טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הרוסים אומרים "דא" למחאה החברתית

למרות המצוקות החברתיות והכלכליות הייחודיות לו, קולו של המגזר הרוסי לא נשמע במחאת הקיץ שעבר; האם יצליחו הרוסים, בסיבוב הזה, להתנער מהקונוטציה השלילית שמעורר בהם רעיון המהפכה ולצאת לרחובות כקבוצה?

64תגובות

ברגע אחד, בלב המון אדם ברחבת מוזיאון תל אביב, צנח לבו של העובד הסוציאלי לב ברמן והוא הבין שעליו לחשוב על הכל מחדש. זה היה בעיצומה של ההפגנה במוצאי שבת, 2 ביוני, שנועדה לעורר את המחאה החברתית משנת החורף שלה. כשברמן ניצב מול הבמה סימן לו אחד מחבריו להניף את השלט שבידו גבוה, וברמן הבין שהוא מתקשה לעשות זאת. הסיסמה שהתנוססה עליו היתה כתובה באותיות קיריליות.

"כל 20 השנים של טראומת ההגירה התפרצו לי החוצה, והופתעתי מכמה שקשה לי", הוא מספר, "הבנתי שזה לא פשוט בכלל. בהמשך ניגשה אלי בחורה ישראלית ושאלה: למה אתם כאן? הבנתי עד כמה ארוכה הדרך להסביר לישראלים את מה שיש לנו להסביר וזה גרם לי לשנות את דעתי. אם פעם פעלתי כדי לסייע לרוסים להשתלב, היום אני מחליף את המושג: אנחנו צריכים להשתייך".

בהמשך העצרת הופיעה על הבמה הפעילה ויקי אידזינסקי והבהירה בדיוק מדוע אמורים דוברי הרוסית להשתייך למחאה באופן טבעי. היא דיברה על כך שלמעלה מ-40% מקרב עובדי הקבלן במשק הם דוברי רוסית; על כך שאין במגזר הרוסי דירות שעוברות בירושה, ולכן מצוקת הדיור בו גבוהה בהרבה מן הממוצע; ועל כך שקשישים רוסים שאינם ראויים לפנסיה מטעם המדינה מתקיימים מפירורים.

למרות כל אלה, במחאת הקיץ שעבר העדיפו יוצאי חבר המדינות להשתלב כיחידים, או ליתר דיוק להיטמע בהמון, מאשר להשתייך לחטיבה בעלת קול משלה, בין חטיבות אחרות כאלה. ההתעוררות הרוסית מתחילה דווקא עכשיו. בהפגנה האמורה התהלכו הפעילים כשלעורם חלוקי מעבדה ארוכים, שעליהם נכתב בעברית: "הרוסים לא כאן, כי הם בעבודה". חלקם נשאו, כאמור, שלטים עם כיתובים ברוסית, שעל חלקם איורים הומוריסטיים של האמנית זויה צ'רקסקי.

איליה מלניקוב

חלק מן הרוסים הדורשים צדק חברתי מסתייגים משלטיה של צ'רקסקי, שכוללים בין השאר קריקטורה של אביגדור ליברמן. תא הפעילים הרוסי המרכזי חרד מלהיתפס כאנטי-ליברמן וכפועל יוצא מכך - כשמאלני. חבריו הם בנות ובנים להורים שבשבילם המושג "סוציאליזם" נושא טעם מר, ושישראל ביתנו העניקה להם זהות פוליטית במרחב הישראלי. הם מעוניינים לגייס את הוריהם, לא לאיים עליהם, ולכן הבהירו ששלטיה של צ'רקסקי נישאו על ידי פעילים אחרים.

שלטי המחאה של הציבור הרוסי כבר כתובים אפוא, אבל אין בהם עדיין אחדות של גישה והם נישאים בזהירות, עדיין רק מעל לראש, שלא לעורר אי-הבנה. האם אפשר להביא כך לשינוי? האם הרוסים איחרו את הרכבת? ייתכן שהם עולים כיום על גל של מחאה פוליטית שאין בו יותר מקום לגישתם הרחבה. "החלום שלי", אומרת דוברת הקבוצה, אולגה בירמן, "הוא שלצד השלטים האלה יינשאו גם שלטים שכתוב בהם ‘רק ליברמן יכול'". אין ספק, זו היתה הרוח של 2011, כנראה לא של 2012, בטח לא של 1917.

"אנחנו בשנה איחור", הסביר אדי ז'נסקר כשאסף אותי מתחנת הרכבת בבאר שבע שבוע לאחר ההפגנה ההיא. הוא נולד באוקראינה לפני 29 שנים, עלה ארצה בגיל 8, גדל בנגב והתיישב באחרונה בבירתו כדי לנהל עמותה ושמה "מורשתנו". העמותה נוסדה במטרה להנחיל עניין בתהליכי שלום בקרב הציבור הרוסי, כלומר - ליצור בו יכולת לשינוי. ז'נסקר מאמין ששינוי כזה הכרחי בכל המובנים.

"אנחנו צריכים לעורר את המודעות לבעיות. המצב ככה לא משום שזה בסדר, אלא כי אנשים החליטו שזה המצב. אם בציבור הישראלי התעוררה בשנה האחרונה מודעות לכך, בציבור הרוסי זה עדיין לא קרה. עולי רוסיה באו ממקום שיש בו שני גורמים, האחד הוא המשפחה, השני הוא המדינה. אין בין לבין. ברגע שיצאת מהבית ונכנסת למכולת, אתה בשטח של המדינה. בארץ יש גם את החברה האזרחית, המרחב הדמוקרטי מכיר בזה".

ז'נסקר ובני דורו מגדירים את עצמם "דור אחד וחצי" לעלייה מברית המועצות לשעבר. הם ניזונים הן מהתקשורת העברית והן מהרוסית, מתנועעים בין האווירה הפוליטית בבתי ההורים לזו שבמפגשים עם חברים. המבטא הרוסי של ז'נסקר רך מאלה של שאר הפעילים שאיתם שוחחתי לשם הכנת הכתבה - הוא כמעט בלתי מורגש, ובכל זאת קיים. כבן כלאיים הוא חופשי לפעול לשינוי, אבל מתקבל בחשדנות. "התראיינתי ברדיו רקע יום אחרי ההפגנה והוצגתי כמי שהשתתף בהפגנה פוליטית, כלומר כאויב", הוא אומר. "השתדלתי לא להתייחס לזה, דיברתי על עובדי הקבלן, על הצרכים של המגזר".

החשדנות לא מסתיימת במגע עם התקשורת הרוסית ועם ההורים. ישנו גם המיינסטרים של המחאה, שדגל בעבר באיחוד כוחות ובשבירת הגדרות, ושייאלץ כפי הנראה להתרגל למחאה התוססת מתוך הקהילות עצמן. "יש בעיות ייחודיות למגזרים שונים, שלא ייפתרו דרך המחאה המיינסטרימית", מסביר ז'נסקר. "סתיו לא יכולה לפתור את הבעיות של האתיופים, של הרוסים, של הערבים. הם לא מכירים את הבעיות. הם לא נמצאים שם. לסמן וי על נציג של מגזר מסוים זה לא מספיק".

מוטי מילרוד

ז'נסקר פגש את שאר הפעילים הרוסים בתל אביב, בהפגנת פנסיונרים רוסים שנערכה ב-29 במארס - ניצן ראשון ועדין להתעוררות המתרחשת כעת. בהפגנה של ה-2.6 נשא שלט ועליו הכיתוב "הרוסים אומרים דא למחאה". העתיד צופן בעיניו פחות שלטים והפגנות ויותר פעילות בתוך הקהילה. "אנחנו צריכים לנסוע לפריפריה, שם ההורים חיים, לארגן קבוצות מיקוד. ברגע שתהיה תנועה המונית תהיה גם לגיטימציה".

ב' זה בבושקה

אחרי הצהריים ביום שבת נעים בחודש יוני המתינו לי שישה פעילים נוספים של המחאה בבית העם בתל אביב: מבנה שהוקדש לפעילים באדיבות בעליו ושעודו פעיל כזירת אירועי תרבות וכינוסים. הם ישבו על המרפסת הצופה לשדרה עם בואי ושוחחו בלשונו של פושקין. אידזינסקי הסבירה, במבוכה מחויכת, את נושא השיחה: החבר'ה מרגישים שהם קריקטורה.

"הנה אנחנו, כמו חבורת מהפכנים שמדברת על מאבק, ועוד בשבת אחרי הצהריים. זה מיד מעלה דימוי כזה של נדז'דה קרופסקאיה (אשתו של לנין). אידזינסקי, שדיברה על הבמה בהפגנת ה-2.6, היא במידה רבה אמו של פלג המחאה הזה. "לא הייתי פעילה לפני המחאה החברתית", סיפרה. "ההפגנה הראשונה שהייתי בה בחיים היא הפגנה שאירגנתי. בשנייה שהתחילה המחאה קפצתי מהספה שישבתי עליה הרבה זמן, כי הרגשתי שיש כאן כלי להגיע באמצעותו לאנשים".

בראשית אוגוסט 2011, אירגנה אידזינסקי הפגנה של למעלה מ-120 פנסיונרים מול משכן הכנסת. מאוחר יותר הצטרפה אליה יוליה זמלינסקי, הנוכחת אף היא על המרפסת, בארגון פעילויות בשפה הרוסית בשדרות רוטשילד ובמאהלים אחרים. בין השאר, הגיעה אידזינסקי, כמו עמיתה מבאר שבע, לאנשי התקשורת הרוסית הביקורתיים. לדבריה, ביתה קרוב מאוד לאולפני ערוץ 9. חמש דקות של רכיבה באופניים לראיונות שם לא איפשרו לה לחשוב על תשובות מספקות לשאלות הקשות שנשאלה. כך או כך, ערוץ 9 הפגיש אותה עם שותפה לדרך: הדוברת אולגה בירמן, שעבדה בערוץ בימים ההם ומאז פרשה מתחום התקשורת.

הקיץ הסתיים והתנופה דעכה, אבל החורף והאביב הביאו איתם שותפים חדשים. על המרפסת נמצאו גם לב ברמן, ולאד בוגוסלאבסקי ובני מנדל. יושבי המרפסת הם בני 30-40, משכילים וחריפים ועובדים במקצועות חופשיים: חלקם בהיי-טק, חלקם לשעבר בהיי-טק, אחרים בהוראה ובתמיכה סוציאלית. כולם נולדו בניכר: ברוסיה, אוקראינה, אוזבקיסטן; אבל כשהם נשאלים למקור מוצאם הם משיבים במבע שכמו אומר: "מה זה משנה?" הם שייכים לארץ, פשוט באופן אחר מכפי שאני שייך לה. לארגונם לא ניתן עדיין שם, והם השתדלו להתנער ממותג דף הפייסבוק "ב' זה בבושקה" שהפעילו חלקם בקיץ שעבר.

החבורה התגלתה כחלוקה בדעותיה. חלק מחבריה תומכים במחאה פוליטית יותר, חלקם מסתייגים ממנה. חלקם עזבו את הארץ לפרקי זמן שונים ורבים מהם נפרדו מחברים שנטשו מתוך סוגים שונים של ייאוש. האירועים הדרמטיים של תום אותו חודש: תקיפת דפני ליף וההפגנה מרובת המעצרים שבאה בעקבותיה, טרם התרחשו. מעל הפעילים תלוי היה עדיין ענן הדאגה מפני כך שמחאה של ממש לא תתממש שוב, ושהאיחור בן השנה הוא בגדר החמצת הזדמנות היסטורית להם וליקרים להם.

בוגוסלאבסקי הבהיר שהוא "מעדיף ללכת ביחד עם הממשלה", והוסיף: "יש 40 הצעות חוק רלוונטיות לנו שלא עברו מאז 2000. זה לא באשמת הממשלה. השיטה של הקואליציה היא שלא מאפשרת". הוא מציע לחץ בדמות לובינג כדרך פעולה אפשרית לשינוי המציאות, אבל גם הוא מבין שמדובר במאבק. "יש כאן אופוזיציה מול אופוזיציה. מצד אחד יש אותנו, ומנגד אנשים שיש להם קשר טלפוני ישיר לנתניהו".

ראש הממשלה עלה הרבה פחות בשיחה בהשוואה לשר החוץ שלו. העליתי שוב את נושא השלטים שעיצבה צ'רקסקי, שבהם מופיע ליברמן האוכל ושובע כשרגלו מונחת על גבה של אשה המנקה רצפה. בירמן טענה שהשלטים הם "פוליטיים וקיצוניים מאוד". בעוד אידזינסקי הזכירה שדרשה מעל הבמה עצמה כי ליברמן ונתניהו רעים לרוסים.

"אנחנו לא שואלים על מפלגתיות כמו שלא שואלים על דת ונטייה מינית", אמרה הפעילה ג'וליה זימלינסקי, ואידזינסקי ביארה: "ימין ושמאל לא מתלבשים עלינו טוב. אם אדם מצביע לליברמן כי הוא מאמין בנישואים אזרחיים, איך יקראו לאדם כזה? זו לא אותה מפה פוליטית. התפיסות בחברה הרוסית היו שונות מאוד כשהגענו, אבל אנשים באו עם סימני שאלה ולאורך הדרך קיבלו עליהם תשובות מאוד ניאו-ליברליות. זה מה שקורה כשלא מקשיבים לעליות, נוצרות תופעות כמו ש"ס ואז כולם דתיים ומשתטחים על קברים".

"הסיבה העיקרית לחששות שלי ולרצון לשמור עלינו", אמרה בירמן, "היא שאנחנו בתחילת הדרך. יש מטרה גדולה שברורה לכולם, אבל על הדרך לא הסכמנו. אני מקווה שנגיע גם להגדרת הדרך: איך להגביר ברחוב הרוסי את המעורבות החברתית..." "והפוליטית", התערב מנדל. "ולהגביר את המודעות ברחוב העברי לבעיות של הרוסים", הוסיפה בירמן לסיום.

להציל את סבתא

בין המאבק בשיטה הפוליטית-כלכלית, לחילוקי הדעות הפנימיים, לוויכוחים עם ההורים סביב שולחן ארוחת הערב, ומחלוקות עם פעילים לא רוסים, שאינם מאמינים במאבק מגזרי התורם למאבק כללי, יושבת החבורה הזאת ומנסה לחשוב איך להציל את סבתא. "מאחורי הצעירים שהשתלבו יש סבים והורים שאנחנו דואגים להם", הסבירה אידזינסקי, "האינטרס שלהם הוא תחבורה ציבורית טובה ורפואה ציבורית טובה. לדוברי רוסית אין כסף לרופא פרטי. אין לנו כסף למונית".

הפעילים יודעים שלא רק להם חסר כסף למונית. אם ז'נסקר דיבר בבאר שבע על מאבק מגזרי - כאן מדגישים שהמאבק הוא לאו דווקא כזה. אידזינסקי מפשרת ומבארת: אם אני אשב לבד בין המון ישראלים, זה סתם יהיה קוריוז, אני לא אצליח באמת לספר את הנראטיב הרוסי, ורק כקבוצה אנחנו יכולים ביחד להבין אותו קודם, לנסות לפתח אותו, אבל המטרה היא כן להיות חלק מהמחאה הכללית".

למרות הסטריאוטיפ, יש פעילים גם בקרב הדור המבוגר. חלקם, בעיקר אלה שהשתתפו בהפגנת הפנסיונרים במארס, עומדים בקשר עם הצעירים. "רבים מהם גרים בפריפריה", הסבירה בירמן, "קשה להם להתאחד ולהחליף דעות ביניהם, למעטים יש גישה לאינטרנט ואני ממש מעריכה את אלה שמצליחים, יוצרים קבוצות בפייסבוק ומתקשרים. אני מאוד מקווה שבסופו של דבר נוכל לאחד את היוזמות המבודדות. זה אולי יהיה גוף קצת מורכב - אבל אחד".

מנגד, ישנו גם דור צעיר יותר, שבא לעולם או שטרם בא. ברמן סיפר על מחקר של מיכאל פיליפוב מהמכון הישראלי לדמוקרטיה שהעלה כי כ-70% מציבור העולים אינם בטוחים שהארץ היא מקום טוב לגדל בו ילדים. התסכולים מגיעים עד למרפסת בית העם, אבל לא הייאוש. עשיית מחאה, כמו לידת ילדים, היא עניין אופטימי. היא נובעת מאמונה בעתיד. "אנחנו פה כדי להישאר", אומרת אידזינסקי, "לקח לנו זמן, אבל הבנו את העניין, ואנחנו לא הולכים הביתה".

הם לא הלכו הביתה ובהמשכו של חודש יוני גאתה המחאה והלכה. הדבר התרחש גם בזכותם, אבל דומה שבעיקר בזכות רשויות החוק, שלא נהגו בעידון ושהחליטו לחסל את המחאה מראש באמצעים בוטים. הזמנת פעילים שלא חטאו בדבר לחקירה משטרתית נגעה בעצב פוסט-סובייטי חשוף ובעקבותיה פירסמה שורה של פעילים דוברי רוסית, בהם ז'נסקר ואידזינסקי, עצומה מודאגת.

מוטי מילרוד

"אנו, פעילים חברתיים דוברי רוסית ופעילים בארגון ‘מורשתנו - אמנה דמורקטית'" נכתב שם, "מתריעים בפני הפיכת המשטרה מזרוע לאכיפת חוק למכשיר פוליטי בידי השלטון לאכיפת המחאה האזרחית. אנו שבאנו למדינה דמוקרטית משיטה סובייטית, שבה זה היה ייעודה הרשמי של המשטרה, יודעים טוב יותר אף מן הישראלים הוותיקים, לא רק איך זה מתחיל, אלא איך זה נגמר". על העצומה חתומים בין השאר שני אסירי ציון לשעבר, הרב מיכאל ריבקין וד"ר ולדימיר ברודסקי.

בהפגנת הזעם של יום שישי, ה-22.6, פגשתי בקהל ההמונים את אידזינסקי שסיפרה לי כבר אז, עוד לפני מעצרי אותו לילה והשינוי בתפיסת המחאה בעיני התקשורת והציבור, שדברים השתנו בינתיים מאוד. כעבור שבוע, בשבת האחרונה, נפגשתי איתה בתל אביב כדי לקבל עדכון.

"הדברים שהשתנו הם פוטנציאל", הסבירה, "האנרגיה השתנתה. היא היתה מבולבלת יותר ועכשיו היא יותר מפוקסת. התחלנו לרוץ. הקבוצה נכנסה לתוך תהליך עבודה כיפי יותר. חלוקה למשימות: מי מקים את האתר, מי מארגן את חוגי הבית בשטחים, מי מארגן את חוגי הבית בצפון, מי מארגן את הקמפיין בנושא תעסוקה..." היא סיפרה על שיתוף פעולה עם ארגון "פדיס" (פדרציה של קהילות אינטרנט דוברות רוסית) במאבק על אפליה בתחום הדיור.

ובכל זאת, גם הדרמה של ההפגנות הטריות יותר תרמה לשינוי. "בחיים לא צעקו עלי במשפחה שלי כמו מאז ההפגנה בשבת שעברה", הודתה אידזניסקי. "זה הבהיל את כולם ברמות קשות. אני מוצאת את עצמי עושה אין-ספור שיחות עם עיתונאים, עם המשפחה ומסבירה לכולם שזו מדינה שלא תהיה בה מהפכה. הם אומרים לי: הנה, ככה זה התחיל ב-1917. אני מסבירה שלישראלים, המחאה אומרת המון דברים חיוביים: אנרגיות, שינוי; שאנשים שהולכים וצועקים ‘מהפכה' לא מתכוונים להפלת המשטר בדרכים אלימות ולא דמוקרטיות. מה שעשיתי הוא לדבר בטון של ילדה טובה. גייסתי את כל התפקיד הג'נדרי של האשה הרוסייה כדי להיראות כמה שיותר נורמטיבית בעודי מנסה להרגיע".

מנגד, היא פונה גם למארגני ההפגנות ומבקשת לא להניף דגלים אדומים, לא להגיד "שוויון", אלא "שוויון הזדמנויות". "רוסי שומע שוויון, הוא רוצה למות", הסבירה אידזינסקי. ופתאום הכל נראה קשה עד בלתי אפשרי. היא וקבוצתה נאבקים בשלוש חזיתות. זה פלא שהמאבק מול המיינסטרים הרוסי ומול המיינסטרים של המחאה אינו משכיח מהם את המאבק במדכאי המחאה, במערכת החולה, אבל הוא לא משכיח. "אנחנו רוצים להראות למי שרוצה לדכא את המחאה שדוברי הרוסית לא נמצאים בכיס שלו" .

האתוס ושברו

השעון מתקתק לקראת ההפגנה הגדולה המיועדת למוצאי השבת הקרובה. המחאה מתכוננת להיכנס לשלב הבא שלה, ללא תמיכה רבה מן התקשורת ומול עוינות אמיתית מצד הממסד. בשתי ההפגנות האחרונות שוטט רכב "רקון" צהלי ליד מפגינים ותיעד אותם. במצב הקיים, כולם ספקנים כשם שהם נחושים, אבל ישנם כאלה שספקנים יותר.

אחד מהם הוא ד"ר דימיטרי שומסקי, מרצה ללימודי ישראל בחוג להיסטוריה של עם ישראל ויהדות זמננו באוניברסיטה העברית בירושלים. "צריך לשמוח על כך שיש קבוצות של צעירים דוברי רוסית שמשתתפים בעצמם במחאה החברתית", אומר שומסקי, "אבל לא הייתי מעלה ציפיות לגבי דור ההורים".

שומסקי, המכיר היטב את קהילת יוצאי ברית המועצות לשעבר בארץ, סבור שגיוס הקהילה - המטרה הנכספת ביותר של הפעילים - אינו בעל סיכויים גבוהים. "מה שאנחנו רואים בקבוצה הזאת הוא קודם כל ביטוי לישראליזציה", הוא מסביר בשיחת טלפון. "הם מבקשים לקרוא תיגר על מה שאפשר להסביר כאתוס חברתי סובייטי ופוסט סובייטי, אתוס שהוא תוצאה של פער עמוק בין ההכרזה היומיומית בדבר הניצחון של שוויון חברתי - והמציאות".

"בברית המועצות, בערך משנות ה-60, שררה מציאות של אי שוויון חברתי, שמבחינת הפערים התקרב לקפיטליזם. התוצאה היתה כפולה: מצד אחד התעוררה אצל הרוסים ציניות עמוקה כלפי ערכי השוויון, ומצד שני, התפתחה תפיסה של מציאות אי-השוויון כסדר הטבעי של הדברים, כביטוי של צדק טבעי. הדברים האלה מאוד עמוקים ויש להם השפעה ארוכת טווח מעבר למציאות הסובייטית. הרי עצם ההתפרקות של ברית המועצות מעידה לכאורה על צדקת שני הדברים האלה".

שומסקי מעריך שחבורת הפעילים מנסה לקרוא תיגר במודע או שלא במודע על האתוס הכפול. "זה נשמע כהכללה", הוא אומר, "ויש יוצאים מן הכלל. אני מוכרח גם להדגיש שאין פה משהו רוסי מיוחד. זה פשוט תוצאה של המצב הקומוניסטי, שאפשר למצוא אותה גם במדינות מזרח אירופה - אני מניח שיש את זה היום גם בקובה וצפון קוריאה, שהן מעבדות גרנדיוזיות להשחתת מושגים של שוויון ונאורות".

על פי ד"ר שומסקי, ההצטרפות למאבק החברתי בקרב בני הדור הצעיר, שמבטאת השתחררות מן האתוס המדובר, נובעת ראשית כל מהתערות של ממש, התערות שאולי מסבירה גם את היסוסו הרגעי של ברמן, כשהתבקש להניף מעלה את השלט שבידו. האם באמת יש טעם לבצע מעשה כל כך לא רוסי, כל כך ישראלי, דווקא עם שלט ברוסית? האם אין בכך אבסורד? ברמן המיר את רצונו להשתייך ברצון להשתלב, ואילו שומסקי מציע מונח נוסף: "יש כאן ניסיון להשתזר", הוא אומר, "ניסיון לשזור קול שמבטא צרכים ייחודיים לציבור הרוסי בתוך הישראליות, ולישראליות היום יש פנים רבים".

yuvalba@gmail.com



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
tm_tools.isArticleType(article) : true