדיקה הוא מצא מאמר שלרר פירסם ב"וול סטריט ג'ורנל" ב-15 באוקטובר 2011, שעוסק באותו הנושא, עם אותן הדוגמאות.

מרגע שנפרץ הסכר, החל השיטפון. אחרים מצאו דוגמאות נוספות, והיה גם מי שהאשים את לרר בפלגיאט אמיתי, שכן פסקה בספר שלו, שבה ציטט (עם ייחוס) את התסריטאי והסופר ויליאם גולדמן, דומה לפסקה במאמר של מלקולם גלאדוול שבה הביא כתב המדע המפורסם יותר של ה"ניו יורקר" דוגמה מאותו ציטוט. התגובה הראשונית למעשיו של לרר היתה ביקורתית מאוד. בלוגים כמו גוקר (Gawker) חברו לכותבים ב"ניו יורק מגזין" ובמקומות אחרים כדי לפרט את חטאיו של לרר ולנתח את שגיאותיו. כתבו עליו שהוא פשוט לא יודע להיות עיתונאי. וכתבו עליו שהוא לא יודע להיות בלוגר.

כעת הבלוג של לרר ב"ניו יורקר" נראה כך: בשישה מעשרת הפוסטים יש "הערת עורך", שבה מוסבר שחלק מהפוסט הופיע באופן דומה במאמר זה או אחר שלרר פירסם במקום אחר ובזמן אחר. לרר הספיק בינתיים להתנצל ולכנות את מה שעשה "דבר מטופש ועצל לעשות". אנשים חכמים, התנהגות טיפשה. האם לרר הוכיח את טענתו במו ידיו? או שההאשמות שלרר סופג הן תוצר של ההבדל בין בלוגים למגזינים, של הכללים החדשים באינטרנט ושל הפרופיל הגבוה של האכסניה החדשה של כתיבתו?

איור יעל בוגן

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע לפייסבוק שלכם

כמה דברים ששווה לציין בשלב הזה: האיש היחיד שלרר הואשם עד כה בהעתקה שלו, מלקולם גלאדוול, הגיב להאשמות בלעג וביטול. גלאדוול ציין שהוא ולרר ציטטו אותו קטע מספרו של גולדמן - הפסקה שכוללת את הציטוט המפורסם "אף אחד לא יודע כלום" - ושזה אחד הקטעים המצוטטים ביותר ב-40 השנים האחרונות בכתיבה על הוליווד. אם לרר אשם בפלגיאט, כותב גלאדוול, הרי שגם הוא עצמו אשם בכך וכך גם כל מי שציטט את הפסקה, מה שהופך את המילה "פלגיאט" לחסרת כל משמעות.

בכתבות ובפוסטים של לרר, כאשר הוא מצטט אחרים או מתייחס לכתביהם, הוא תמיד עושה זאת עם ייחוס מלא וברור. ההאשמה ב"פלגיאט", אם כך, נראית מעט מוזרה. הדבר שבו לרר אשם הוא מחזור. מחזור של הטקסטים שלו עצמו. במובן הזה, לא מדובר כאן בשאלה של אתיקה, כי אם בשאלה של זכויות יוצרים. וטכנית, די ברור שלרר אשם כאן. הוא מכר טקסטים לגוף א', ואז מכר טקסט דומה מאוד לגוף ב'. אולי הוא ביצע "העתק והדבק", ואולי המוח שלו פועל כך שכאשר הוא כותב על אותו הנושא בשני מקומות, הוא כותב עליו באופן דומה בשני המקרים.

לורה האזארד אוון כתבה באתר PaidContent, שמקור הבעיה של לרר כפול: הוא כותב של "רעיונות גדולים". זה מה שמצפים ממנו. הג'וב של לרר הוא לטעון טענות כמו "חלומות בהקיץ זה טוב" ו"אנשים חכמים עושים טעויות טיפשיות", ולהסביר אותן. העניין עם רעיונות גדולים הוא שהם לא כל כך נפוצים. מעבר לכך, עיקר הפרנסה של לרר בשנים האחרונות היא מהרצאות. ושם, מה שהוא עושה מקובל לחלוטין. אתה בונה הרצאה, ומעביר אותה במקומות שונים. לרר, לדברי האזארד אוון, פשוט לקח את המודל הזה ויישם אותו במקום שבו הוא אינו מקובל.

ואם נלך למקום קרוב עוד יותר, אפשר לצטט את ג'ף ג'ארוויס, סופר ועיתונאי שמלמד עיתונות באוניברסיטה העירונית של ניו יורק, שלעג לפרשה בטוויטר: "כותבים ממחזרים מאמרים ב'ניו יורקר' לספרים, אבל הם לא יכולים למחזר טקסטים אחרים למאמרים ב'ניו יורקר'". וזה מעלה סוגיה אחרת: המחזור אינו תופעה חדשה. ספרים רבים נולדו ממאמרים. ודברים כאלה אפשר לומר גם על ספרו האחרון של לרר, "Imagine: How Creativity Works". הבעיה היא שלרר אמנם לקח חומרים ממאמרים שכתב בעבור גופי תקשורת, אבל הוא לא נתן לגופי התקשורת קרדיט, ולא ביקש מהם רשות להשתמש בחומרים שכתב בעבורם. זאת רשלנות, רשלנות מהסוג שעליו כתב לרר במאמר על אנשים חכמים. הבלוגר אדוורד צ'מפיון מצא 18 מקרים שבהם פסקאות בספר נלקחו ממאמרים שונים.

עורך "הניו יורקר" דיוויד רמניק הגיב על הפרשה בראיון לג'ון פרידמן מאתר MarketWatch, ואמר כי "יש כל מיני פשעים ועבירות קטנות בעסק הזה, ואם הוא היה ממציא דברים או לוקח את עבודתם של אנשים אחרים, זאת רמה אחת של פשע. מה שהוא עשה היה שגוי ומטופש. אני חושב שהוא חשב שזה בסדר לעשות את זה בבלוג - וזאת בבירור טעות". רמניק אמר גם שלרר ימשיך לכתוב ב"ניו יורקר", ושהוא לא יחזור על משגי העבר.

אבל האם, בסטנדרטים המקובלים כיום באינטרנט, זה בכלל פשע? גוקר כתב לאחרונה על אתר האגרגציה הפופולרי Buzzfeed, שפירסם פוסט בשם "21 תמונות שיחזירו את האמונה שלכם באנושות". אם יש לכם פייסבוק, סביר להניח שנתקלתם בפוסט הזה. לפי גוקר, הוא זכה ליותר משבעה מיליון צפיות. אבל רוב התמונות נאספו משני פוסטים שונים בבלוג בשם Ned Hardy. אבל הנה משהו שגוקר לא מציין: נד הארדי לא מספק את מקורן של אף אחת מהתמונות, או הקשר. באזפיד, לעומתו, מספקים את המקור של חלק מהתמונות, ונותנים קרדיט. האם מגיע קרדיט לנד הארדי, שאסף תמונות מרחבי האינטרנט ושם אותן בשני פוסטים ללא שום קרדיט למקור? אולי על התמונות שלהן באזפיד לא מצאו מקור אחר. אולי.

גוקר עצמם, כמו כל בלוג גדול ופופולרי, וכמו ההאפינגטון פוסט, ספגו לא מעט ביקורת בטענה שהם גונבים תוכן. כש"גונבים", במקרה של גוקר, פירושו מצטטים. ולכל אתר תוכן גדול - עיתון או בלוג - יש אתרים שישמחו לשכפל את התוכן שלו. ובנסיבות מסוימות, זה מצוין. אתרים מוציאים את התוכן שלהם בפידים של RSS כדי שניתן יהיה לצפות בו בתוכנות במחשב, בשירותים כמו גוגל רידר ובאפליקציות לסלולר. אבל כשלא נותנים קרדיט, ולא נותנים קישור, זה בעיקר מרגיז. כך שכן, מתן קרדיט נותר חלק חשוב מהתהליך גם באינטרנט.

ג'ונה לררצילום: נינה סובין

מה שמחזיר אותנו לתגובה של רמניק ולהצדקה שלו למעשיו של לרר: "הוא חשב שזה בסדר לעשות את זה בבלוג". רמניק אמנם אומר מיד שזאת היתה טעות, אבל יש כאן טענה מובלעת: הבעיה היא לא ב"ניו יורקר". הבעיה היא בזה שזה בלוג. המגן השני של לרר, גלאדוול, אמר את זה במפורש: "המוסכמות בנוגע למה מקובל ומה לא מקובל בכתיבה מגזינית, בספרים ובמתן הרצאות נקבעו במשך מאה השנים האחרונות. את המוסכמות בנוגע לבלוגים קובעים כיום. כל מי שכותב למחייתו ילמד מזה. אני רק מצטער שג'ונה נאלץ לשאת את הנטל הזה".

בלוגים קיימים כבר עשור וחצי. והכללים דווקא די ברורים. נותנים קרדיט. נותנים קרדיט למקור, ובדרך כלל נותנים קרדיט גם למקום שבו מצאתם את המידע המקורי. באנגלית יש לזה מילה: Via, כלומר, דרך. יוצרי תוכן ברשת הספיקו גם לבנות שיטה חלופית לזכויות יוצרים (Creative Commons), שמאפשרת לקבוע מה אפשר ומה אי אפשר לעשות בתוכן שלהם. השיטות האלה עובדות.

לכו לכל בלוג גדול בעולם ותראו אותם דברים. אפילו הבלוגים שמתמחים באגרגציה, ושהערך המוסף הגדול שלהם הוא כאוצרים, כמו בוינג בוינג, מקפידים לתת קרדיט. האם יש אתרים שלא נותנים קרדיט? ודאי. הזכרתי קודם את נד הארדי ופוסטי התמונות המרגשות שלו. אבל אלה נחשבים לפורעי חוק. אלה לא הדוגמאות שעליהן העולם הזה מושתת.

מה שקרה כאן הוא לא שאיש תרבות הגיע למערב הפרוע, שם דרכי ההתנהגות לא ידועות. ניתן לטעון שמה שקרה כאן הוא שאדם עקר לארץ אחרת (המטפורה הזאת קצת מסורבלת, לאור העובדה שהבלוג של לרר היה קודם במגזין - "Wired" - ועכשיו נמצא במגזין - ה"ניו יורקר" - כך שהוא במובלעה של ארץ אחרת בתוך הארץ שממנה בא) ולא למד את הכללים שלה. ואולי הוא גם לא למד את הכללים של הארץ שממנה הגיע. כמי שלא למד עיתונות, קשה לי למתוח ביקורת על כותב אחר שלא עשה זאת, אבל רוב הכותבים שלא למדו עיתונות מתחילים ממקום די נמוך בשרשרת הפיקוד, ושם הם לומדים את הכללים מהעורכים שלהם ומהעמיתים שלהם.

לרר, כפי שכתבתי בתחילה, הגיע ככוכב. ואולי אף אחד לא העביר אותו טירונות. ולכן הוא לקח את הכללים מהמקומות שהוא מכיר (באקדמיה חשוב מאוד לתת קרדיט, אבל מחזור מקובל יותר. ובהרצאות, כאמור, מחזור הוא לחם חוק), ויישם אותם. לרר הוא בבירור איש מבריק. אבל הוא עבר על כללים שקיימים גם באכסניה שבה כתב (מגזין) וגם בפורמט שבו כתב (בלוג).

עם זאת, קשה שלא לראות את המתקפה עליו כהתגוללות. קוראים שנתקלים במאמר שלו ב-"Wired" בשם "החשיבות של לתת למחשבות לנדוד", ואז במאמר בשם "המעלות של חלומות בהקיץ" מאת אותו הכותב ב"ניו יורקר", סביר שאם יזכרו את המאמר הראשון יידעו שכנראה הם הולכים לקבל גרסה של אותו הטקסט. האם ה"ניו יורקר" הפסיד צפיות כי חלק מקוראיו כבר קראו גרסה של המאמר הזה ב-"Wired"? נראה שלא. הכתיבה של לרר מספיק פופולרית כדי שהם ישכרו אותו.

ההפסד של ה"ניו יורקר" הוא ברמת המוניטין. זה לא נראה טוב. ההפסד של "Wired" הוא בכך שתוכן שהם כבר שילמו עליו מופיע כעת במקום אחר, בנוסח די דומה. אין ספק שיש כאן הפרה של חוקי זכויות היוצרים, אבל עד כה, שבועיים לאחר האירוע, לא נראו תגובות זועמות של "Wired" ושל ה"וול סטריט ג'ורנל". התגובות הזועמות מגיעות מצד הבלוגספירה, שבעבורה ה"ניו יורקר" הוא מטרה עסיסית ונוחה, ומצד מתחרים.

לרר שגה. שגיאה שנולדה ככל הנראה בעיקר מיהירות וחוסר מחשבה. אבל השגיאה היא לא אינדיקציה לחוסר בשלות של עולם הבלוגים או לריקבון בעולם המגזינים. והיא גם לא הרשעה של לרר ככותב נחות. גוקר היו רוצים שהוא יירד מהליגה הראשונה, שיאבד את מקומו ב"ניו יורקר". אבל לרר הוא סופר רב מכר, מרצה מצליח וכותב מגזיני שזכה להצלחה מוצדקת. הדרישה של גוקר, כמו חלק ניכר מנימת הטרוניה של הביקורת, נשמעת בעיקר כמו "למה הילד בן ה-31 הזה נמצא היכן שהוא נמצא?!"

והתשובה היא, שלמרות היהירות וחוסר המחשבה - שעליהם הוא עצמו כתב במאמר שפתח את סכר הביקורת - לרר הוא כותב מבריק. ועכשיו הוא גם מתחיל, ככל הנראה, ללמוד את הכללים של שתי הארצות המטפוריות שבהן הוא חי.

didi.chanoch@gmail.com

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ