בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שנה למחאה החברתית

עצה מ"דני האדום": "התאחדו ורוצו לכנסת"

דני כהן-בנדיט, שהוביל את מחאת הסטודנטים בצרפת בסוף שנות ה-60, הוא היום חבר בפרלמנט האירופי. הוא מביט ממרחק על המחאה בישראל וסבור כי שחזור הקיץ שעבר בלתי אפשרי

32תגובות

נטול גינוני שררה או עניבה, יושב דני כהן-בנדיט במשרד אנונימי שדלתו פתוחה לרווחה בבניין הפרלמנט האירופי בשטרסבורג. קשה לחשוב על ניגוד גדול יותר בין סימטאות הרובע הלטיני ספוגות הגז המדמיע לבין הבניין הכעור הזה, בצורת גליל, משכנה של האסיפה המחוקקת של האיחוד האירופי.

44 שנים חלפו מאז מאי 1968, מהחודשים הדרמטיים שידעה אירופה במחצית השנייה של המאה ה-20 ו"דני האדום", כפי שהוא לפעמים מכונה עדיין, החליף את הרחוב במשרת נבחר פוליטי. מי שהוביל בגיל 23 את "מרד הסטודנטים" ההוא, מכהן בגיל 67 כנשיא משותף של סיעת "הירוקים" בפרלמנט האירופי (שם הוא יושב זה 18 שנים). עם כל השוני הגדול בין החיים הפוליטיים הממוסדים לחיי מהפכן רחוב, יש דבר אחד לפחות שלא השתנה אצלו: הזיק בעיניים. גם אם רעמת השיער האדמונית דהתה משהו, העיניים הכחולות נוצצות כשהוא מדבר על מהפכה, על פוליטיקה ובעיקר על השילוב הלא פשוט בין שתיהן.

בספטמבר האחרון, בשיא מחאת האוהלים, ביקר כהן-בנדיט בישראל. "טנטיפאדה" הוא מכנה אותה בחיוך, שילוב בין אוהל (בלעז, טנט), לבין אינתיפאדה. המחאה, מפוצלת ולעתים מסוכסכת, מחפשת אחרי שנה את דרכה. את כהן-בנדיט, שנזהר מהשוואות ומנוסטלגיה, זה לא מפתיע כלל ועיקר. "ראיתי שניסו לכבוש מחדש את רוטשילד, אבל לא הצליחו למצוא מחדש את הדינמיקה שהובילה אותם בשנה שעברה. וזה היה צפוי", הוא נאנח. יודע מהפכן בדימוס נפש נכדיו הרוחניים.

קוטג' או מין

המיתולוגיה שהצמיחה המחאה שהוביל "דני האדום", אז סטודנט לסוציולוגיה, אומרת כי הניצוץ שהצית את חבית אבק השריפה היה האיסור שהוטל על תלמידים לישון בחדרי מעונות הסטודנטיות באוניברסיטת נאנטר, בצרפת השמרנית של דה גול בראשית 1968. בצרפת הניצוץ היה יחסי מין, ובישראל הקוטג', יחי ההבדל הקטן? כהן-בנדיט נזהר שלא ליפול למלכודת הנוסטלגיה. אלו לא רק הסדרי הלינה שהציתו את האש, "אסור לשכוח שהיתה שביתה (של כמה ארגוני עובדים שהצטרפו לסטודנטים, ס"ה). לכן אי אפשר להשוות את מאי 1968 עם מה שקרה אצלכם. אלה שני עולמות שונים".

אי-אף-פי

גם אם הוא ממעיט בערך הניסיון האישי שלו כדוגמה ללמוד ממנה היום, המהפכן הצרפתי-גרמני בהחלט יודע דבר או שניים על ניהול תנועת המונים אנטי שלטונית. לכן הוא נשמע מודאג מההתרחשויות האחרונות בתל אביב. הדיכוי האלים של ההפגנה בחודש שעבר נתפש בעיניו כסוג של מלכוד 22: המדינה מדכאת כי היא לא מעוניינת באינתיפאדת אוהלים חדשה, וכנגד ההקשחה השלטונית מקשיחה גם התנועה. "זהירות, זו מלכודת של הממשלה. היא מקשיחה כדי שהמוחים יידחקו לשוליים, יאבדו את התמיכה הציבורית".

האם התפרצות אלימה היא שלב הכרחי שכל תנועת מחאה צריכה לעבור?

"אני לא חושב שחייבים לעבור דרך האלימות", קובע כהן-בנדיט. "תנועת מחאה על תנאי החיים צריכה להיות לא אלימה. הרי גנדי זכה במאבקו בדיוק בשל כך", הוא שולף את הדוגמה המתבקשת שהיה שמח לראות גם אצל הפלסטינים. "המדינה היא המפסידה הגדולה מהאי אלימות. מול ההקשחה של השלטונות, דווקא למאבק פציפיסטי דמוקרטי יש סיכוי".

האם חשב כך כהן-בנדיט גם כשכוחה של המדינה הופנה נגדו? הרי המנהיגים הפוליטיים (דווקא מהשמאל הקומוניסטי הממוסד, שחשש למעמדו) הצמידו לו במאי 1968 את הכינוי "אנרכיסט גרמני", רמיזה למוצאו הזר, היהודי. המוני צעירים צרפתים הפגינו כתגובה בקריאה "כולנו יהודים-גרמנים", אבל כניסתו לצרפת של "דני האדום", שיצא בעיצומן של המהומות לביקור בברלין, נאסרה על ידי דה-גול, כדי לקטוע את מרד הסטודנטים באיבו.

זה לא עבד כמובן. "דני האדום" נאלץ להיכנס לצרפת בהיחבא, בשיער צבוע. האפיזודה ההיא בהחלט נתפשה אז כרגע של מבחן לדמוקרטיה הצרפתית. "לא צריך להגזים", מפטיר כהן-בנדיט. "אפילו אם אסרו עלי להיכנס, הרי אם כל הנרדפים על ידי השלטונות (ברחבי העולם) יהיו קורבנות כפי שהייתי, מזל טוב" (בעברית במקור).

דן קינן

בכל זאת, כוחה המדכא של המדינה הופנה נגדך ישירות?

"זה היה לא נעים, אבל בעיקר מגוחך. וזה הנשק החזק ביותר של תנועות כמו ‘לכבוש את וול סטריט'. נגד מדינה מרושעת וטפשה, כדרכן של מדינות, צריך להשתמש באירוניה".

כאשר חושבים על תצלומי השוטרים המתנפלים על דפני ליף מבינים בדיוק למה מתכוון כהן-בנדיט. זה הרי היה הגפרור שהצית, לרגע קצר, את המחאה הרוויה באדי הדלק של הקיץ שעבר.

"דני האדום" ממהר לשפוך כוס צוננים על ראש מי שמצפה לשובה של המחאה "ההיא" לרחובות תל אביב. הרי גם במחאה שהוביל הוא היו מי שציפו לחידושה שנה לאחר מכן. במאי 1969 עמדה צרפת במקום שונה מזה שעמדה בו במאי 1968: מצד אחד, דה-גול זכה ברוב מוחלט בבחירות המוקדמות לפרלמנט שהכריז עליהן ביוני 1968. מנגד, הנשיא הסמכותי התפטר מתפקידו בסוף אפריל 1969. שנה אחרי גל ההפגנות, צרפת מצאה עצמה בלי המנהיג שהיה לסמל שכלפיו הופנתה המחאה.

בה בעת, מי שירש את דה-גול בנשיאות היה ראש הממשלה הימני שלו, ז'ורז' פומפידו. יחלפו עוד 13 שנים כמעט עד שהשמאל יצליח סוף סוף לנצח בקלפיות ויעלה לשלטון את הנשיא הסוציאליסט פרנסואה מיטראן. האם למרות הכל היה מאי 1969 רגע של ניצחון, הודות להתפטרות דה-גול? כהן-בנדיט משתמש במלים החריפות ביותר כדי להבהיר שלא כך היה.

"מאי 1969 היה נורא. תחושת התאבדות. דיכאון. כולם רצו לעשות את זה מחדש, וברור שזה לא הצליח. כאשר ההיסטוריה חוזרת על עצמה זו אינה אלא אירוניה" הוא אומר בפראפרזה על קרל מרקס. "היתה גאות ואחריה הגיע השפל. ובתחילת שנות ה-70", נזכר כהן-בנדיט, "המחאה כבר התפצלה לקבוצות קטנות ועברה הקצנה. בחזרה לאידיאולוגיה מרקסיסטית-לניניסטית שהיתה ההפך מהמסר האוניברסלי של מאי 1968".

עובר לירוק

הדשדוש ותחושת החידלון, אחרי אביב של מחאה מוצלחת, הביאו גם את כהן-בנדיט להתרחק במידה רבה מאור הזרקורים. הוא עבר לפרנקפורט, התמקד בחינוך. רק אחרי יותר מעשור שנים שב לעשייה הציבורית, כפוליטיקאי. ראשית בפוליטיקה המקומית ולאחר מכן האירופית.

"הבנו שצריך לשנות את יחסי הכוחות בפרלמנט", כדי להצליח ולחולל שינוי, הוא אומר. כך נולדה אחת מהתנועות הפוליטיות המעניינות בגרמניה ובצרפת של סוף המאה ה-20, מפלגת הירוקים. כהן-בנדיט הוא היום מנהיגה בפרלמנט האירופי, אחרי שהביל אותה להישג חסר תקדים בבחירות האירופיות שהתקיימו בצרפת לפני שלוש שנים, מעט יותר מ-16% מקולות הבוחרים.

האם זו גם העצה לצעירים מישראל, לעבור לפוליטיקה?

כהן-בנדיט משיב בחיוב, אבל מסייג. "צריך לעשות את זה כגוש. התנועה צריכה להגיע לבחירות כמפלגה אחת".

ואם ישלטו בה דווקא הפיצול והחבירה של כל מנהיג לתנועה פוליטית אחרת?

"אם זה מה שקורה אצלכם עכשיו, אז זו תבוסה ידועה מראש. זה לא יצליח".

ומה עם ראשי המחאה מן הקיץ שעבר, איך הם יכולים להמשיך ולשמור על פופולריות?

"הם חייבים לעשות פוליטיקה אחרת. להיות שקופים. להמשיך להיות הם עצמם. לומר את מה שעל לבם. לא לעשות אקרובטיקה פוליטית". כהן-בנדיט מדגיש כי "גם לקחת כסף בשביל מטרות ציבוריות זו לא בעיה, אבל זה חייב להיות פתוח. בצורה שקופה".

"דני האדום" מדבר ממרום המעמד של דמות קונסנסואלית כמעט בזירה הפוליטית הצרפתית והגרמנית. זה לא היה כך תמיד. במרוצת השנים הוא ספג הרבה מהלומות ציבוריות - מגינוי כמתסיס זר, "יהודי גרמני", ועד לשערורייה שהמשיכה לרדוף אחריו עד השנים האחרונות בעניין ציטוטים על מיניות הילדים שפירסם בספר "Le Grand bazar" בשנות ה-70.

מתנגדיו, בהם מנהיג הימין הקיצוני ז'אן מארי לה פן, המשיכו לשלוף את הציטוטים הללו כהוכחה לכך שהוא בעל דעה אוהדת לכאורה לפדופיליה, דברים שכהן-בנדיט דוחה בשאט נפש. "תמיד היה לי מצפון נקי", הוא קובע. "היו התקפות אישיות נגדי, ודאי. אבל אנשים אוהבים לדבר אתי. עד היום באים לדבר אתי, עוצרים אותי ברחוב, ולא רק מי שמצביעים בשבילי. ‘לפחות אתה אומר את מה שאתה חושב', הם אומרים לי".

זה הכיבוש

כהן-בנדיט לא מסתיר את דעתו על מצבה של ישראל. כפי שאמר לפעילי המחאה בשנה שעברה, הוא חושב שהשאלה המדינית חייבת להישאל ביתר שאת, והיא זו שתביא לפתרון אפשרי של הבעיות החברתיות. "צריך לפתור את שאלת הכיבוש וההשקעות הכספיות הרבות שהוא גורר אחריו. אבל ברור לי שכאשר שמתחילים להציג את השאלות האלה זה מפלג את המחאה".

במלים אחרות, כהן-בנדיט סבור כי גם אם המוחים "מנהלים מאבק חברתי קלאסי, הפתרונות אינם כאלו", וזה המלכוד שבו נתונה התנועה שנה אחרי. "ישראל חיה כי היא מתעלמת ממציאות (הכיבוש). באקלים הזה של הדחקה צצות בעיות. הרי המתנחלים לא משלמים על האדמה שהם גרים עליה, וכספי המדינה עוברים לשם. המוחים חייבים לשאול את עצמם את השאלות המטא-היסטוריות, מה מיקומה של ישראל במזרח התיכון? מה היחסים של ישראל עם הערבים הישראלים?"

האם הדמוקרטיה הישראלית מסוגלת להצמיח פתרונות לשאלות הקשות האלו?

"ישראל היא דמוקרטיה", מסכים כהן-בנדיט, וממהר לסייג. "כל מה שמאחורי החומה (גדר ההפרדה, ס"ה) זו מדינה צבאית. צרפת היתה דמוקרטיה עד אלג'יריה. כוח צבאי כובש לא יכול להיות דמוקרטי. מי שמנהל את החיים מעבר לחומה הוא הצבא, שיש לו ברית עם המתנחלים".

אז כדי לשנות את המציאות בישראל, ועם תום הכהונה שלו בפרלמנט האירופי, אולי הגיע הזמן לעשות שינוי רדיקלי בקריירה ולבוא לישראל. הרי כהן-בנדיט, בן לאב יהודי שנמלט מגרמניה לצרפת בשנת 1933, זכאי לעלות לפי חוק השבות.

"דני האדום" מחייך ומזדעזע. "לא, לא, לא! אני יהודי של הגולה. אני אתאיסט. אשתי גוי (כך במקור). ילדי גוי. בשבילי ישראל היא סוף הגלות. סוף היהדות. גרים בה ישראלים שיכולים להיות נהדרים או נוראים. כל המרכיבים של מדינת לאום מודרנית. חלום היהודים ליצור מדינה טובה יותר מהאחרות לא התגשם".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו