בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מסמכי 67' נחשפים

החיילים ששימשו מטרות נעות למצרים

מסמכים מסווגים של משרד החוץ, שנחשפו לאחרונה, מראים איך ניסתה המדינה לטשטש את הביזה שעשו חיילים במטה האו"ם ואת הבלבול סביב מקום טביעתה של אח"י אילת

72תגובות

הכותרת הראשית של "הארץ", ביום ראשון 16 ביולי 1967, בישרה על סוף שבוע קשה: "התקפות כבדות מצד המצרים לאורך התעלה". מעליה, באותיות קטנות, הובא סיכום הנפגעים: "8 ישראלים נהרגו, 40 נפצעו ושני נעדרים". מוקד הקרבות היה תעלת סואץ. "התקפה מצרית מרוכזת באש ארטילריה, כולל טאנקים, תותחים ומרגמות, תוך שימוש בגיחות אוויר, נפתחה ביומיים האחרונים על כוחות ישראל ביבשה ובמים לכל אורכה של תעלת סואץ", נכתב.

בשבוע הבא ימלאו 45 שנה לסוף השבוע הקטלני ההוא. הכתבה מ"הארץ" כבר תויקה בארכיון. הקרבות נבלעו בים של תקריות ביטחוניות. החיילים - היום כבר בני יותר מ-60 - הם כנראה היחידים שזוכרים את סוף השבוע ההוא. הם והמשפחות השכולות.

מסמכים ארכיוניים מסווגים, שנמצאו לאחרונה בארכיון המדינה, מחזירים את הזרקור לכמה פרשות ביטחוניות שאירעו ב-1967 - במלחמת ששת הימים ואחריה. חלק מהמסמכים, המתפרסמים כאן לראשונה, מפתיעים, מטרידים ומעניינים גם לאחר כחצי מאה.

ב-14 ביולי 1967 שיגר משרד החוץ בירושלים מברק לקונסוליה הישראלית בניו יורק. בראש המסמך נכתב: "סודי ביותר", "בהול" ו"לעיניו בלבד". בגוף המסמך נכתב כי "רקע התקריות מהבוקר באזור התעלה הוא כדלקמן: לקראת הופעת האו"ם באזור התעלה רצינו ליצור נוכחות ישראלית במימי התעלה עצמה. לשם כך הוכנסו סירות ישראליות ב-5 מקומות בתוך התעלה... ציפינו שתיפתח אש ואכן נפתחה אש לאורך כל הקו".

אי-פי

כך, בכמה משפטים קצרים וענייניים, חשף משרד החוץ את הסיבה האמיתית לקרבות: לא רק צרכים ביטחוניים מיידיים, אלא גם שיקולים דיפלומטיים והסברתיים - כפי שאמנם קורה לעתים קרובות במלחמות.

מי שגילה את המסמכים הנשכחים הוא עו"ד ירון כהן, סטודנט לתואר שני בהיסטוריה באוניברסיטת תל אביב, שכתב את עבודת הגמר שלו על מדיניות החוץ של ישראל בהנחיית פרופ' אהרן שי. "המסמך מדבר בעד עצמו. צה"ל הקריב חיילים על מזבח תעמולה ואינטרסים אחרים. הוא שלח אותם אל מותם, לכאורה לצורכי ביטחון, אך לא גילה להם את המטרה האמיתית ואת העובדה שהתוצאה של המשימה היתה ידועה מראש", הסביר כהן.

מנהל מוזיאון ההעפלה וחיל הים בחיפה, ניר מאור, הסביר בשבוע שעבר את הרקע לאירוע. "אחרי מלחמת ששת הימים המצרים המשיכו לשוט בצד המצרי של תעלת סואץ. שר הביטחון, משה דיין, אמר כי ‘לא יעלה על הדעת שהם מפעילים סירות ואנחנו לא - אז נפעיל גם אנחנו'. אז הביאו כמה חבר'ה מהשייטת, כדי לעשות הפגנת נוכחות נגדית - וזה התגלגל לתקרית פתיחה באש".

מאור הדגיש כי איש מאנשי חיל הים לא נהרג בתקרית. ההרוגים היו חיילי יבשה, שנפגעו בקרבות שפרצו לאחר מכן בגזרה. בסופו של דבר, כפי שמתואר באתר עמותת חיל הים, "בעקבות פעילות חיל הים אכן הופסק השיט המצרי לאורך התעלה".

אברהם יסעור היה אחד מעשרת החיילים שהשיטו את סירות הגומי בתעלה. נוכח עמדות האויב, ללא מחסה ומסתור וחרף העובדה שהמצרים כבר ירו על סירות אחרות - הוא יצא למשימה בלוויית חברו יעקב כהנוב. השבוע סיפר על כך: "יצאנו בסירת גומי, מצוידים רק בעוזי ובדגל ישראל גדול, מול עמדות האויב. ידענו שזה כמעט כמו סדין אדום. היינו ממש חשופים. זו היתה התגרות בגורל, אבל המשימה שלנו היתה לבדוק כיצד המצרים יגיבו לשיט ישראלי בתעלה. ואכן, כשהיינו בעומק התעלה, מול העיר סואץ, נפתחה לעברנו אש תופת".

לאחר שסירת הגומי שלהם נפגעה, הם מצאו מחסה בצד הישראלי של התעלה. שם, מאחורי עמוד בטון, הם חיכו שעות ארוכות בתקווה שכוחות השריון של צה"ל, שאמורים היו להגן עליהם, יפתחו באש על המצרים ויאפשרו להם להימלט. "אלא שהכוח לא תיפקד כלל והמצרים באו באין מפריע עם שתי סירות מלאות חיילים, ושלו אותנו מהמים", נזכר יסעור. חצי שנה הם ישבו בשבי המצרי. לאחר ששוחררו קיבלו את "עיטור המופת" מהרמטכ"ל.

יסעור, היום בן 65, עוסק מאז בספנות. "בגיל הזה, 19-20, באווירה של התקופה ובחינוך שקיבלנו - זה מה שעשינו. אלה היו הזמנים, אלה היו הערכים שגדלנו עליהם", אמר, כשנשאל אם לא התלבט בטרם יצא למשימה.

חייל אחר שהיה באחת מסירות הגומי הוא לוחם השייטת אורי בארי. את הסירה השיט עם לוחם נוסף, חיים שטורמן. בארי נפצע מהאש. על ביצוע המשימה הוענקו לו ולשטורמן עיטורי המופת. שנתיים לאחר מכן נהרג שטורמן בפעולה אחרת.

בראיון שהעניק לפני שלוש שנים לכתב "במחנה", טל זגרבה, סיפר בארי על האירועים. "כנראה היינו אז מספיק צעירים... גם לא ממש נתנו לנו את האופציה לא להתנדב - אז הלכנו". בארי ושטורמן ירדו לים בשעות הערב, אך התבקשו להמתין עד אור יום, כדי שהמצרים יוכלו להבחין בהם. "ראינו איך המ"פ המצרי מחלק לחיילים כדורים. הם שכבו במארב ואנחנו שטנו", נזכר בארי. "מאוד נחמד לראות את האויב מתוח אבל לא עושה כלום, בזמן שאתה משייט באדישות".

כעבור שעה השתנתה התמונה והמצרים פתחו באש. "לא חשבנו לסרב פקודה... היינו צעירים וחשבנו שנוכל להתגבר על כל דבר", אמר. "באיזשהו מקום היתה פה התגרות... אבל לא באמת חשבנו שהם יעזו לפתוח עלינו באש. בסך הכל, הם היו אחרי תבוסה מוחצת במלחמת ששת הימים, וחשבנו שזה לא בדיוק הזמן הקלאסי מבחינתם להרים את הראש".

אי–פי

טראומה

חיל הים עומד גם במרכזו של מסמך מסווג אחר שחיבר משרד החוץ ב-1967, אשר נחשף כעת. האירוע המדובר - הטבעתה של המשחתת "אילת" - הותיר צלקות בלוחמים רבים ובבני משפחותיהם עד היום, ונחשב טראומה קשה בהיסטוריה של חיל הים ובתולדות צה"ל.

אח"י אילת היתה בהפלגת סיור שגרתית לאורך חופי סיני ביום שבת, 21 באוקטובר 1967. ארבעה טילים ששוגרו מספינת טילים מצרית שעגנה בפורט-סעיד פגעו בה והטביעו אותה. 47 חיילים נהרגו וכמאה נפצעו. האירוע נכנס לספרי ההיסטוריה העולמית לא רק בשל הטרגדיה האנושית, אלא גם מפני שזו היתה הפעם הראשונה שכלי שיט קרבי מוטבע בטילים ימיים.

בספרי ההיסטוריה נכתב כי המשחתת הוטבעה במים בינ-לאומיים - מחוץ למים הטריטוריאליים של מצרים - ולפיכך בניגוד לחוק ולהסכמי הפסקת האש. אבל באחד מהמסמכים המסווגים של משרד החוץ, שנחשפו לאחרונה, נכתב שהמשחתת הוטבעה בשטח מצרים.

ב-26 באוקטובר 1967, חמישה ימים לאחר האסון הימי, חיברה הקונסוליה הישראלית בניו יורק מסמך בסיווג "סודי ביותר", שנשלח למשרד החוץ בירושלים. "הנתונים הבדוקים אשר בידי ממשלת ארה"ב מוכיחים שהמשחתת נפגעה במים טריטוריאליים מצריים", נכתב שם.

"...המקום היה קצת פחות מ-12 מייל מהחוף המצרי... ארה"ב הביעה דאגתה הרצינית ש'אילת' סיירה בקו כה סמוך למים הטריטוריאליים מבלי לשמור על טווח ביטחון". את העובדה שהמשחתת נמצאה לבסוף מחוץ למים המצריים הסביר המסמך בכך ש"נמשכה על ידי זרם המים".

האו"ם מגדיר מים טריטוריאליים כרצועה המשתרעת על 12 מייל ימי (כ-22 ק"מ) מחופה של המדינה. אם המסמך של משרד החוץ נכון, "אילת" חדרה לשטח הטריטוריאלי של מצרים והפרה בעצמה את הפסקת האש בין המדינות.

מפקד המשחתת, יצחק שושן, היום בן 82, כתב בזיכרונותיו כי היא אמנם שייטה "מתחת לאפם" של המצרים, אך הדגיש שלא חדרה אל "המים הריבוניים שלהם". המספר החד-משמעי שבו נקב היה 13.5 מייל - כלומר, מחוץ לשטח המצרי.

בספרו, "הקרב האחרון של המשחתת אילת", שיצא לאור לפני 18 שנה, תיאר שושן את הפגישה בינו למפקד חיל הים אז, שלמה אראל, שביקר אותו בבית החולים לאחר שנפצע. "הוא קרב אל מיטתי והמלים הראשונות ששמעתי מפיו היו ‘איפה היית כשזה קרה'... - ‘בטווח של 13.5 מיל מפורט סעיד', עניתי. ראיתי את ההקלה על פניו... הבנתי את דאגתו בעניין מיקום המשחתת בעת טיבועה. למחרת חזר לבקר אותי, בעיקר כדי לאשר לי שאכן צדקתי באשר למיקום האונייה".

הפרטים שמופיעים במסמך משרד החוץ סותרים גם את ההתבטאויות הרשמיות של ממשלת ישראל בפרשה. ראש הממשלה, לוי אשכול, אמר אחרי הטביעה: "להתקפה זדונית זאת יש משמעות בלתי נסבלת... ההתקפה הנפשעת הזאת באה ללא כל סיבה. המשחתת נמצאה מחוץ למים הטריטוריאליים. זוהי הפרה מסוכנת ביותר של חוקי השיט הבינלאומי וכן יש לראותה כהפרתם ללא תקדים של הסכמי הפסקת האש". לצד שר הביטחון, משה דיין, גם ח"כ שמעון פרס גינה את ההטבעה. "תקיפת המשחתת בעת הפטרול השגרתי שלה כמוה כתקיפת עובר אורח שליו, ולפיכך הפרת הפסקת האש היא גסה ביותר".

מאור הסביר בשבוע שעבר כי "מבחינת החוק הבינלאומי, כניסת כלי מלחמה למים טריטוריאליים של מישהו אחר זו אכן פגיעה בריבונותו". לדבריו, "אני מעריך שיכול להיות שהאונייה באמת נכנסה כמה מטרים פנימה וגירדה את הקצה של הגבול... זה בהחלט יכול להיות". עם זאת הוסיף: "זו לא היתה הכוונה או הפקודה שקיבלו. אני חושב שהמצרים היו יורים עליהם בכל מקרה גם ממרחק 13 או 14 מיילים".

במרחק של כמעט יובל קשה לקבוע מה היה הרקע לנתונים שהציג משרד החוץ. חלק מהנוגעים בדבר כבר אינם בחיים. אחרים קשישים או הלומי קרב. כך או כך, פרטים רבים בסיפור טביעתה של המשחתת טרם פורסמו. בראיון ליוסי מלמן שפורסם ב"הארץ" לפני שבע שנים, אמר שושן כי הסוד הגדול ביותר שנותר בפרשה הוא סיפור הכישלון המודיעיני שקדם לטיבוע, והמאמצים של צה"ל להסתירו עד עצם היום הזה.

הארמון

מסמך נוסף שנחשף כעת מתאר את האופן שישראל ניסתה לטשטש את מעורבות חיילי צה"ל בביזה של מטה האו"ם בארמון הנציב בירושלים עם פרוץ מלחמת ששת הימים. חיילי הלגיון הירדני כבשו את המבנה והחלו לירות מהארמון על חיילי צה"ל.

לאחר כמה שעות פרץ צה"ל למתחם והכוח הירדני נסוג. משקיפי האו"ם פונו מהמקום וצה"ל הוריד את דגל האו"ם מהבניין והניף את דגל ישראל.

זמן קצר לאחר הקרבות ביקש ראש משקיפי האו"ם באזור, הגנרל אוד בול, לבקר במבנה כדי לאסוף את חפציו ולבחון את הציוד שהותירו אנשיו. מפקדי צה"ל סירבו לאפשר לו גישה למקום בנימוקים ביטחוניים. כעת מתברר כי הסיבה האמיתית היתה החשש של ישראל מתגובתו להרס ולביזה, והניסיון "להרוויח זמן" כדי לטשטש את עקבותיהם.

בזיכרון דברים שכתב מיכאל פרגאי, "מנהל המחלקה לענייני שביתת הנשק" במשרד החוץ, הוא תיאר את רשמיו מביקור במתחם ב-9 ביוני. "חיילנו לקחו רכוש רב של אנשי האו"ם, בייחוד בדירה הפרטית של גנרל בול, וכן שלחו ידם במחסני המזון, הסחורות וכו'. מכוניות האו"ם נפגעו קשה", כתב. פרגאי הוסיף כי בעקבות הביקור סיכמו מפקדי צה"ל הבכירים כי "המקום ינוקה, וייעשה ניסיון לטשטש ככל האפשר את עקבות הביזה".

מכתב נוסף מלמד על קשיי ההסברה שעמם נאלץ משרד החוץ להתמודד בעקבות הביזה. גרשון אבנר, שהיה שגריר ישראל בקנדה, התלונן לפני נציג משרד החוץ בירושלים על ביזת חפציו האישיים של משקיף קנדי מטעם האו"ם. אבנר נזף בנציג משרד החוץ על כך שאינו פועל לאיתור החיילים המעורבים במעשה.

"מוזר לשמוע שפתאום אין הצבא יכול לקבוע הרכבן האישי של יחידות... אני מניח שאפשר לדעת מתי בוצעה הביזה ולפי זה לדעת איזה יחידה היתה שם באותה שעה... אם גם הוחלפו היחידות כל כמה שעות, אז אפשר - אם רוצים - להעמיד את התביעה המצפונית לפני כל היחידות שעברו שם".

לצד זאת כעס על ההנחיות שקיבל מירושלים. "אם אתה ברצינות סבור, שאפשר לכתוב מכתב ‘בלי להתנצל על כל דבר' ולתרץ את העניין בזה שהירדנים פתחו במלחמה... אז פשוט קשה כאן לדעת באיזה עולם אתם חיים. אם אפילו בחור מפוכח כמוך, ששירת ועסק בעבודת הסברה במערב, חושב שטיעון כזה יכול לחדור למוחו של אפילו אוהד גדול של ישראל... כאן אתה רואה מדוע לעתים ההסברה שלנו לא יכולה לתפוס. מנסים לדבר במושגים שלמפרע אין להם שום סיכוי להתקבל בעולם המושגים של העולם המערבי!... בוא ותהיה קצת הגיוני... נו, האם יש פלא שבכמה שטחים הסברתנו לא יכולה לתפוס?"

בסופו של דבר יצאה האמת לאור לאחר ביקור הגנרל במתחם. מזכ"ל האו"ם אז, או תאנט, העביר מחאה חריפה למשרד החוץ בישראל, וכתב כי בול דיווח לו שבניגוד להבטחות שניתנו לו על ידי ישראל, חפצי ערך רבים של אנשי האו"ם נעלמו מהמתחם בדרך של ביזה על ידי חיילי צה"ל. למזלה של ישראל, האו"ם בחר שלא לחשוף ברבים את הפרשה. *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו