בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יום ללא פרווה

מה שהתחיל כניסיון תמים לקצץ את פרוותם של שני חתולים לקראת הקיץ נגמר בקטסטרופה אסתטית, במשבר אקולוגי ובכמעט התייבשות. חוויות מיום שכולו זנב

תגובות

מדי קיץ, מיד אחרי החמסין הראשון, החתולים שלנו נזכרים שהם בעצם לא מפה. באקט של התרסה נגד החום הלבנטיני הוולגרי הם משילים את פרוותם בקווצות שיער אדירות, שמשתלטות על מרחב המחיה. כדורי שיער מתגלגלים ברחבי הדירה כמו שיחים קוצניים יבשים שחוצים את המסך במערבונים, רגע לפני הקרב של חצות היום, ומבשרים רעות. בשלב זה, באיחור קבוע של כמה שבועות, אנחנו לוקחים אותם להסתפר.

לא פשוט לגלח חתול. לולו נוהגת להיכנס למצב של ספק-זן-ספק-קטטוניה ולחכות שזה ייגמר. בלו, לעומת זאת, נותן פייט. פעם אחת שיכנעו אותנו לטשטש אותו למטרת הגילוח וגילינו שהוא רגיש לחומר הטשטוש. מי שלא ראה חתול בטריפ רע לא ראה פרנויה מעודו. יומיים הוא הסתובב בבית, חשף שיניים לנעליים ומגבות, וקפץ שישה מטרים באוויר בכל פעם שמישהו הוריד את המים. או כיחכח בגרונו. או נשם.

הסקנו מסקנות ומצאנו ספרית מדליקה שמתקשרת איתו יפה ועכשיו הכל עובר בשלום בלי עזרים כימיים. אלא שהפעם היא לא היתה, ובמקומה הגיעה איזו מגלחת-כבשים שהכניסה את החתול לסטרס נורא, תוך שהיא קוראת "איזה כיף לך! איזה כיף לך!"

ב"איזה כיף לך" ה-15 שקלתי בעצמי לשרוט אותה אבל בלו הקדים אותי והנחית לה פנס מכובד על הזרוע. היתה לה החוצפה להציע שאני אקח אותו הביתה חצי מסופר, אבל סירבתי ואמרתי שניתן לו לנוח קצת ואז נסיים. "בינתיים", אמרתי, "אני אזיז את האוטו - חניתי ממש רע".

אחרי סיבוב חיפוש חניה כושל החלטתי לחנות במגרש העפר שמול המספרה. שמתי פתק על השמשה וקיוויתי לטוב. כעבור 20 דקות חזרתי לאוטו עם שני חתולים שנראו כאילו גולחו בידי ילד בן ארבע עם הנגאובר, וגיליתי שמישהו נעל את החניה במנעול מסיבי. רק אז ראיתי שעל הקיר רוססו המילים "חניה פרטית" ומספר טלפון. התקשרתי והגעתי להקלטה שהפנתה למספר אחר. המספר האחר לא היה זמין. בחומוסייה הקרובה אמר לי בחור חייכן שזו החניה שלהם ואין בעיה, הוא יפתח לי מיד.

תגובתו הנעימה הציפה בי רגשות אשמה, אז מיד קניתי דיאט קולה. "אני לא כועס", אמר, "את לא חייבת לקנות", אבל התעקשתי שאני ממש צמאה. יצאנו החוצה והוא פתח את השער - של המגרש שהיה צמוד לחומוסייה, לא של המגרש שבו היו כלואים רכבי ותוכניותי להמשך היום. הוא לא ידע למי שייך המגרש והציע לי לשאול בטמבורייה - ממש פה מימין. הלכתי עד קצה הרחוב ולא מצאתי. שאלתי את עצמי אם הנחמדות היתה פאסון וזו נקמתו של החומוסאי, לשלוח אותי לציד-טמבוריות חסר שחר. ואז מעדתי לתוך אחד הבורות האלה שמקיפים עצים קטנים באמצע המדרכה וחצי מהדיאט-לא-נעים-לי נשפך עלי. קארמה, נזפתי בעצמי, הוא היה נחמד אלייך ואת חשדנית עלובה.

במכולת בקצה הרחוב אמר לי המוכר שהמגרש שייך לקובי. "מה הבעיה? פשוט תתקשרי למספר שרשום על הקיר". ברור. נכנסתי לבניין הצמוד למגרש ודפקתי על כל אחת מדלתות הקומה הראשונה, ללא הועיל. פניתי לעלות במדרגות, אבל אז קול נשי שאל מה אני צריכה. הדלת נפתחה לכדי סדק, והדירה היתה חשוכה לגמרי. היא לא חונה במגרש הזה, אמרה, אבל אלה שמעליה חונים. גם מעליה, וגם מעליה-מעליה, דייקה. תוך שהיא מדברת העיניים שלי התרגלו לחושך ויכולתי לראות אותה - שמנה, מאופרת בכבדות, בשערה תקועים מספר לא ברור של מקלות אכילה סיניים, ועירומה לגמרי.

בקומה מעל פתח לי בחור בשנות ה-30 לחייו, ממושקף, נחמד. הוא אמר שהוא, עקרונית, ברמה התיאורטית, חונה במגרש. בגלובלי. שאלתי אם בגלובלי יש לו מפתח, והוא הסביר שעקרונית כן, אבל הוא הגיע להכרה שזיהום האוויר הוא התאבדות קולקטיבית אז עכשיו הוא רק על אופניים. הסכמתי איתו ונשבעתי למכור את הרכב בשנייה, אבל בשנייה שאצליח להוציא אותו מהחניה. אז אולי, כדי לקדם את המטרה המקודשת לשנינו, הוא יפתח לי ממש עכשיו את המנעול? הוא הסביר בצער שברמה האופרטיבית הזאת הוא לא יכול לעזור, כי הוא זרק את המפתח. מהחלון. הוא ערך טקס מרגש שבו נפרד מהשעבוד האורבני לרכב והתחבר מחדש לגוף שלו, ובעצם גם לנשמה. זה היה משחרר בטירוף. "זה לא במקרה שאת פה", אמר, "את לא מרגישה כלואה?" מרגישה.

בקומה השלישית פעמון הדלת ניגן גרסה אלקטרונית איומה של "All You Need is Love". אם זה יימשך עוד שנייה אחת, חשבתי, ג'ון לנון יקום לתחייה רק בשביל לתלוש את הפעמון הזה מהקיר. "אין אף אחד בבית!" צעק גבר. "אתה לא יכול להגיד אין אף אחד בבית", נזף בו קול נשי, "כי אז יודעים שאתה בבית!" התקרבתי לדלת והסברתי בנימוס את מצוקתי.

"אני אין לי אוטו!" צעקה האשה, "ואני לא בבית!" הוסיף בעלה "אבל שומעים שאתה בבית, אידיוט!" איבדה את סבלנותה, ואז חזרה אלי "מה אתם רוצים?! מה?! לא יודעת מכלום!" "ואין אף אחד בבית!" הוסיף בעלה בעקביות מעוררת הערכה. שמעתי את העירומה מהקומה הראשונה צוחקת דרך הסדק בדלת, "לא מעל-מעל", תיקנה, "מעל-מעל-מעל, הכי למעלה! תנסי. אם לא יילך תחזרי, אני אסביר לך איך אפשר להסתנן החוצה מהמגרש". "רגע", רצתי במורד המדרגות, "אז תסבירי לי עכשיו! רגע!" אבל הדלת כבר נטרקה.

עליתי למעל-מעל-מעל. דפקתי בדלת והיא נפתחה לגג. מעבר לדודי השמש והכביסה המעולפת על החבלים אפשר היה לראות פיסת ים רחוקה. השמש קפחה והשמלה נדבקה לגופי בקוקטייל משגע של דיאט קולה וזיעה. רציתי לצרוח אבל היה חם מדי בשביל פעולה שדורשת כל כך הרבה אנרגיה. ירדתי למטה, נכנסתי לאוטו והפעלתי מזגן עלי ועל חתולי המותשים, ונרדמנו. נקום כשקובי מהמגרש יחזור, או כשיגיע הזמן לגדל שוב פרווה - מה שיבוא קודם.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו