בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תגובות למוסף הארץ

תגובות

צופה בחרדה

הילד שאמר לבת של סייד קשוע "איכסה, הערביה כנגעה בי" (מוסף "הארץ 6.7) הזכיר לי את יום לימודי הראשון במערכת חינוך מסודרת. היתה זו כיתה ה', שאליה הוכנסתי כחמישה שבועות לאחר שחרורנו על ידי הצבא האדום ויציאתנו לאור עולם, לאחר שנת בידוד במחבוא, כשאיום המוות רובץ מעלינו.

אותו יום לימודים היה קצר. ברחתי הביתה לאחר שילד קרא לי "יהודי מלוכלך", ז'יד בפולנית. איני זוכר דבר מכמה חודשי לימוד בבית ספר זה, אם כי יש לי תעודת ציונים המוכיחה את נוכחותי בו, אך את היום הראשון ההוא עם הקללה, אני זוכר.

האם ביזוי ילדה ערבייה מבטא את הציונות אשר הביאה לנו את החופש והעצמאות? אם הנכדים של ניצולי השואה לא הפנימו את לקחי העבר, אז אנה הגענו? איני מה"שמאל", התולה בעצמנו את כל עוולות העולם. הנני אדם הצופה בחרדה את העתיד הצפוי לנו אם לא תצמח לנו הנהגה שפויה, שתיקח את גורלנו בידינו ותבחר בעצמאות יהודית לאורך דורות גם במחיר פרידה מחלומות עבר. רק אז, במדינה יהודית ודמוקרטית, נוכל לחיות בכבוד הדדי - אנו, הרוב היהודי עם המיעוט הערבי שבתוכנו.

ישראל שטיין

תל אביב

המשתטחות

השיחה עם אתי פרץ ובתה לינוי בדרכן לקייב ולאומן (מוסף "הארץ" 6.7), מאפשרת הצצה לתופעה נפוצה של בלבול מושגים מוחלט, ושל ריקנות "דתית" - פרי השתלטות המיסטיקה הזולה ופולחן הקברים על היהדות, שלה אנו עדים בשנים האחרונות.

אתי מציגה את עצמה כ"מצביעה של הרב עובדיה יוסף", ואינה יודעת כנראה שעוד ב-2007 התבטא מנהיגה הרוחני של ש"ס בגנות הנהירה לאומן. שתי הנשים גם לא מתרגשות כנראה מאמרתו של הרב יוסף באותה השנה: "אין חוכמה לאשה אלא בפלך (תפירה). תעשה עבודות אחרות, תעשה חמין, לא תתעסק בעניינים של תורה".

אתי מתכוונת לבקר בעוד קברי צדיקים באזור אומן. מדוע לא תעצור בבאבי-יאר כשתצא מקייב לכיוון אומן? הרי נרצחו שם ביומיים (29-30 בספטמבר 1941) יותר מ-33,000 יהודים. האין זה המקום הנכון לפקוד "קברי צדיקים", מקום הירצחם של רבבות צדיקים שאין להם קבר? אבל האם השואה, על השאלות הנוראות שהיא חייבת להעלות במיוחד בקרב המאמינים, בכלל קיימת בעולם ה"רוחני" של הטסים לאומן, וב"ניו אייג' היהודי" בכלל?

יהושע עמישב

ראשון לציון

האישי והכללי

בשני מאמריה (מוסף "הארץ" 6.7, 15.6) שוטחת ד"ר אילוז את מחשבותיה אודות הנזקים החברתיים הכרוכים באימוץ תפיסת עולם פסיכולוגית, ובתרומה של הפסיכולוגיה להפרטת הנפש. כבר לפני 50 שנה נכתב ספרו של א. נוימן "פסיכולוגיית המעמקים ומוסר חדש", וליחו לא נס.

שאלת המוסר והקשר של הפרט אל הקולקטיב ואל השדה הפוליטי הן אכן שאלות כבדות משקל, וחשוב שלא נתקהה ביחס אליהן. יחד עם זאת, כמה טיעונים שהעלתה המחברת מצריכים דיוק רב יותר, והשמעת קולם של העושים והמצויים במלאכת הטיפול.

לפרקים נדמה שהמחברת כורכת את ענף הפסיכולוגיה, הפסיכואנליזה ואת נגזרותיו הפופולריות (תוכניות ריאליטי בטלוויזיה, מאמנים שונים ומשונים, סדנאות וכיו"ב) כאילו היו מקשה אחת, עם תפיסת עולם אחת. ולא היא. המחברת ודאי יודעת עד כמה רדוקציה של תיאוריה ופרקטיקה עלולה לייצר עיוותים קשים. ההתייחסות שלי להלן תהיה לתיאוריה הפסיכואנליטית ולפרקטיקה כפי שהיא מיושמת על ידי אנשי מקצוע רציניים ומעמיקים, כדוגמת עמיתי (ד"ר לוי, ד"ר פלגי הקר, ד"ר רולניק) שהגיבו למאמרה.

בבסיס טיעוני המחברת משתמעת הנחה בדבר יחס הפוך בין האנרגיה והמשאבים שהפרט יכול להפנות פנימה לבין אלה שיכולים להיות מופנים החוצה לקולקטיב ולחברה. לתפיסתה, ככל שייחוס הבעיות של הפרט יהא לקשיים ולהיסטוריה פנימית, האפשרות לייחסם לקשיים חברתיים ופוליטיים יקטן.

לעומת זאת, התיאוריה והפרקטיקה הטיפולית אינה רואה את היחס בין שני ערוצים אלה כיחס הפוך בהכרח. הקשר ביניהם מורכב, בלשון המעטה. טיפול אמור לאפשר למטופל לשכלל את יכולתו להבחנה בין מה ששייך לו לבין מה ששייך לזולתו ולחברה. קצרה היריעה מלפרט את המהלכים הטיפוליים שמאפשרים כינון וחידוד הבחנה כזו.

לשם פשטות אשתמש בדוגמה של ד"ר אילוז: גבר שאיבד את מקום עבודתו ורוצה להתאבד אולי צריך לזעום על משרד האוצר ואולי לא. אם הוא גבר המתקשה מול סמכות, וכחן ומרדן, כזה שאינו מגיע לעבודתו בזמן - אז כעסו, אם יופנה למשרד האוצר, לא יהא אלא השלכה. לעומתו, זעמו של גבר מסור ושקדן, שפוטר על רקע קיצוצים מחברה שבבעלות טייקון (המתגורר כמובן באחוזת פאר) - יהלום את הנסיבות.

ובתוך כך עדיין תגובת שני הגברים גם יחד תהא תמהיל מורכב וייחודי של הקולקטיבי והאישי. נכון שהמטפל לא יפעיל שיפוטיות מול המטופל, אך אין דינה של שיפוטיות כדין הערכה מקצועית מאבחנת. זו האחרונה חייבת להיות מופעלת על ידי איש מקצוע אחראי; הטיפול בשני גברים אובדניים אלה יהא שונה. צודקת ד"ר אילוז שהמטפל לא יציע למי מהם לצאת לרחוב ולהפגין.

ועוד בעניין השעיית השיפוטיות: יש להבחין היטב בין התהליך לבין המטרה. השעיית השיפוטיות אכן מאפשרת העלאת תכנים שעלולים להיות מביישים, מייסרים ולעתים חוצי גבולות מוסר בפנטזיה, כמו גם במעשה. אולם אין בפסיכואנליזה תפיסה, שגילויי לב אלה הם סיכומו של טיפול, ואין טענה כי העלאת תכנים קשים היא דרך המלך ליצירת אמות מידה מוסריות.

ההכרה העצמית שד"ר אילוז מגדירה קרובה יותר לווידוי, והמימוש העצמי שאותו היא מתארת קרוב יותר למושגי הדוניזם. אוי לנו אם טיפול מסתיים כך. אם טיפול מסתיים ללא הישג נפשי של היכולת לחמול ולראות את זולתנו (ואת עצמנו) אזי עסקינן בטיפול חלקי עד כושל. פסיכואנליזה על זרמיה השונים אינה אמונה על הפרחת נרקיסים בשדה!

אין ספק שלכולנו לא מודע, וכולנו נטועים בשדה פוליטי וחברתי, שלא ניתן להתעלם ממנו. אכן ייתכנו השלכות לא מכוונות של פעולותינו כמטפלים, עליהן צריך להמשיך ולהתדיין. בו בזמן אנו זקוקים להקשבה מדייקת באשר לעמדות ולתפיסות המקצועיות אלה של אלה.

רחל לוי, פסיכולוגית קלינית

תל אביב

עם של פסיכולוגים

במאמרו "אשמה ורגשי אשמה", המסכם הרצאה שנשא בפני פסיכיאטרים ב-1957, מפריד מרטין בובר בין אשמת כזב נוירוטית, שהמטופל מרגיש על דברים שאינו אחראי להם, ובין אשמת אמת, המזמינה אדם לקחת אחריות מוסרית.

תפקיד הטיפול הפסיכולוגי, לפי בובר, הוא לזהות אשמה נוירוטית לא מודעת ולעזור למחזיקים בה להשתחרר ממנה. בובר מציע לפסיכולוגים לדעת כי ישנה גם אשמת אמת, אבל פוטר אותם מעיסוק בה: זהו תפקיד המחנכים. מורי הדור של שנות ה-50 ידעו עדיין להטיל אחריות מוסרית. תלמידים היו מוכנים לקבל אותה על עצמם.

לקראת סוף המאה ה-20 נעלמו המחנכים. ונעלמו ההורים. ונעלמו המנהיגים החברתיים. כולם נהיו פסיכולוגים. התפקיד החדש של ההורים הוא לנחש את המשאלות הלא מודעות של הילדים ולספק אותם. תפקיד המחנכים הוא לספק אמצעים ולאפשר את כל כיווני ההתפתחות של התלמידים. לקבל אותם תמיד כמו שהם ולעולם לא לאתגר אותם למשימה חברתית. תפקיד המנהיגים הוא לקרוא את סקרי דעת הקהל ולהיענות להם, ולעולם לא להוביל.

הפסיכולוגים לא אשמים שכולם נהיו פסיכולוגים. ההורים שאינם מוכנים להציב לילדיהם גבולות שיעשו את ההורים לא אהובים לכמה שעות, מצמצמים את עצמם לפסיכולוגים. המחנכים שאינם מעזים לעמוד מול רוח הזמן הפלורליסטית, האוסרת עליהם לחנך לערכי יסוד כלשהם, נעשו פסיכולוגים.

אנו תוהים מדוע קיבלנו בדור הזה מנהיגות עלובה כל כך. אבל האמת היא שהפוליטיקאים שלנו הם הנציגים האמיתיים של כמה מן האמונות והערכים העיקריים שהלכו ונשתרשו בינינו בעשורים האחרונים: תן לאנשים מה שהם רוצים. אל תציב להם חזון או אתגרים.

הבעיה איננה בפסיכולוגים שאותם מאשימה אווה אילוז באובדן האחריות החברתית. הבעיה היא בעם של נרקיסיסטים שקועים בעצמם, התובעים מהוריהם, מנהיגיהם, ובעלי המקצוע שעמם הם בוחרים להיוועץ, להפוך להם כל אחריות חברתית או מוסרית קשה, לאשמת כזב נוירוטית שממנה אפשר להשתחרר בקלות: תעשו שנרגיש טוב. תגידו לנו שאנחנו נהדרים כמו שאנחנו.

ד"ר יאיר כספי

מנהל "פסיכולוגיה ביהדות"

קריה לנצח

הכתבה "כשהפצצה תיפול על תל אביב" (מוסף "הארץ" 8.6) עוסקת בסיכון הנובע ממיקום מתחם משרד הביטחון והמטה הכללי בלב הכרך וחוסר המעש בניסיון להעבירו ממקומו.

אי ההעתקה נבעה מהשקעה האדירה בבניית מתחם ביטחוני מסוף שנות ה-50 עת נבנה מוצב הפיקוד העליון ("הבור"), עבור דרך שנות ה-70 עת נבנו משרדים ותשתיות תקשוב ועד סוף שנות ה-80 עת הושלמה בניית המגדל הגבוה. מאז, רווחה הדעה שעל תל אביב נגזר לחיות לעד עם מתקן ביטחוני גדול, זר, שאינו משתלב עם סביבתו ומפריע למרקם העירוני. המעט שנותר למזעור ההפרעה היה לצמצם את שטחו למינימום ולבנות לגובה.

מסוף שנות ה-90 פונה מתחם "דרום הקריה" ונבנו שני מגדלי משרדים ב"צפון הקריה". מימון הבינוי ו"סבב התשתיות" היה מתקציב נדיב שהעמיד משרד האוצר למערכת הביטחון (נוסף לתקציב השוטף) ושהתבסס על התמורה הצפויה להתקבל משיווק הקרקע. על בסיס אותו רעיון פונה תא שטח נוסף (פינת הרחובות קפלן דובנוב) והתמורה שהתקבלה משיווקו שימשה לבניית מגדל למפקדת חיל האוויר.

בראשית העשור הקודם תוכננה בניית עוד חמישה מגדלים שתמומן על ידי התמורה שתתקבל משיווק משבצת "קרן הקריה" (בין רחובות שאול המלך ודרך בגין). תכנית הבנייה האזרחית קורמת עור וגידים בימים אלה. אולם, בניית חמשת המגדלים בקריה טרם מומשה. התמונה הנוכחית של פריסת המגדלים והתשתיות שנבנו בעשורים האחרונים בשימוש המטה הכללי ומשרד הביטחון מציבה סימן שאלה.

האם קיים איזשהו כוח כלכלי שיוכל לשאת את ביטול השקעות העתק ולהוסיף ולהשקיע כספים רבים בהעתקת הקריה מחוץ למרחב האזרחי? הספק הוא גדול. אם תגיע הישועה בעניין, קרוב לוודאי שהיא לא תהיה מתקציב הביטחון; סביר להניח שאם יועלה הרעיון לפנות את מתחם הקריה, משרד הביטחון יתבע פיצוי הולם על פיסת הקרקע המוחזקת על ידו וזאת על פי דגם ההתנהלות בפינוי מחנות אחרים ודרישותיו למימון העתקת היחידות למטרופולין באר שבע (מה שמכונה "עליית צה"ל לנגב").

נראה שדין לב המטרופולין הגדולה והראשית של המדינה בתל אביב הוא לחיות לנצח בדו קיום בשלום עם קריה ביטחונית, אמנם מצומצמת מזו שבעבר, שערך הקרקע שלה הוא הגבוה בישראל.

ד"ר עמירם אורן, גיאוגרף

מבשרת ציון

מטרה קלה

אלון עידן (מוסף "הארץ", 29.6) מבקר, ובצדק, את החנופה הממשלתית כלפי נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין, בעת ביקורו כאן.

פוטין הוא מטרה קלה במדינה שקשרה את גורלה עם מעצמה עולמית יריבה. אפשר לצפות שכאשר נשיא ארצות הברית יבוא לביקור בישראל ויורעפו עליו דברי חלקות, נקפיד כולנו לזכור ולציין שארצות הברית מחמשת רודנים שרוצחים ומענים את בני עמם בכל רחבי העולם, וגם נוקטת בעצמה מדיניות של הרג אזרחים וכליאה בלתי חוקית של אסירים, מאפגניסטן ועד גוונטאנמו.

עפר ניימן

ירושלים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו