בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ביבי רוצה אותך, כי הוא מפחד

אם יש דבר שנתניהו מבוהל ממנו, זה לרוץ לבחירות כמגן החרדים. בשבועות הבאים, עם או בלי קדימה, הוא ינסה לשמור על צורכיהם וגם להיראות כמי שמכביד את עולו עליהם

112תגובות

בנימין נתניהו אינו מעוניין שקדימה תעזוב את הקואליציה. גם שאול מופז אינו רוצה בכך. האינטרס של שניהם הוא להמשיך לנוע קדימה יחד. אם מופז היה רוצה לפרוש, הוא היה פורש שלשום ולא מסתפק בהצגת אולטימטום מנומס וכללי. מי שרוצה לירות, יורה. כדי להצדיק את המשך השותפות מופז זקוק להישג משמעותי, לסחורה בת קיימא שהוא יוכל להציג לסיעתו הספקנית, שהולכת ונשחקת, נקרעת מבפנים לקבוצות ולפלגים.

בקדימה יש כבר מי שזומם לפרוש עם עוד שמונה ח"כים, ולהדיח את שלי יחימוביץ' מתפקיד ראש האופוזיציה. בימים הקרובים מופז ונתניהו ינהלו משא ומתן, ישירות ובאמצעות שליחים ומתווכים. כרגע נראה שנתניהו לחוץ יותר: פרישה של קדימה על רקע דחיית מתווה פלסנר תצייר אותו כמי שנכנע והתקפל מול החרדים, בעניין שהוא בקונסנסוס גורף: גיוס לכל ושוויון בנטל.

אם יש דבר שנתניהו מבוהל ממנו, זה הדבר: לרוץ לבחירות כמגן החרדים, כתומך המשתמטים. זה מיצוב קטסטרופלי מבחינתו. זה חומר בעירה מצוין למחאות עממיות כמו זו שאיציק שמולי מהתאחדות הסטודנטים והחבר'ה ממאהל הפראיירים מארגנים לו במוצאי שבת. זוהי תחמושת רבת עוצמה במערכת הבחירות למפלגות שיאתגרו אותו, משמאל ומימין. יתרה מזו, התפרקות קואליציית האחדות תציג אותו כמי שעשה טעות פטלית כשהלך שבי, דקה לפני פיזור הכנסת, אחרי הדיל שסגר לו הלחשן והבחשן הבלתי נלאה שלו, נתן אשל, וחתם על הסכם קואליציוני עם קדימה. היום אנחנו רואים עד כמה ההסכם מחורר, פרטאצ'י, חובבני, תפור בחוט מכליב.

כזכור, הבחירות נקבעו ל-4 בספטמבר. המכשולים הגדולים - מציאת פתרון לחוק טל ותקציב המדינה עתיר הגזירות המתרגש עלינו על רקע קשייה הגוברים של כלכלת העולם - היו זזים הצדה עד להקמת ממשלה חדשה. נתניהו היה אמור לקחת את הבחירות האלה בהליכה, אם סדר היום כולו היה מתמקד בנושאים האזוריים האהובים עליו: הגרעין האיראני, ההקצנה במצרים, המשך הטבח בסוריה.

אמיל סלמן

בשבועות הבאים, עם קדימה או בלעדיה, נתניהו ינסה לאתר את החלקיק האלוהי שיאפשר לו לממש את הקומבינה המושלמת: גם לשמור על צורכי החרדים וגם להיראות כמי שמכביד את עולו עליהם. מהאשכנזים הליטאים אין לו ציפיות. הם כבר עצבניים עליו רצח. הוא משליך את יהבו על ש"ס, שמרבית בוחריה משרתים בצה"ל. נתניהו מצפה שאלי ישי ואריאל אטיאס יספקו למופז את הסולם, ולו את חבל ההצלה.

האם נתניהו מתחרט על צירוף קדימה? תלוי את מי שואלים. במשך שלוש שנים וחצי היו לו לא מעט הזדמנויות להכניס את ציפי לבני ומפלגתה לקואליציה. הכלה רטטה מבשלות, אבל הוא לא רצה. הוא אמר שכן, אבל לא התכוון. למקורביו הוא הסביר אז: "הממשלה שלי הומוגנית. היא פועלת בסינכרוניזציה מלאה, היא זורמת. כל השותפים הולכים על בהונות רגליהם כדי לא לפגוע באחר, כדי לא להרגיז. ברגע שאני מכניס גוף זר גדול כמו קדימה, אני פוגע מיד בהרמוניה הנדירה הזאת".

לבני אמרה בכמה הזדמנויות בשנים האחרונות, כשנשאלה מדוע לא הצטרפה לממשלה, נתניהו לא באמת רצה אותנו. היא צדקה. ב-8 במאי השנה נתניהו פעל, לראשונה, בניגוד לתחושות הבטן, בניגוד לרציונל שלו.

אם מופז ייאלץ לפרוש, לפחות תהיה לו אג'נדה, משהו לרוץ אתו לבחירות, משהו שקדימה חיפשה במשך שלוש שנים וחצי של שוטטות עקרה במדבר האופוזיציוני. מי היה מאמין שח"כ צעיר, מן הספסלים האחוריים ("הוא בא מבית טוב, גם שחיין וגם סיירת מטכ"ל", אומר עליו בחיבה אהוד ברק), יהיה זה שיספק למפלגה שוקעת, אובדת עצות ומחפשת דרך, על סף היעלמות, קרש הצלה אפשרי.

מקורביו של מופז מאיימים כי אם עד יום שני לא תימצא הנוסחה, הוא יתפטר. כהונתו כמשנה לראש הממשלה תהיה קצרה יותר משלב האודישנים לכוכב נולד, ובחלקה מביכה כמותם. לא צריך לקנא במופז: הוא סובל מפוסט-טראומה אחרי הגיהנום התקשורתי שעבר עליו בכניסה החטופה, הלילית, לממשלה, בניגוד מוחלט לכל מה שאמר והצהיר והבטיח. אנשים שמשוחחים אתו נשבעים שהוא איבד את ביטחונו העצמי.

בסוף, הכל פוליטי ואישי. אבל מעבר לפוליטיקה יש גם מהות, והדו"ח שהציג שלשום יוחנן פלסנר הוא המסמך היסודי, העמוק, הרציני והאמיתי ביותר שחובר כאן אי-פעם על השתמטות החרדים משירות. הדו"ח הוא פרי עבודה של חודשים ארוכים, שהחלה הרבה לפני הקמתה של ועדת קש"ב ז"ל. אף שאינו מושלם, הוא עושה צדק היסטורי ומסיים מציאות בת עשרות שנים של אפליה מקוממת בין דם לדם. אפשר להתווכח עליו, אפשר לשייף ולשפר אותו, אפשר להקל פה ושם, אבל זוהי ללא ספק שעתו הגדולה של פלסנר. הוא מיצה את 15 דקות התהילה שלו עד תום. זאת יכולה להיות גם שעתו הגדולה של נתניהו. עדיין לא מאוחר. אם בימים הבאים ישתכנע שהחיבור שלו עם החרדים פוגע בו אלקטורלית, הוא עוד יכול להתהפך עליהם. הוא מספיק אוהב את עצמו כדי לא להתאבד למען אף אחד.

תוגת ברק

ביום שלישי צילצל הנייד של פלסנר. שיחה מחו"ל, שר הביטחון על הקו. מכל השותפים בקואליציה, ברק הוא זה שיש לו הכי הרבה מה להפסיד מבחירות מוקדמות: הוא עלול לאבד גם מפלגה וגם את התיק הנחשק ביותר בממשלה, שכבר הפך לאחוזתו הפרטית (לפני שבועיים ברק חגג חמש שנים רצופות בלשכת השר). בנוסף, ברק הוא השושבין הנסתר אך האקטיבי של החתונה בין נתניהו למופז, שנחתמה בדיוק לפני חודשיים, ב-8 במאי. יש לו מניות יסוד במיזם הזה. כבר סופר כאן כיצד באותו לילה דרמטי במעון ראש הממשלה בירושלים, כאשר נתניהו ומופז ישבו לסכם את העסקה, ברק, ששמר עליהם עד אותו רגע, יצא לפאטיו, התיישב אל הפסנתר וכטוב לבו ברומן המתרקם ובדחיית הבחירות שיועדו ל-4 בספטמבר, ניגן את היצירה "חלום אהבה" של פרנץ ליסט. השבוע, לנוכח השרטון שעליו עלתה הקואליציה, היה מי שהציע לו להתחיל להתאמן על התווים של "מארש האבל" של שופן (המכונה גם "מארש התוגה").

בשיחת הטלפון עם פלסנר, ברק השיא לו שתי עצות: האחת, להסתפק במה שהודלף עד לאותו רגע. לא להוסיף "מוקשים קופצים" חדשים, שיקשו עליו את מלאכת הפירוק והנטרול בשובו ארצה. השנייה: לא להוסיף שמן למדורה, לא להשתלח בנתניהו, לא לעלוב בו. בסוף כולם בני אדם, אמר ברק. "אוי", אמר פלסנר בצער, "כבר התראיינתי".

אנשים ששוחחו עם ברק ביומיים האחרונים גילו אצלו הרבה מאוד אמפתיה לפלסנר, לדו"ח שלו ולמופז. ברק לא אהב את האקט הברוטלי, החד-צדדי, של פיזור הוועדה על ידי נתניהו. ככה לא נוהגים בשותפים. הצעד ננקט ללא התייעצות אתו. הסימנים מראים שגם נתניהו מתחרט על הזובור המיותר הזה.

ניר קידר

מאז שחזר מארה"ב ברק עסוק בשתי משימות: ניסיון להשבת השקט הקואליציוני על כנו והעברת הדירה שלו ממגדל אקירוב למגדל ג'י. הוא אינו מתלהב, בלשון המעטה, מברירת המחדל שהציג נתניהו למקרה שלא תושג הסכמה בין חלקי הקואליציה: חוק שירות ביטחון לכל, שיהפוך בן רגע 60 אלף חרדים לעריקים בכוח, יקלע את הצבא למציאות בלתי אפשרית, יחולל משבר חוקתי ויסבך את משרד הביטחון בהתמודדות עם בג"צים.

"כולם מבינים שדברים צריכים להשתנות", אומר ברק בשיחות פרטיות. "החרדים מבינים שהמצב הקיים לא יכול להימשך. הרי יש פסיקת בג"ץ. מצב שבו החרדים מקבלים דיחוי עד גיל 28, כפי שנציגיהם בכנסת תובעים, הוא פארסה למנהיגי המדינה. החילונים מבינים שאלה אינם מהלכים שיכולים להיעשות צ'יק-צ'ק, מהיום למחר. אנחנו לא יכולים לעשות צחוק מעצמנו, אבל אנחנו גם לא חייבים ללכת על הראש של החרדים".

חיים חדשים

חיים רמון היה עסוק מאוד השבוע בניסיונות הצלה ושיקום של שני מותגים גדולים, שנקלעו לקשיים בשל ניהול כושל: קבוצת הכדורגל הפועל תל אביב ומיזם מפלגת המרכז, מפלגת המפץ שהוא הגה וסייע ליילד עם אריאל שרון בנובמבר 2005. בגיל 62 הוא לא איבד את הדחף ואת הלהט לעשות דרמות, לחולל שינויים ולמפץ מפצים. עולמו של רמון, כמו מאז הנאום ההוא בתחילת שנות ה-90, הוא עולמו של מי שנאבק, בכוחותיו האחרונים, להחזיר את הלווייתנים המתאבדים ללב ים. הלווייתנים מתחלפים, רק הים נשאר אותו ים.

במהלך הראשון הוא כנראה הצליח. הפועל, דיווחו אתמול עיתוני הספורט, בדרך לידי קבוצת הרכישה שלו. המהלך השני רק בתחילתו. רמון הודיע כי כשלב ראשון בכוונתו להקים מפלגת מרכז חדשה, שתירש את מקומה של קדימה כמפלגת שלטון או כאלטרנטיווה לשלטון. "אני נפגש עם אנשים רציניים. רציניים מאוד, כ-20 אנשים, חלקם מוכרים מאוד, מה שקרוי כוכבים. אחרים רציניים ולא מוכרים", הוא אמר השבוע. "המכנה המשותף לכולם הוא שלדעתם ביבי זה אסון שצריך להחליף, ולא גזירת גורל שלא ניתן להתמודד עמה. אגב, כל אחד מהם, ואני לא מדבר על עצמי, היה מסוגל לנהל את משבר המרמרה טוב יותר מביבי וברק".

אי-פי

הרעיון של רמון הוא להקים מערך של שתי מפלגות מרכז: האחת בראשות יאיר לפיד, השנייה בראשות מי שיוחלט עליו בהמשך. אולי ציפי לבני, אולי מישהו אחר. לקראת הבחירות, שתי המפלגות יחליטו מיהו המועמד מטעמן לראשות הממשלה. בחלומו הרטוב של רמון, אהוד אולמרט מזוכה ביום שלישי הקרוב מן האישומים נגדו בפרשות טלנסקי, ראשונטורס ומרכז ההשקעות, ועל גלי החרטה הציבורית הופך למועמד הגוש לראשות הממשלה. אם לא אולמרט, אז ציפי; אם לא ציפי, הוא כבר ימצא מישהו.

המניע המיידי של רמון בחשיפת מפלגתו החדשה השבוע היה לזעזע את הספינה הרעועה הקרויה קדימה ולגרום לפילוג בתוכה. הוא היה רוצה שיימצאו בהקדם, כבר בשבוע הבא, לפחות שבעה ח"כים (המינימום שמחייב החוק הנוכחי לפילוג מוסדר) שיפרשו מהסיעה ויהפכו לגוף אופוזיציוני שיזהה את עצמו עם המפלגה החדשה שקורמת עור וגידים מחוץ לכנסת. הם יהיו הבסיס הטכני, קומת המסד והזרוע התפעולית של רמון במליאה - ותסמכו עליו שהוא יודע לתפעל ח"כים גם כשהוא מחוץ למערכת, פנסיונר ואיש עסקים.

"שערו בנפשכם שללפיד היו היום שבעה-שמונה ח"כים פעילים שהיו מזוהים אתו. בכל יום שני הוא היה מגיע לכנסת, מכנס ישיבת סיעה, מנחה אותם, מתראיין. זה היה עוזר לו או מזיק לו?" שואל רמון רטורית. לא בטוח שלפיד חושב שזה היה עוזר לו. הוא הרי מסתייג מפוליטיקאים משומשים. כאילו כל החוכמה והידע והניסיון והתבונה מצויים אצלו ואצל החברים שהוא מתכנן להכניס לגוב האריות הקרוי בית המחוקקים. הוא אינו מבין שבלי כמה פרלמנטרים מנוסים, מיומנים, שועלי מסדרונות וועדות, שיודעים לשתף פעולה ולגנוב סוסים, לסיעתו העתידית לא תהיה תקומה. סופה יהיה כשל סיעת הגמלאים, שנעלמה אחרי קדנציה אחת.

הזקן והים

הרבה מלים חמות נכתבו ונאמרו השבוע על יצחק שמיר, ראש הממשלה השביעי, שהלך לעולמו בגיל 96. הנשיא שמעון פרס, שבעינויים לא היה אפשר להוציא מפיו משפט חיובי על שמיר בתקופת כהונתם הרוטציונית כראשי ממשלה ושרי חוץ בשנות ה-80, נשא הספד קצר, צונן ומינימליסטי בטקס ההלוויה בחלקת גדולי האומה בהר הרצל. גם לפרס יש קווים אדומים, מסתבר.

בין ההספדים בלט זה של ראש הממשלה, בנימין נתניהו. לא מעל הקבר, אלא בפתח ישיבת הממשלה בבוקר יום ראשון. נתניהו דיבר ברגש על שמיר כאדם וכמנהיג ובחר להעלות על נס את אחת האמירות היותר מזוהות עם שמיר, שכבר נכנסו לפנתיאון משפטי המחץ הפוליטיים: "הים אותו ים והערבים אותם ערבים".

נתניהו לא ציטט במפורש את הביטוי. הוא רמז לו בחן: "באשר לאמירתו (של שמיר) ביחס לשכנים, וביחס להפרדה בין הים ליבשה - ייתכן שהדברים האלה, שהביאו קיתונות של ביקורת אז ואפילו בוז - היום יש בוודאי הרבה יותר אנשים שמבינים שהאיש ראה והבין דברים יסודיים ואמיתיים והוא לא הכפיף את עצמו ולא כופף את דעותיו לאופנות השעה".

זה המסר שנתניהו בחר להבליט סביב שולחן הממשלה; שש מלים שמגלמות באופן המזוקק והגרעיני ביותר את יחסו של שמיר לפלסטינים, ולמה שכונה באותן שנים מבוזבזות "תהליך השלום". היום נתניהו לא היה מעז לומר משפט מעין זה (אגב, גם שמיר אמר את הדברים שמונה שנים לאחר שסיים את תפקידו כראש הממשלה, ובכך נעסוק בהמשך). אבל הבחירה של נתניהו - שמן הסתם היתה מודעת - מלמדת יותר מכל נאום פומבי שלו היכן הוא עומד. לתשומת לבו של ברק, שניבא לא פעם כי בבחירה בין מנחם בגין פורץ הדרך לשמיר סרבן השלום, נתניהו יבחר בדרכו של הראשון.

אם נתניהו היה טורח לבדוק את הגירסה המלאה של המשפט המפורסם, הוא היה מתוודע גם להמשכו ואולי היה מוותר מלכתחילה על העלאתו מאוב. וכה אמר שמיר בראיון לגלי צה"ל באוקטובר 2000: "הים אותו ים, הערבים אותם ערבים ונתניהו אותו נתניהו. לא הייתי רוצה שיחזור לראשות הממשלה".

מעט רקע: הדברים נאמרו זמן קצר לאחר פרוץ אינתיפאדת אל-אקצה. האלימות הפלסטינית השתוללה ברחובות. ראש הממשלה, אהוד ברק, חזר מקמפ דייוויד, שם הציע ליאסר ערפאת הצעה מרחיקת לכת לסיום הסכסוך ונענה בסירוב. ממשלתו קצרת הימים של ברק עמדה על סף פירוק. הוא החל במגעים עם יו"ר הליכוד, ח"כ אריאל שרון, על הקמת ממשלת אחדות. במערכת הפוליטית ובליכוד נערכו לשובו של נתניהו, שהיה אז אזרח מודאג שעשה לביתו. כל הסקרים הצביעו על כך שנתניהו יביס את שרון בפריימריס ואת ברק בבחירות הכלליות ויחזיר את הליכוד לשלטון. עתידו של הליכוד נראה ורוד ומבטיח.

שמיר לא נתן לסקרים לסמא את עיניו. "עדיפה ממשלת אחדות משובו של ביבי", אמר באותו ראיון. "הוא עשה הרבה טעויות, ואני לא מאמין שהשתנה. איש כזה לא משתנה כל כך מהר. מאוד לא הייתי ממליץ לליכוד לקבל אותו בחזרה".

באותם ימים סוערים, פוסט קמפ-דייוויד, רק אדם נטול פוזה כמו שמיר היה מסוגל לומר בגלוי כי בין שובו של הליכוד לשלטון, בראשות נתניהו, לכניסת הליכוד לממשלתו של ברק, שנוא נפשו של הימין, הוא מעדיף את האופציה השנייה. עד כדי כך היה עמוק התיעוב שרחש לנתניהו. זה היה שמיר, לטוב ולרע. רצה הגורל, ושני הפוליטיקאים ששמיר הכי שנא - והוא ידע לשנוא - היו אלה שהספידו אותו על קברו בשם המדינה. אם היה יכול לבחור את מספידיו, היינו רואים דמויות אחרות על דוכן הנואמים. *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו