הפנים של המחאה

מינה אוחנה

עופר אדרת
צילום: יובל טבול
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
עופר אדרת
צילום: יובל טבול

את דירת הגג הקטנה שהיא שוכרת בבניין ישן בשכונת פלורנטין בתל אביב הצליחה מינה אוחנה להפוך לארמון. מוקפת רהיטים תוצרת יד וגינה פורחת ומושקעת, אוחנה
מספרת שהיא "חיה את החיים". את השנה האחרונה הקדישה למה שהיא מכנה "מהפכה". אבל בחודשים האחרונים הבינה ש"יצאתי למהפכה, אבל לא קיבלתי מהפכה. לא לעתה עתה. בינתיים זו רק מחאה".

אוחנה, פעילה חברתית מכף רגל עד ראש, יצאה לרחוב חודשים ארוכים לפני שדפני ליף הקימה את האוהל המפורסם בשדרות רוטשילד. תחילה השתתפה בהפגנת סולידריות עם המהפכה במצרים. אחר כך מחתה על מחירי הדלק. "אפשר לצרוח על המדרכה. לא חסמנו אפילו כביש אחד", היא אומרת בהתרסה.

הדרך משם לרוטשילד היתה קצרה. "דפני לא הצליחה להזמין הרבה חברים בעצמה. כשראיתי את הסטטוס שלה בפייסבוק, שבו סיפרה על האוהל שהיא מתכננת להקים, החלטתי - יחד עם חברים - לתמוך באירוע. דפני לא היתה קיימת אם לא היינו מבעבעים את השטח".


מהר מאוד ההתלהבות הראשונית שלה הפכה לאכזבה. בשיאה, ניתקה את הכבלים מהרמקולים של אחד האוהלים ברוטשילד. "אמרתי להם שייתביישו. לא באנו לעשות פה 'בומבמלה'. הגעיל אותי שאנשים באו רק כדי לעשן את השאכטה שלהם. איך אתם מדברים על צדק חברתי בלי צדק מרחבי? אנשים וילדים גרים וישנים כאן בשדרה".

אבל לא רק הרעש הטריד אותה. גם המהות. "הבנתי שמשהו דפוק שם מהיסוד. ברוטשילד לא היתה דמוקרטיה. לא היה דיבור אמיתי, אלא פלגנות אינסופית, דיקטטורה, ריכוז כוח אשכנזי וחוסר שקיפות. 'השביעייה הסודית' (הכינוי שדבק במנהיגי המחאה) עשתה מה שרצתה בלי לדבר עם אף אחד. כל אחד רצה להיות זה שיפתח את האירוע וימציא את הדבר הבא", היא אומרת.

מדירתה רואים את מגדל רוטשילד, אחד מפרויקטי הנדל"ן היקרים בעיר. "בכל קומה גר דייר אחד. כל פורום ראשי המשק גרים כאן יחד ב 32 קומות. "רק על ועד הבית הם משלמים 12 אלף שקלים בחודש, בזמן שרבים עלולים למצוא עצמם עם עגלת סופר ברחוב".

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ