בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
${m.global.stripData.hideElement}
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לשבוע בלבד - מינוי לאתר ב-50% הנחה  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סוף לשתיקה: הסרט שחושף את ההתעללויות המיניות בעדה החרדית

מנחם רוט, ילד מוכה ממשפחה חרדית, היה קורבן להתעללות מינית בישיבה. עכשיו, אחרי 20 שנה, הוא התעמת עם התוקף ועשה על זה סרט. בראיון ל"הארץ" מתאר רוט הפקרה שיטתית של ילדים והשתקה של ניצולם: "החרדים אומרים, ‘הוא שיחק עם הילדים', כאילו זה לא קשור למין"

73תגובות

כשהיה בן שמונה בערך עבר מנחם רוט להתגורר בבית סבו וסבתו. בלילה הראשון נגלה סודו. סבתו, שקראה אתו קריאת שמע מתוך הסידור, גילתה שהוא כלל לא יודע לצרף אותיות למלים. כבן למשפחה חסידית, רוט - במאי וגיבור הסרט "רדוף" שיוקרן בשבת הבאה בערוץ השני - החל ללמוד ב"חדר" כבר בגיל הגן. במשך זמן רב, כמעט נצח במושגים של ילד, הסתיר את העובדה המבישה שאינו יודע קרוא וכתוב. "ליקקתי את הדבש מעל אותיות הא"ב בחיידר, כמו כולם, אבל לא באמת למדתי לקרוא", הוא מספר. "ישבתי ולא קלטתי מלה אחת. קיבלתי אפס בכל המבחנים. אבא שלי היה לומד אתי ולא הייתי מצליח. הוא הרביץ לי מתוך תסכול.

"אבא שלי ממש שנא אותי", הוא ממשיך. ערב אחד היה צורך להזעיק אמבולנס ולקחת אותו לבית חולים. "הייתי במצב קשה והחלו להישאל שאלות", הוא מספר. "ואז קרה הדבר הכי נפלא שקרה לי בחיים: שלחו אותי לסבתא שלי".

הסבתא, ניצולת שואה ממוצא הונגרי, בעצמה לא ידעה עברית על בוריה. אבל יחד החלו היא והנכד לקרוא ספרי ילדים ישנים שהשיגה בשבילו. רוט זוכר במיוחד את "טום סויר". ככל שהתקדמו בקריאה נפשותיהם נקשרו זה בזו. "זה היה כאילו הגעתי לגן עדן", הוא נזכר. "במקום לקום עם צעקות וחבטה כל בוקר, התעוררתי לקול שקשוק כוס השוקו. ישנתי במיטתה עד שהייתי בר מצווה".

הסבתא, שעיניה קורנות בחום אנושי, היא אחת מנקודות האור היחידות בסרט המרשים ושובר הלב של רוט. האופן הלקוני שבו הוא מזכיר, בקריינות שלו ביידיש בסרט (שעליו הוא חתום יחד עם המפיק רון עופר, שנעשה בהפקת הרשות השנייה), את ההתעללות בו, הוא מצמרר ממש.

נראה שהסיבה לכך, טכנית וגם רגשית, היא שבסרט הוא מבקש להתמקד בתקיפה המינית שעבר כשהיה נער בישיבה, פגיעה שנותרה בנשמתו כמו פצצה שרסיסיה המשיכו להרוס אותו במשך יותר מ-20 שנה. שיאו של הסרט בעימות של רוט עם האיש שתקף אותו, שרוט שכר דירה מול ביתו. המכות שספג בילדותו הן סיפור צדדי בסרט, אבל בשיחה הוא מבליט את הקשר בין הדברים: "הסרט שלי הוא כתב אישום. אני רוצה לשרטט את הקו, מילד מוזנח שעבר התעללות פיזית על ידי אביו, ילד דחוי וקטן גוף, עד לפגיעה המינית בידי תוקף שמזהה מישהו חלש.

"אני לא טוען שבחברה החרדית יש יותר פדופילים", הוא ממשיך. "אני אומר שהילדים פחות מוגנים ולכן זה קורה יותר. ויש נפח למה שאני אומר, כי זה קרה לי. למה? כי לא נתתם לי תשומת לב. אני אומר שמרביצים ואונסים ילדים כי לא יודעים לשמור עליהם. האנס הפדופיל יכול להסתובב חיים שלמים ולא להשיג את מה שהוא רוצה. אבל כשהוא נמצא בישיבה, שם הרבה יותר נוח לו לפעול, כי יש ילדים מוזנחים. לא קשה להבחין בהם: החולצה מלוכלכת, מצב הרוח ירוד, הילד מכווץ ויש לו בעיות התנהגותיות".

ילד מטרד

נדרשו לו שנים להגיע להארה האמנותית שלו ולשלב בה אמירה חברתית חזקה. רוט, בן 37, עזב את הדת והוא מלמד בתיכון לאמנויות בירושלים. זהו סרטו הראשון בז'אנר התיעודי. אבל לפני ההישג האמנותי של רוט, מרשימה העובדה שהצליח לשרוד ולהגיע למה שהגיע.

הוא הילד הרביעי במשפחה חסידית ירושלמית בת שמונה ילדים, משפחה אמידה דווקא, אבל לא מתפקדת. "אמא שלי היתה יפהפיה והפרס שלה היה ששידכו אותה עם עשיר מהחסידות", הוא מספר. "אבל אבא שלי היה בחור לא יוצלח שהשתולל עם מכוניות פאר וביזבז את כל ההון שצבר אביו הקבלן, שגם נהג להכות אותו".

למרות אמידותם, לילדי המשפחה, ששישה מהם עזבו את הדת, לא היה כל ביטחון שיהיה אוכל על השולחן. "היתה לנו וולוו בחניה, אבל לא ארוחות מסודרות. אני זוכר ילדות תחת לחץ וטרור. לא היה הרגשה שיש דברים שמגיעים לי. כל שנייה היה אפשר לחטוף לי. לא היה לי מקום מסודר שבו נמצאים הבגדים שלי. חסרה לי תשומת לב מההורים. אתה מסתכל על ילדים בחברה החילונית, ההצגה זה הילד. המבוגרים שם כדי לשרתו. איפה שגדלתי, הילד הוא מטרד, ובתור מטרד אין לו זכויות".

קדימון הסרט "רדוף"

כשהיה בן חמש חזר יום אחד הביתה מה"חדר" וגילה שהדלת סגורה. "חיכיתי בחצר עד שהחשיך, אני והחתולים", הוא נזכר. "פחדתי מהם, אבל היינו באותו ג'ונגל. פתאום מגיעה שכנה ואומרת ‘אמא שלך ילדה, אתה אצלנו'. בחברה החרדית יש עדיין הזנחה של ילדים. שיעור התמותה של ילדים בתאונות דרכים הוא גבוה".

בגיל 13 עבר לישיבה - לא מהישיבות הטובות, בגלל בעיות הלמידה שלו. היו תקופות ששוטט ברחוב והתחבר עם שבאבניקים. כדי למנוע את הידרדרותו נשלח לפנימייה כעבור שנה. לדברי רוט, האדמו"ר, ראש הישיבה, היה פדופיל ידוע, שמעולם לא הועמד לדין כי איש מהנפגעים לא העז להתלונן במשטרה.

"בישיבה הזאת היה עיוות מוחלט בין טוב לרע, בעיקר בנושא המיני", הוא אומר. התוקף של רוט לא היה ראש הישיבה אלא בנו בן ה-21. לדבריו, התקיפות המיניות חזרו כמה וכמה פעמים בשנה שבה שהה בפנימייה והיו מלוות באלימות פיזית. "התכווצתי כמו חרקים שמעמידים פני מת. הייתי בשר מת. אבל חשתי תחושת אשמה. אביו, אותה מפלצת אדם, אנס את כל השבט. אבל אני לא מנסה להבין אם הוא עצמו היה קורבן. אני עושה פעולה של היפוך. הוא הופך לאובייקט בעיני, כמו שאני הייתי אובייקט כלפיו".

אחרי שנה, הוא אומר, "הגיעו מים עד נפש, והתחלתי לברוח בלילות ליער ירושלים. הייתי נעול בתוך עצמי, לא חשבתי להתלונן". בשנים הבאות זה הפך לנוהל קבוע: הוא בורח מהמוסד הגרוע שבו הוא רשום, הם מזעיקים משטרה ומעבירים אותו למוסד גרוע יותר. הוא היה בחמש מסגרות לנערים שנפלטו מישיבות, בין היתר במושב ליד ירושלים, "רחוק מהעין רחוק מהלב, שבו היה מין רב שהחליט שהוא פסיכולוג", הוא אומר. "החזקתי שם מעמד שנתיים, כי לפחות זה היה מקום עם אוכל ומיטה ולא הייתי מאוים בין הכבשים והחמורים". אבל גם משם הוא ברח.

לבסוף, בכיתה י"ב, הגיע לישיבה דתית תיכונית בפתח תקוה, שהיתה אמנם ירודה ועם מסלול מקצועי. אבל שם, בדרך פלא, השלים תעודת בגרות וגילה שהוא מוכשר במקצוע חשמל. הוא לא התקבל לצבא מחוסר התאמה. לאחר תקופה נרשם לבצלאל. החריגות שלו וההתעסקות בעולם שממנו בא, כמו בעבודות וידיאו על טקסטים של גמרא, הבליטו אותו כסטודנט מצטיין והוא פונק במלגות ופרסים.

אמיל סלמן

הפצצה תיקתקה בשקט כמה שנים, הוא אומר. אחרי סיום לימודיו בבצלאל נרשם רוט לתואר שני בתקשורת באוניברסיטה בברלין. הלימודים הניבו סרט שעוסק בסבתו ובמחנה ההשמדה מיידנק, ו"מיצב וידאו רב ערוצי", כדבריו, שצילם בפולין, בני ברק וירושלים.

לאחר סיום הלימודים החל פרק הנדודים באירופה, כשהוא מתפרנס כאיש טכני במופעי חוצות, ישן בבתים נטושים וחי מהיד לפה. בשלב מסוים חזר לברלין וחי עם אשה לא יהודייה. "בעיקר ישנתי", הוא אומר על התקופה הזאת. לפני כשלוש שנים חזר לארץ. "הרגשתי צורך למצוא את צורת הביטוי שלי", הוא מסביר, "בשפה שלי, במלט ובטיט שלי".

הוא החל לכתוב בקדחתנות והבין שהוא רוצה לעשות סרט על התקיפה שעבר. אחת השאלות העולות מהסרט היא, מדוע לא פעל להביא את התוקף לדין. לדבריו, על הפגיעה בו חל חוק ההתיישנות והוא גם לא היה מעוניין "ליהנות מכספי התקיפה שלי" (במקרה של תביעה אזרחית). חוץ מזה, "המטרה שלי לא היתה לנקום". לכן גם החליט לטשטש את פניו של התוקף. הוא לא מזהה אותו בשמו.

הקריינות ביידיש מטלטלת. "רציתי לתת לצופה תחושה של מציצנות, של כניסה פנימה, שייווכחו עד כמה התרבות הזאת רחוקה", הוא אומר. לדבריו, גם הרגיש ש"אני צריך להתחבר למנחם הקטן שהייתי". אך הסיבה העיקרית לקריינות ביידיש היתה ש"החרדים ירגישו שאני מדבר אליהם", הוא אומר. "כל אחד מהם הוא הנמען לסרט. ובעיקר אם הוא אחד שמשתף פעולה עם העוולות החברתיות (כולל הזנחה והתעללות בילדים), שמשתף פעולה עם ההשתקה.

"בכלל, חרדים אומרים, ‘הוא שיחק עם ילדים', כאילו זה לא קשור למיניות", אומר רוט. "זה לא משחק, מה שעושים עם ילד. אבל הם לא יודעים להפריד, כי המיניות שלהם לא מוגדרת, לא מדוברת, והם מחפשים הצדקות לדבר הזה".

אביו מת לפני 15 שנה. על אמו קשה לו לדבר והוא לא מזכיר אותה בסרט. האם, שלא הגנה עליו, היא תעלומה. "היו נסיבות שונות", הוא אומר, "ואני שואל את השאלה הגדולה, עד כמה אנשים שבויים במערכת? אבל למרות הכל, לחתולה יש יותר כוח ויש לה אומץ להגן על הגורים שלה. והנמשל קשה לי".

לא שונא

נראה שמצא את הגאולה שלו. כיום הוא חי עם בת זוג בירושלים, ולראשונה נראה שהוא מוכן להשתקע במקום אחד. "חיפוש כדרך חיים נשמע רומנטי, אבל זה מעייף", הוא אומר. "אני כבר לא רוצה את חברת הנדודים הלא אמיתית, את המסכנות הזאת". אחד הדברים שלא הצליח להתגבר עליו, ואולי אינו רוצה לשנות, הוא הרתיעה שלו מהשתייכות לקהילה. "אני לא צריך בית כנסת", הוא אומר.

אבל הוא גם לא בנתק. בטריילר של הסרט כבר צפו חרדים רבים, כפי שאפשר להיווכח מהטוקבקים ומהאתרים החרדים. "יש כל מיני דעות. אבל יש כאלה שאומרים: טוב שהסיפורים יוצאים החוצה", הוא אומר. לדבריו, הוא מאמין "שזה יעזור לנו לטפל בתופעה. בעיני, יש כוח גדול בהכרה של החולי הזה בחברה הזו - זה כוח שיכול להתחיל את עבודת המניעה. מהעובדה ומההבנה הזאת שאבתי הרבה לגיטימציה לעשות את הסרט".

לדבריו, הוא אינו מונע על ידי שנאה או צורך בנקמה בחברה שעזב. "כמו שאני לא רוצה להראות את הצד האנושי של הפוגע, או לנסות להבין אותו ואת מניעיו, אני גם לא שואף להראות מפלצת".

לפני כמה שבועות, לאחר הקרנת הבכורה בפסטיבל "דוק אביב", נראה רוט חשוף עד כאב, מול קהל שכולו, עד אחרון הצופים, מודעים לפרטים הגרפיים של הפגיעה בו. לדבריו, הוא לא חושש מהחשיפה בטלוויזיה. "אני מרגיש כמו בעלת הפונדק במחזה של אלתרמן, שאומרת לחננאל, תסתכל עלי ותראה כמה אני יפה. היא צריכה שיסתכלו עליה כדי שתרגיש יפה ואני צריך שיסתכלו על הסרט, שישמעו את הסיפור שלי הרבה אנשים, כדי שיהיה לו תוקף".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו