חברתי

אלו הסיבות שהוציאו את הישראלים לרחובות

המתכון לייבוש שירותים חברתיים: מקצצים, מפריטים, מקפיאים וסותמים פיות. מגישות: ממשלות ישראל ב-30 השנים האחרונות, תיעדה: האגודה לזכויות האזרח

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
אור קשתי
אור קשתי

ביום שני אחר הצהריים באו כעשרה פעילי מחאה במודיעין לפארק בכניסה לעיר, בכוונה להקים מאהל. את פניהם קיבלו ערימות דשן, שפוזרו יום או יומיים קודם לכן על ידי העירייה. באופן מסתורי, בערימות הדשן הסתתרו גם שברי זכוכית קטנטנים. הפעילים לא התייאשו ולמרות הסירחון הכבד הקימו כמה אוהלים בצמוד לערימות הזבל והזכוכית. המטרה היתה בעיקר להפגין נוכחות: המאהל לא החזיק מעמד, אבל הצליח, ולו לרגע, לעורר מחדש שאלות של צדק חברתי והמשך המחאה בעיר המזוהה עם המעמד הבינוני.

בקיץ שעבר פעל המאהל במודיעין במשך כל תקופת המחאה. בהפגנה הגדולה האחרונה אז, כ-5,000 בני אדם יצאו וחסמו את צומת שילת הסמוך. ההחלטה להקים פעם נוספת את המאהל, אומר הפעיל גילעד ביהרי, נולדה על רקע "הניסיון המאורגן לחסום אותנו בדרכים לא דמוקרטיות - הזמנת פעילים, ביניהם גם אני, לשיחות בירור במשטרה, האלימות שראינו בהפגנה לפני שבועיים ואפילו שליחת רכב המעקב והתצפית בהפגנה האחרונה. זה רק דירבן אותנו לצאת פעם נוספת לרחוב, כדי לומר ששום דבר בעצם לא השתנה. הסיכוי שנתניהו יחתום על הסכם שלום עם חמאס יותר גדול מזה שהוא יקבל באמת את דרישות המחאה".

אחת הפעילות במודיעין היא נאווה לוי-זקן, חד-הורית שמגדלת שלושה ילדים. היא עובדת בשלוש עבודות - מורה מחליפה, עובדת בצהרון ומאמנת כושר אישית - ולא מצליחה להתפרנס בכבוד. רוב שכרה משועבד לתשלום שכר הדירה, 3,800 שקלים בחודש, וגם זה, "רק כי בעל הבית עושה אתי חסד", כדבריה. השתתפותה בהפגנות בקיץ שעבר ביטאה קודם כל כאב אישי, היא אומרת. "רציתי להשמיע את הזעקה שלי. ואז גם הבנתי שאני לא לבד וגם לא מקרה מיוחד. יש כאן משהו הרבה יותר רחב, שיטה שמיועדת להחליש את החלשים. האמנתי שאפשר לעשות תיקון. היום אני פחות בטוחה בכך".

ביום שלישי בצהריים אספה עיריית מודיעין את ערימות הדשן מהפארק ובכך המציאה, כנראה, שיטת דישון חדשה, המוגבלת ל-24 שעות. את שברי הזכוכית היה קשה יותר לאסוף. בתגובה רשמית האשימה העירייה את פעילי המחאה שהם פיזרו את השברים בניסיון ליצור פרובוקציה. ראש העיר מודיעין הוא חיים ביבס, שהיה ראש המטה של בנימין נתניהו בפריימריס האחרונים בליכוד.

שברי זכוכיות לצד דשן. הפארק במודיעיןצילום: דניאל צ'צ'יק

לא גחמה

אחת הסיסמאות שחזרו ועלו בהפגנה האחרונה במוצאי שבת, כמו גם באירועי מחאה קודמים, היתה "זו לא טעות - זו מדיניות". דו"ח חדש של האגודה לזכויות האזרח, המתפרסם כאן לראשונה, מעגן את הסיסמה בניתוח שיטתי, מדכא, של המדיניות הכלכלית-החברתית הנהוגה בישראל כבר כמעט 30 שנה.

זה אחד המסמכים היסודיים שפורסמו בשנים האחרונות והוא מראה כי אכן, לא מדובר בטעות או בגחמה. זהו יישום שיטתי של "שיטות ומהלכים לייבוש השירותים החברתיים, אשר חוזרים על עצמם בתחומים שונים", אומרת מחברת הדו"ח, עורכת הדין טלי ניר. "אני לא מאמינה בקונספירציה, אין גורם אחד שיושב בחדר חשוך ומחליט על המדיניות. זוהי שיטה הרבה יותר מסודרת, המתבססת על אידיאולוגיה משותפת המקדשת את צמצום המעורבות הממשלתית. עובדה: הלפיד הניאו-ליברלי עובר מדור לדור".

לפי הדו"ח, "מדיניות הממשלות, שקידשו את צמצום פעילות המגזר הציבורי ודגלו בהעברת האחריות לאספקת כלל השירותים - כולל אלו החברתיים - לידי כוחות השוק, הביאה לנסיגה דרמטית של המדינה מאחריותה למימוש הזכויות החברתיות בתחומי הדיור, הבריאות, החינוך, התעסוקה והרווחה. אחריות זו הועברה לשוק הפרטי בלי שנלקחו בחשבון, כראוי, ההשלכות החברתיות, ובלי שניתנו לאזרחי ישראל חלופות או אפשרות אמיתית להתמודד עם הכרסום בזכויות האדם שלהם. את התוצאות הרגישו אזרחים רבים: רמיסת הזכויות והעמקה דרמטית של הפערים החברתיים".

לייבוש השירותים החברתיים אחראים לא רק הקיצוצים בתקציבים של משרדי הממשלה הרלוונטיים. לפי הדו"ח, המחזיק כ-200 עמודים, יחד עם הקיצוצים התקציביים, שבהם מתמקדת בדרך כלל הביקורת הציבורית, נקטה הממשלה שורה של צעדים משלימים, שלעתים רחוקות עלו לדיון ציבורי. בין אלה אפשר למנות את ההפרטה של שירותים חברתיים רבים, חסימת יוזמות לשינויי חקיקה שביקשו לקדם זכויות חברתיות, הקפאה - על פי רוב באמצעות חוק ההסדרים - של יישום חוקים חברתיים, או פשוט הימנעות מיישום חוקים שהתקבלו.

לאלה יש להוסיף את מדיניות המיסוי בעשור האחרון, שנהנו ממנה בעיקר השכבות המבוססות. נטל המס "הועבר בהדרגה לכתפי מעמד הביניים והאוכלוסיות המוחלשות בחברה", נכתב בדו"ח. "ההקטנה הכוללת של נטל המס בצירוף הוצאות הביטחון הכבדות, הביאו לכך שאפשרויות התקצוב לשירותים חברתיים קטנו מאוד". למחברי הדו"ח יש ביקורת גם על בתי המשפט, ש"העניקו לממשלה ולכנסת גיבוי משפטי לפגיעה ברשת המגן החברתית".

המרכיב האחרון ביישום הממשלתי רב השנים של המדיניות הניאו-ליברלית נועד לייבש את ההתנגדות. הדו"ח מציין כי הטבות סלקטיביות שניתנו לקבוצות אוכלוסייה מסוימות על בסיס מוצא אתני או שירות צבאי, הבטיחו את שתיקתן ואת קבלת הסדר הקיים. הוחלשה העבודה המאורגנת, שאולי היתה יכולה למנוע חלק מהפגיעות בשוק העבודה; ולא פחות חשוב - "נערכו מסעי דה-לגיטימציה נגד כל מי שנפגעו מהמדיניות, ובמיוחד נגד אנשים שהידרדרו באשמת מדיניות זו לחיי עוני", נטען בדו"ח.

הלך השוויון

לחצו להגדלה

את תחילת המדיניות הכלכלית החדשה בישראל מקובל לתארך בשנת 1985, עם "התוכנית לייצוב המשק" שהנהיגו שמעון פרס ויצחק מודעי, ראש הממשלה ושר האוצר באותה תקופה. עם זאת, החיבור בין הכלכלה הישראלית הרעועה לתפישה הכלכלית שיובאה מארצות הברית החל עוד קודם.

לפי הדו"ח, המתבסס על מחקרים קודמים, בסתיו 1983 מינה שר החוץ האמריקאי אז, ג'ורג' שולץ, ארבעה כלכלנים לצוות שתפקידו לייעץ לממשלת ישראל. בין היועצים היו פרופ' הרברט סטיין, מתלמידיו של נביא השוק החופשי, פרופ' מילטון פרידמן, וגם סטנלי פישר, נגיד בנק ישראל בשנים האחרונות. הצוות האמריקאי נפגש בוושינגטון עם בכירים ממשרד האוצר הישראלי והחל שיתוף פעולה קבוע בין הצוותים.

המשבר הכלכלי - האמיתי יש לומר - של ראשית שנות ה-80 ועד למחציתן, איפשר למשרד האוצר ולבנק ישראל לשנות באופן חסר תקדים את פני הכלכלה הישראלית. יתרה מזאת, הצגת השינויים ככאלו שנכפו מבחוץ מסבירה, לפי הדו"ח, "את המפגן הנדיר של קונסנסוס בין ימין ושמאל, המתבטא בכך שבעשורים האחרונים יישמו כל ממשלות ישראל את המתכון לכלכלה ניאו-ליברלית. בשיח הציבורי והמשפטי, השינויים המוסדיים ואימוץ קווי המדיניות לא נתפשו כהכרעות פוליטיות, אלא כמהלכים בלתי נמנעים. כך שונתה לבלי הכר התפישה הכלכלית-החברתית בישראל, תוך הפקעת הדיון בנושא מן הציבור, בנימוק שמדובר בשאלות מקצועיות בלבד".

התוצאות הורגשו בתוך שנים ספורות. אם בשנת 1980 היתה ההוצאה הציבורית 70% מהתוצר הגולמי, בשנת 2011 היא עמדה על 42% בלבד (בהשוואה לכ-55% במדינות סקנדינביה ומערב אירופה כיום). המיסוי על ההון הופחת באופן משמעותי, עד שהכנסות המדינה מהמסים העקיפים (כמו מע"מ), הפוגעים יותר בשכבות החלשות, עולות על הכנסותיה ממסים ישירים (מס הכנסה, ביטוח לאומי). כתוצאה מכך נחשבת היום מערכת המס בישראל לאחת הפחות שוויוניות בין המדינות החברות בארגון המדינות המפותחות, OECD.

"התוצאה של השיטה בישראל היא שבעלי ההכנסות הנמוכות נפגעים פעמיים", מציין דו"ח האגודה לזכויות האזרח. "הם משלמים יותר מסים יחסית להכנסותיהם והם מקבלים פחות בשל צמצום הוצאות הממשלה על שירותים חברתיים. בעלי ההכנסות הגבוהות יכולים כמובן לקנות שירותי בריאות, חינוך וכד' בכסף, אולם למרבית הציבור אין אפשרות לעשות זאת בכל התחומים, ולכן התוצאה היא שזכויותיהם הבסיסיות נפגעות".

שיטה רווחת לייבוש שירותים חברתיים היא קיצוץ תקציבי, כמו במקרה של מערכת החינוך עד לפני כמה שנים, או קצבאות הביטוח הלאומי, שנחתכו ב-2003 (נתניהו היה אז שר האוצר). שיטה אחרת היא פשוט שחיקה תקציבית, כלומר, החלטה מודעת היטב שלא להתאים את תקציב השירות להתפתחויות דמוגרפיות ואחרות, כפי שמוכיח העדכון החלקי ביותר של "סל הבריאות".

דוגמה אחרת היא הקיצוץ בתקציב שירות התעסוקה. על פי הערכות מחברי הדו"ח, בין 1990 ל-2011 נרשמה ירידה של יותר מ-50% בהשקעת המדינה בשירות. אחת התוצאות היתה הגדלה משמעותית בעומס המוטל עליו: בעוד שב-1990 היו בשירות התעסוקה 450 פקידי השמה, שכל אחד מהם טיפל בכ-200 דורשי עבודה בממוצע בחודש, בשנה שעברה הצטמצם מספר הפקידים ל-384 והעומס עליהם גדל פי שניים וחצי. בתוך זמן קצר, חוסר היכולת של שירות התעסוקה למלא את תפקידו שימש הצדקה למסירת נתחים מפעילותו לידיים פרטיות.

פעילים מקימים אוהל מחאה במודיעין. הפגנת נוכחות צילום: דניאל צ'צ'יק

לדברי רימון לביא, לשעבר מנהל אגף פיתוח ההון האנושי בשירות התעסוקה, שפרש מתפקידו ב-2005, "תוכניות לרפורמה ולהתחדשות של שירות התעסוקה נדחו על הסף או טורפדו על ידי משרד האוצר, במגמה ברורה להחריף את המצב ולקדם את הפרטת השירותים הישירים בשוק העבודה. הקיצוץ המתמשך והתקצוב הלא סדיר של השירותים המקצועיים פגעו בעיקר בפריפריה הגיאוגרפית והחברתית, כי האוכלוסיות המבוססות יותר יודעות לקבל שירותים גם בערוצים אחרים. המדיניות הזאת אף תרמה רבות להתבססותן של חברות תיווך וקבלני כוח אדם ולהתחזקות התופעה של העסקה פוגענית".

מחברי הדו"ח מסכמים כי "הקישור של הכאב והמצוקות של הציבור לכך שיש שיטה, שיש מדיניות ממשלתית שגורמת לכל אלו, הוא לא ברור מאליו. הוא דורש ידע והבנה של שיטות כלכליות וחברתיות והתעמקות שכמעט לא היתה קיימת בשיח הציבורי בישראל זמן רב מדי. במדינה עם מצב ביטחוני מעורער דרך קבע, היה לפוליטיקאים קל מאוד להתחמק מכך, ומי שהובילו לקיצוץ בהוצאות החברתיות עשו זאת בתחכום ובאדישות. הם לא שיערו כנראה לאיזו תחתיות תוביל אותנו שיטה שמתעלמת מצרכים חברתיים ומטפחת דרדור והפרטות השירותים החברתיים".

באוגוסט שעבר פירסמו מרצים מהמחלקה למינהל ומדיניות ציבורית באוניברסיטת בן-גוריון בבאר שבע סקר דעת קהל, שמצא תמיכה ציבורית רחבה בעקרונות מדינת הרווחה, גם במחיר העלאת מסים, בתמורה למשל לחינוך חינם, ביטוח בריאות טוב יותר או פנסיה גדולה יותר. הנה פתח קטן לתקווה: ייתכן שהציבור "חברתי" יותר מהממשלות שהוא בחר.

פטריוטיות

בהפגנה שהתקיימה בשבת שעברה בתל אביב שמרה המשטרה על מרחק יחסי מהמפגינים, גם כאשר חסמו רחוב אחר רחוב במרכז העיר. הנה, מתברר שהמשטרה יכולה להתמודד עם מחאה, גם אם היא כרוכה בחסימות כבישים. כנראה תמונות ההפגנה לפני שבועיים, שפוזרה באלימות, הספיקו לבכירי המשטרה.

השינוי במדיניות המשטרה הוא צעד נכון, אך יש מקום לתהות מה היה קורה אלמלא התיעוד הנרחב של הפעלת הכוח המוגזמת של השוטרים. תשובה אחת ניתן למצוא באישור שהעניקה המשטרה להפגנה בבאר שבע, לפני כמעט חודשיים, שהוכנסו בו "תנאים מיוחדים, הרלוונטיים לבקשה הספציפית", כפי שכתב מפקד תחנת המשטרה בבאר שבע, ניצב משנה תומר בדש. התנאי האחד היה, ש"מגישי הבקשה יהיו אחראים על האירוע", והשני, ש"אין להניף שלטים הפוגעים בשמה של מדינת ישראל".

עורכת הדין שרונה אליהו-חי, מהאגודה לזכויות האזרח, שלחה מכתב חריף בעניין זה ליועץ המשפטי של המשטרה, תת-ניצב שאול גורדון. בין השאר כתבה כי "חופש הביטוי וההפגנה כולל גם את הזכות לבטא דברים ‘הפוגעים בשמה של מדינת ישראל'", וכי "התניית רישיון הפגנה במגבלות על תוכנה - שאינן בגדר מגבלות הקבועות בחוק - חורגת באופן קיצוני מסמכות המשטרה".

הפגנת המחאה החברתית בתל אביב, בשבוע שעברצילום: ניר קידר

לטענתה, גם התנאי הראשון איננו חוקי. "המשטרה היא הגוף האחראי לשמירה על הסדר הציבורי בהפגנות, ואל לה לגלגל את תפקידה לפתחם של מפגינים", כתבה. "עצם הטלת האחריות עליהם יוצרת הרתעה חמורה כלפי מי שמבקשים לארגן הפגנות, בניגוד מובהק לעקרון חופש הביטוי".

באגודה לא קיבלו תשובה מהמשטרה. ל"הארץ" נמסר כי "משטרת ישראל אינה מתערבת בתוכני המחאה, ובוודאי שאינה מגבילה או מונעת מחאות המכוונות נגד הממשלה ומדיניותה. עם זאת, רשאית המשטרה לאסור הנפת שלטים עם דברי הסתה והמרדה, והתניית תנאים בהקשר זה אושרה אף על ידי בג"ץ". עוד נמסר כי למרות התנאים, "במהלך ההפגנה הוטחה ביקורת על מדיניות הממשלה ומובן כי איש מהשוטרים שנכחו במקום לא התערב בתוכני המחאה".

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ