שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

רוצחי הערכים

ברנאר אנרי לוי
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ברנאר אנרי לוי

זה לא כבר התרחש, כמו בדרך אגב, אירוע שהוא ציון דרך שחור בתולדות תרבות המופעים של חברתנו.

זה קרה בבוקר יום שישי, שבו כמעט כל תחנת רדיו וערוץ חדשות, העיתונות המודפסת החשובה - לא רק הצרפתית אלא גם העולמית - אתרי החדשות הרציניים ביותר, בעלי הטורים האמריקאים, הניו זילנדים, הסינגפורים, המכובדים והמשפיעים ביותר, בישרו כולם כאיש אחד על הפרידה של אן סנקלר מדומיניק שטראוס-קאהן, על סמך ידיעה אחת ויחידה שפורסמה... בצהובון הפאריסאי "קלוזר"!

לא אתייחס לעצם האלימות שבפלישה זו לחייהם של אשה וגבר הזכאים, כמו כל אחד מאתנו, שיכבדו את חייהם הפרטיים.

ואין לי - האם עליי להבהיר זאת? - שום מושג על מידת אמיתותה או אי אמיתותה של הידיעה, שבה יש לי אותה זכות לא להתעניין, ושאתרי החדשות המועדפים עלי מצאו לנכון למרבה הצער לכפות עליי, תוך הפרת זכותי, המעוגנת לא פחות, לא להיכנס לחדר המיטות של הזולת.

גם הפעם, מה שמעניין אותי בפרשה הוא הפן הסימפטומטי שלה.

הדבר המרתק בניו יורק טיימס, בטורונטו סאן, בהינדוסטאן ניוז, באייריש אקזמינר, בשיקגו טריביון, במלאזיאן אינסיידר ובכלי תקשורת אחרים שבישרו על אותה פרידה לכאורה - ששודרגה לכדי אירוע "עולמי" עם פרסומה בקלוזר, בלי לברר או לוודא עובדות - הוא תאוות הסיקור הכפייתית, פחות ופחות בלתי מודעת ויותר ויותר נפוצה בעולם, של אדם שהכניסו לעור מפלצת, או של אשמדאי, ושכל תנועה מתנועותיו (השתתפות בחגיגת יום הולדת, היעדר מהקרנת סרט, נסיעה...) נבחנת בשבע עיניים, מנותחת מכל כיוון, עוברת דמוניזציה.

תאווה זו אינה כמיהה לאמת: מכיוון שדומיניק שטראוס-קאהן אינו מועמד לשום דבר ולא עומד בראש שום דבר, מה שמתיימר להיות "הארת עיניים" של "אזרחים" מתוסף לפן האלים של עצם המעשה והופך לאליבי של צביעות נאלחת.

אין זו תאווה לצדק: דינו של אדם נקבע בערכאות משפטיות, לא בחדרי מערכת, ומכיוון שהתרועעות עם זונות עדיין אינה בגדר עבירה בצרפת, איש אינו יכול לומר מה באמת עומד מאחורי האישומים שהיינו עדים להם בעל כורחנו.

זו גם לא דאגה לאמות המוסר של בני זמנו: מוסרנות אינה סדר מוסרי! אידיאל השקיפות, הצו המכתיב לומר הכל, להראות הכל, לשפוך אור על הכל, הוא חוסר מוסר בהתגלמותו!

באותה מידה, זו גם אינה חתירה לגיטימית לקידום זכויות הנשים: איזו פמיניסטית ראויה לכינוי זה תראה עצמה מיוצגת בידי אבירי טוהר המידות, או ליתר דיוק, בידי סיקריקי טוהר המידות, המריעים לזונה המתייצבת במשטרה כדי להגיש תלונה על "הטרדה" שעברה, כאילו היה הישג מופלג של הנשים.

לא.

התאווה שבאה לידי ביטוי בפרק הלפני-אחרון של טלנובלת שטראוס-קאהן האינסופית ומעוררת סלידה זו הינה, בין אם נרצה ובין אם לא, תאווה לרצח סימבולי.

אני מתבונן בצילומי האדם שעומד במרכז הפרשה, המלווים את מרבית הכתבות הללו. אני מנחש את השיקולים שבעטיים נבחרו, מדמיין את המיקוד שנעשה, רואה את הגרפיקאי שנדרש להביא תמונה פאתטית במיוחד שבה הוא נראה בלתי מגולח, יושב לבדו ליד שולחן בית קפה על המדרכה, נושא סל קניות עלוב.

אני שומע את הצהלות המלוות את סיפור "ירידתו לגיהנום" (כך במקור) של מי שהיה עד לא מכבר אדון כל יכול בעולם והפך, לטענת פקידי משמרות הצניעות האזרחית והחברתית המודרניים, ל"מת החי" (שוב, כך במקור).

ואני עוקב אחר אלה המתענגים לבסוף מהמחשבה, שבחסד גירושים אפשריים ינותק הקשר האחרון המחבר, על פי תפישת עולמם המטופשת, רוח רפאים זו מהחיים.

אפשר לגלגל את הסיפור לאיזה כיוון שרוצים.

האמת היא שרוצים לראות את שטראוס-קאהן לא רק מידרדר, אלא גם רובץ על הארץ. רוצים לראותו מת. לא רוצים להחמיץ דבר מההוצאה להורג.

אין שום דבר בדיווח האוניברסלי הזה על "שטראוס-קאהנים", מלבד הרצון הקמאי לראות את הזולת נדחק לפינה, מושפל, מוצא להורג בכיכר העיר, מושמד.

וזו הסיבה, שלצד העובדה שמערכת המשפט האמריקאית כבר פסקה באוגוסט 2011 שאין בסיס להגשת האישומים נגדו, ולצד האפשרות, שלא נפסלה כלל, שמערכת המשפט הצרפתית תנקה בתורה את מי שהיה ראש קרן המטבע הבינלאומית ותבטל את האישומים שהגישה נגדו - שבהם בית הדין של דעת הקהל כבר הכריע - זו אם כן הסיבה האחרת שבעטיה אני מתעקש, בעיקרון, לסנגר עליו.

תרועות ציד וצמאי הדם מעוררים בי שאט נפש.

ההשתלחות בטרף מבזה את האדם.

אני מוסיף: כאשר כולם חוברים נגד האחד, לא נדיר הוא שביום מן הימים, ובלי כל קשר למעידות המיוחסות לו, נעשה צדק עם האחד. *

מצרפתית: סביונה מאנה

דומיניק שטראוס-קאהן ואשתו אן סנקלרצילום: רויטרס

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ