בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שנה למחאה החברתית

למה המחאה לא תפסה בפריפריה

העיניים היו נשואות ל-300 אלף בני אדם שצעדו בתל אביב, אבל בבאר שבע הפגינו 30 אלף ובעפולה 17 אלף. ובכל זאת נרשמה אכזבה. במרכז ציפו שתושבי הפריפריה יובילו את המחאה, בפריפריה הרגישו את אוזלת היד ואת המרחק. תמיד המרחק

32תגובות

לתושבי הפריפריה היו כל הסיבות לפרוץ ולהוביל את מחאת האוהלים: מחסור בתעסוקה ושיעורי אבטלה גבוהים, תשתיות כבישים רעועות ותחבורה ציבורית גרועה - אלה היו אמורים להוציא לרחובות מאות אלפי בני אדם. זה לא קרה. במובנים רבים, המחאה בפריפריה, שבלטה פחות מהמחאה בתל אביב, שיקפה את הפערים בינה לבין מרכז הארץ ואת חוסר האמון של תושבי הפריפריה בכוחם לשנות.

פרופ' דני גוטוויין סבור כי דלדול הפריפריה הוא חלק בלתי נפרד מההפרטה. לדבריו, הפריפריה דווקא השתתפה במחאה, ואפילו באופן מרשים, "אך קולה לא נשמע, כי מחאת המרכז השתיקה אותה. כך העצימה המחאה את יחסי הכוח שנגדם היא יצאה. בניגוד למחשבה הרווחת, שכוחה של המחאה הוא בהיותה מחאת מעמד הביניים של המרכז, הסיכוי היחיד לשינוי יחסי הכוחות שעליהם נשען משטר ההפרטה הוא במחאת הפריפריה - הגיאוגרפית והחברתית. רק לה יש עניין ממשי בשינוי כזה. הפריפריה צריכה לחלץ את עצמה מן התדמית של הנזקקות ולהוביל שינוי".

בשיא מחאת הקיץ שעבר הפגינו בחיפה כ-30 אלף בני אדם (מתוך כחצי מיליון תושבי חיפה והקריות). גם בבאר שבע הפגינו כ-30 אלף (מתוך כ-200 אלף תושבי העיר ועשרות אלפים מהסביבה), בעפולה 17 אלף (כ-40 אלף תושבים) ובקרית שמונה 8,000 (כ-23 אלף תושבים). יש אומרים שהמספרים מרשימים, חסרי תקדים בערים הללו, אבל הם לא התקרבו להפגנה של 300 אלף בני אדם בתל אביב (כ-1.5 מיליון תושבים בעיר ותחום שמחולון ואזור בדרום ועד הרצליה ורמת השרון בצפון).

ירון קמינסקי

בועז גור, פעיל חברתי בחיפה, אומר ש"אי אפשר להתעלם מכך שעשרות אלפים יצאו לרחובות בפריפריה - דבר שלא היה כאן מעולם. אבל המחאה לא נמדדת במספרים, אלא בשינוי השיח, ועובדה שיותר אנשים מקדישים היום את הפנאי שלהם להיות אזרחים".

יעל סילבר, סטודנטית במכללת תל חי ופעילה חברתית בקרית שמונה, מוסיפה ש"אם נסתכל רק על מספרים כל הזמן, נהיה בבעיה. השינוי הוא בעצם התגובה לדברים שקורים, שאנשים מדברים על זה. פתאום המכללה יותר מעורבת בדברים שקורים באזור ויש שיתופי פעולה בין הרשויות השונות, שקודם נראו בלתי אפשריים. בעיני זה יותר חזק מהפגנת ענק עם סיסמאות ושלטים. בהפגנה יש אנרגיה אחת. הצטרפות לפעולה כמו נטיעת שתילים מביאה אנרגיה שונה. ומה נשאר יותר זמן?"

בית הרוס

מסורתית, ההפגנות בפריפריה היו בעיקר על "לחם עבודה", הפגנות בעקבות סגירת מפעלים - האחרון שבהם היה "פרי גליל" בחצור הגלילית, שנאבק על חייו שנתיים. היו גם מחאות נגד גזענות ואפליה עדתית, מוואדי סאליב בחיפה ב-1959, דרך הפגנות הפנתרים השחורים בשנות ה-70, תנועת האוהלים בשנות ה-80 ומאהל חסרי הדיור בשנות ה-90. לאלה אפשר להוסיף שתי מחאות פריפריה בשנים האחרונות: זו שהנהיג ג'קי אדרי מדימונה, על תנאי ההעסקה של עובדי הקבלן במפעלי ים המלח, וצעדת המחאה של ויקי קנפו ממצפה רמון, נגד הקיצוץ בקצבאות של האמהות החד-הוריות.

במחאה המרכזית בקיץ שעבר נעדרו מנהיגי הפריפריה וסמליה. זו היתה המחאה של אנשי מעמד ביניים. "להפגנות באו הרבה מאוד אנשים, אבל הם לא היו הכוח המוביל, המסה הגדולה שהיא ‘עמך ישראל'", אומר יהודה אלוש, פעיל מחאה בן 53 מבאר שבע. אלוש, יליד באר שבע, הוא דור שני למחאה. אביו המנוח, ויקטור אלוש, היה אחד הפנתרים השחורים.

אלוש סבור שהמחאה בפריפריה לא המריאה מפני ש"את הציבור שנמצא מתחת לקו העוני ממש לא מעניין מי שולט בו, כי כל כולו מרוכז באיך לעבור את היום הזה". סיבה נוספת היא, ש"נוצר רושם שזאת מחאה של תומכי שמאל, מה שהזכיר לאנשים, שנמצאים בעיירות הפיתוח כבר דור שני ושלישי, את ימי מפא"י העליזים, שהם לא רוצים שיחזרו. הם זוכרים את ההתנשאות ואת הפנקס האדום. מבחינתם, הליכוד הוא בית, גם אם הבית הרוס".

לשכניו של אלוש אין כסף להשתתף במחאה המרכזית, הוא אומר. "נסיעה להפגנה בתל אביב עולה לי 150-200 שקל. אז קיימנו כמה הפגנות בבאר שבע, אבל הן לא היו בקנה מידה של תל אביב. צריך לזכור שהציבור החלש מעולם לא הוביל מחאות. היו פה ושם זעקות, כמו של ויקי קנפו, אבל לא יצא מזה כלום והציבור סקפטי".

תשע שנים אחרי שצעדה ממצפה רמון לירושלים והביאה להקמת מאהל מול משרדי הממשלה, קנפו עדיין נסערת. אבל כמו רבים מתושבי הפריפריה, היא מאוכזבת ממחאת הקיץ. "זאת לא היתה מחאה, זה היה פיקניק", היא אומרת. "המחאה בבאר שבע לא עניינה אותם והמחאה בתל אביב לא ייצגה אותנו. כשאני יצאתי למחות לא הבאתי את אייל גולן ולא הקמתי במות כמו ביום העצמאות. המפגינים בתל אביב הם צפונבונים שחולמים על בית. אנחנו נלחמים על עבודה בכבוד ולגמור את החודש. אנחנו נלחמים נגד מפעלים שנסגרים, נלחמים על עבודה, תרבות וחינוך לילדינו, אבל אנחנו החצר האחורית של מדינת ישראל. ממשלה קמה, ממשלה נופלת וזה לא משתנה".

זו הסיבה שקנפו לא יוצאת להפגין. "אני שואלת מדוע אנשים בפריפריה לא יוצאים להילחם כל יום? אני נכנסת לכל בית שני בפריפריה ושומעת אנשים ממורמרים. למה הם לא קמים? אני מתחרפנת. התשובה היחידה שמצאתי היא שאנשים הפסיקו להאמין שדברים יכולים להשתנות, שאפשר לעשות משהו. כולם יודעים שאין למחאה אורך נשימה. הקיץ ייגמר, יתחיל הגשם ויחזרו לשגרה".

ובכל זאת היא מסיימת בטון אופטימי: "אם מדינות שסבלו מדיקטטורה ושלטון של פחד הצליחו להפיל שלטון, אז למה שאנחנו לא? אפשר לעשות בישראל כיכר תחריר, אבל בלי אלימות".

צימר בכפר

פעילי מחאה בפריפריה מרגישים שבתל אביב לא מבינים את המצוקות שלהם. לדברי עופר כרמל, תושב רמת ישי, פעיל בתנועת המחאה בעפולה, "מי שאין להם קרובי משפחה בפריפריה לא נחשפים לה, רק כשהם באים אליה בשביל צימר וחושבים שזה אזור כפרי יפהפה. מי שכן בא לכאן רואה כבישים לא סלולים ורחובות מוזנחים. ובכל זאת, המחאה של הקיץ שעבר עשתה הדים, כי רוב העיתונאים נמצאים במרכז וגם ראשי המחאה הם מהמרכז. זאת עובדה, והיא מצערת אותי".

לתושבי הפריפריה יש סיבות לצאת לרחובות. שיעור האבטלה בקרית גת היה בשנת 2010 10.4%, לעומת 3.1% בתל אביב. השכר הממוצע של שכירים באזור הצפון היה בשנת 2009 הנמוך בארץ - 6,747 שקלים בחודש, לעומת 9,217 שקל בחודש באזור המרכז. שיעור הזכאות לבגרות ביישובים מבוססים היה 66% בשנת 2009, לעומת 47% בעיירות פיתוח. מספר מיטות האשפוז בדרום היה 1.3 לאלף נפש בשנת 2010, לעומת 2.5 מיטות לאלף נפש בתל אביב. על כל אלף תושבים בצפון יש 1.6 רופאים, לעומת 5.5 רופאים בתל אביב.

אחד מסמליה המובהקים של המחאה בפריפריה היה המאהל בקרית שמונה, שהקימו סטודנטים ממכללת תל חי. הוא עדיין עומד במקומו. תושבי העיר, יחד עם אנשי הקיבוצים והמושבים באזור, הפכו אותו בחודשי הקיץ למתחם תוסס. בהפגנה הגדולה ביותר בקיץ שעבר נכחו 8,000 בני אדם.

יעל סילבר, סטודנטית שגדלה ברעננה ועברה לפני שלוש שנים לגור בקרית שמונה, מסבירה שהתרבות הפריפריאלית היא להישאר בבית. "גם בזמן ה'היי' המטורף בכל המדינה, שאלנו את עצמנו למה תושבי קרית שמונה לא מצטרפים בהמוניהם. גם רבים מאלה שהיו פעילים ובאו כל ערב, באיזשהו שלב אמרו שקשה להם כי הם עובדים כל היום ואם בערב הם באים למאהל, הם לא רואים את הילדים. כששאלנו בני נוער בתיכון למה הם לא מצטרפים למחאה, הם אמרו שאין להם כסף לנסיעות. נתנו לשתי בנות עשרה שקלים לנסיעות, אבל הן לא באו".

הסבר נוסף שמציעה סילבר הוא שתושבי הצפון לא ראו בפעילי המחאה חלק מהאזור. בעיניהם, הם היו סטודנטים שבאים ללמוד שלוש שנים, ועוזבים. "אנשים שעוברים היום ליד המאהל עוצרים ואומרים לסטודנטים, בהצלחה עם המאבק שלכם והדירות שלכם", היא אומרת.

"הרבה מהם חושבים שהמאבק הוא רק של סטודנטים, אפילו שהרוב הגדול של הפעילים אינם סטודנטים. העיר מוצפת בפרויקטים התנדבותיים של שנה-שנתיים והולכים. הם רואים את כל התוכניות וההבטחות, בעיקר אלו שבאו אחרי המלחמה, וחוו אכזבות. כשהם ראו שנשארנו גם בחורף, הם הופתעו".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו