בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הילד של כולם, המרגל של אף אחד

50 שנה אחרי פרשת שוחמכר, נראה שיש קשר הדוק משחשבו בין החזרת הילד לגירושו מישראל של יהודי-אמריקאי שהורשע בריגול למען ברה"מ

14תגובות

בקיץ 1962 הסעירו את הארץ שני יהודים. האחד היה ילד בן 10, יליד ברית המועצות ושמו יוסל'ה שוחמכר. השני היה פסיכיאטר כבן 62 שהורשע בריגול לטובת ברית המועצות, ד"ר רוברט סובלן. הילד הוברח מישראל לניו יורק; סובלן ברח מניו יורק לישראל. השניים לא נפגשו מעולם, אך כיכבו בסיפור אחד, המעסיק את ישראל עד היום, סיפור על הזיקה בין ישראלים ליהודים. מקץ 50 שנה יש יסוד להעריך שהקשר בין שתי הפרשות היה הדוק יותר משנהוג לחשוב.

שוחמכר נפל קורבן לסכסוך משפחתי על חינוכו; סבו רצה שיקבל חינוך דתי. בשלב מסוים התערבו בסכסוך אנשי נטורי קרתא והבריחו את הילד לחו"ל, לבוש כילדה. "לדעתי לא היתה שערוריה כזאת בישראל מאז שקמה מחדש", אמר ראש הממשלה דוד בן-גוריון והורה לשירות הביטחון לאתר את הילד. מסמכים שראש המוסד הציג אחר כך לממשלה מגלים, שבשלב מסוים שקלו חוטפי הילד ניתוח פלסטי בפניו.

בגבור השערוריה הפך יוסל'ה לילד של כולם, או כמעט כולם, בדומה לגלעד שליט, כחצי מאה אחר כך. כמו חטיפת שליט, הציתה חטיפתו של שוחמכר ויכוח ערכי ורגשי שנגע בעצבים החשופים של הזהות הישראלית. הפרשה העמיקה מאוד את האיבה בין חילונים לדתיים. הנפגעים העיקריים היו הדתיים הלאומיים, שלא אחת זוהו עם החרדים, ואילו החרדים בתורם זוהו עם הקיצונים שבהם, נטורי קרתא.

זה קרה בין היתר באשמת איסר הראל, ראש המוסד, שנהנה אז מהילת גיבורים בזכות חטיפת אייכמן; הוא הציג גם את איתור הילד החטוף כמבצע נועז, ואת נטורי קרתא כאויבים אימתניים. בהופיעו בישיבת הממשלה קרא הראל אל תוך הפרוטוקול כרוזים ומכתבים שכתבו נטורי קרתא ביידיש ובהם שלילת הציונות. בין היתר טען הראל שנטורי קרתא חוטפים ממרוקו ילדים האמורים לעלות לישראל ומעבירים אותם לשווייץ. מדובר בעולם תחתון אימתני, האשים הראל ולא שכח לציין שאחד מאנשי נטורי קרתא בלונדון, תכשיטן בעיסוקו, מייצר צלבים.

אי-אף-פי

הראל טען שגם חוגים דתיים-לאומיים הזדהו עם חטיפת הילד. שרי המפד"ל בממשלה אמרו בתגובה שדברים אלה מעידים שאין לסמוך על שיקול דעתו כראש המוסד. בן-גוריון הגן עליו: הוא תיאר את גישת נטורי קרתא "סרטן שצמח על גוף ישראל" ושיבח את שירותי הביטחון על חשיפת "המוגלה", כפי שכינה זאת. "אם יודעים שיש מוגלה אפשר לסלק אותה", אמר. לא לעתים קרובות התנהל העימות בין דתיים לחילונים בישראל בסגנון כה היסטרי כמו בימי יוסל'ה. השבתו לישראל הצטיירה כאתגר לאומי שאין שני לו בחשיבותו.

טלפון לקנדי

את ההודעה הראשונה על מציאת שוחמכר מסר בן-גוריון ב-1 ביולי 1962, בישיבת הממשלה. הוא הוסיף כי הוצאת הילד מארצות הברית והחזרתו לישראל כרוכה בהליך משפטי כלפי רשויות ההגירה האמריקאיות. אחר כך אמר בן-גוריון, כאילו היה זה נושא אחד: "אני ממלא בקשת שר הפנים ומודיע שהבוקר בשבע ושלושים הוטס הד"ר סובלן (מישראל) לאנגליה... בסוד נשלח אתו גם רופא, אבל הוא אינו יודע זאת". סוד נוסף שסובלן לא ידע מן הסתם, הסתיר בן-גוריון גם משרי הממשלה: אחד הנוסעים באותה טיסת אל על היה סוכן אמריקאי ששמו מקשין. הוא בא במיוחד מארה"ב ללוות את סובלן.

ב-1960 קבע בית משפט אמריקאי שסובלן הוא מרגל קומוניסט וגזר עליו מאסר עולם. לקראת שמיעת ערעורו שוחרר סובלן בערבות, גם משום שהיה חולה בלוקמיה. ביוני 1962 ברח לישראל. הוא השתמש בדרכון קנדי שלא היה שלו; זו היתה העילה הרשמית לגירושו. אך הסיבה האמיתית לגירוש לא הובהרה מעולם; קטע ביומנו של בן-גוריון הנוגע לפרשה נותר חסוי עד היום.

מפרוטוקול הממשלה עולה שבן גוריון עצמו החליט על הגירוש, בתיאום עם משרד החוץ. מזכירו הצבאי, חיים בן-דוד, טיפל בפרטי העניין, לרבות תיאום בואו וחזרתו של הסוכן האמריקאי מקשין. הוא עמד בקשר ישיר עם מנכ"ל אל על, אפרים בן-ארצי. את כרטיס הטיסה של הרופא הישראלי, דוקטור גוטליב שמו, שילמה המשטרה.

העובדה שסובלן גורש בבוקר שבו מסר בן-גוריון לממשלה על גילוי שוחמכר, מתקשרת אולי למאמץ הדיפלומטי שנדרש לשכנע את רשויות ההגירה האמריקאיות להתיר את שובו של הילד לישראל. ראש המוסד הראל צילצל לשגריר ישראל בוושינגטון, אברהם הרמן, ודרש ממנו להתקשר בדחיפות לשר המשפטים האמריקאי, רוברט קנדי. השגריר הרמן זכר אחר כך שלא בנקל הסדיר את העניין; קנדי עצמו לא ניתן להשגה ואנשיו הערימו קשיים. יש כאן יסוד להערכה שסובלן גורש בחופזה רבה, במענה לדרישת ארה"ב וכדי להחיש את הסדרת שובו של שוחמכר.

גירוש סובלן עורר סערה ציבורית, לא רק מפני שהיה יהודי, אלא מפני שגורש לפני שהיה סיפק בידי פרקליטו לפנות לבג"ץ לעכב את הגירוש. המטוס שנועד להביאו לארה"ב עשה חניית ביניים בלונדון. סובלן ניצל את ההזדמנות ופצע עצמו בסכין; זה נראה כניסיון התאבדות. הוא אושפז בבית חולים.

וכך היה סובלן לגיבורה של פרשה פוליטית שהסעירה את הכנסת והעיתונות. שר הפנים שפירא טען שהתנגד לגירוש החפוז; לדבריו, הציע לבן-גוריון להשאיר את סובלן במעצר. בן-גוריון טען שאינו זוכר זאת. כמו שקורה, התגלגלה הפרשה לטיעונים של מי אמר מה ומתי. הוקמה ועדת בדיקה. בכנסת נשמעה דרישה להקים ועדת חקירה ממלכתית. בן-גוריון אמר שהוא מקבל עליו את כל האחריות, אך בישיבת הממשלה הפגין רוגז רב: "אני חושב שזה ביזיון למדינה", אמר, "יש גיבור יהודי חדש, ד"ר סובלן, נוכל ורמאי (...) בעיתונות הנחמדה שלנו יש כל מיני רכילויות". במקרה או שלא במקרה חזרו ודיברו גם בישיבת הממשלה הזאת על פרשת שוחמכר.

הדיונים בישיבות הממשלה משקפים מבוכה גדולה; שוב ושוב הוזהרו השרים לשמור את הדברים בסוד, כי ישראל עשתה עכשיו כל מאמץ להרחיק את עצמה מסובלן: משרדי החוץ של ארה"ב ובריטניה קיבלו הודעה שישראל אינה רואה עצמה צד בפרשה: "מדינת ישראל גירשה אותו ונגמר", נכתב בפרוטוקול הממשלה.

נגד העם

אך הסיפור היה רחוק מסיום; למעשה הלך והסתבך. פרקליטו של סובלן, עסקן מפא"י ששמו ארי אנקוריון, הגיש בקשה רשמית להעניק לסובלן אשרת עלייה. הוא הזמין את עצמו אל כמה משרי הממשלה וטען, בין היתר, שסובלן היה בעבר רופא הקונסוליה הישראלית בניו יורק. לא נכון, אמרה גולדה מאיר בישיבת הממשלה. "עובדי הקונסוליה מבוטחים ביטוח בריאות כנהוג בארה"ב ויש בה פאנל גדול של רופאים וד"ר סובלן היה אחד מהם".

אבל הפרקליט ניסה לשכנע את הממשלה שסובלן חש קשר עמוק לישראל ואף ישב זמן מה בארץ קודם שהיגר לאמריקה. ברקע ריחפה כל העת הטענה שבית המשפט האמריקאי הרשיעו על לא עוול בכפו.

בן-גוריון קבע שאין להתיר לסובלן לעלות לישראל, על יסוד הסעיף בחוק המונע זאת מיהודי שפעל נגד העם היהודי. ברגע מסוים נסחף בן-גוריון, כדרכו לא פעם: "לא מדובר פה על היטלר", אמר, אך "כל מה שאיש זה עשה - זה נגד העם היהודי. הוא מחלל כבוד העם היהודי, מסכן העם היהודי. אדם בא להתיישב באמריקה ושם יש יישוב יהודי גדול והוא מרגל לטובת מדינה אחרת, הוא מסכן את היישוב היהודי שם. שני מיליון היהודים בישראל זה גם כן חלק מהעם היהודי שפעל נגדם, אבל ראשית כל נגד היהודים בארצות הברית".

סובלן גם לא מעוניין כלל לעלות לישראל, ציין בן-גוריון: בעצם הוא רוצה להגר לצ'כיה. וכך הוחלט: חוק השבות אינו חל על סובלן. בן-גוריון התנדב לחתום אישית על דחיית הבקשה. הפרשה הולידה דיון עקרוני על הזיקה בין ישראל לעם היהודי ובן-גוריון פירסם מאמר ב"דבר", שכותרתו: "ישראל מקלט לעולים, לא לנוכלים".

הטייסים לכלא?

הקיץ הגיע לשיאו והתקרב לסיומו, ופרשת סובלן סירבה לגווע: המערכה הבאה התחוללה בלונדון. סובלן הבריא, ממשלת ארה"ב לחצה על בריטניה, ובריטניה דרשה מחברת אל על להשלים את טיסת הנוסע רוברט סובלן ולהביאו לניו יורק. גם האמריקאים לחצו על ישראל.

בישיבת הממשלה ב-10 באוגוסט קרא בן-גוריון מברק מוושינגטון, שנשלח לדבריו על ידי "ידיד נאמן" שדרש להחזיר את סובלן לאמריקה, ללא דיחוי. הפרשה מעוררת הדים שליליים בקונגרס ומסכנת אינטרסים יותר גדולים, קבע הידיד. זה היה איום שראוי להתחשב בו, אך לנוכח השערורייה שעורר גירושו הראשון של סובלן, לא רצתה הממשלה לתת יד להמשך גירושו.

באחת מישיבות הממשלה נדונה הסכנה שממשלת בריטניה תנסה לעגן את דרישתה בצו בית משפט. אם תסרב חברת אל על להיענות - טייסיה עלולים למצוא עצמם בכלא, באשמת ביזיון בית המשפט. השרים שקלו אפשרות שסובלן יורשה לעלות למטוס אל על, אך במקום להטיסו לארה"ב הוא יוחזר בלית ברירה לארץ. לפי שעה החליטו שטיסות אל על לניו יורק לא יעברו בלונדון.

בינתיים התברר להם פרט שהביך אותם מאוד: סובלן לא בא לישראל בטיסת אל על, כפי שחשבו כל הזמן, אלא בטיסת אייר פראנס, ועל כן מלכתחילה לא היה צורך לגרשו מהארץ במטוס אל על. כל הפרשה היתה נחסכת למדינה. לרגע נאחזו שרי הממשלה באפשרות להחזיר את סובלן לארה"ב בטיסת אייר פראנס. פרוטוקול הממשלה נראה בנקודה זו כאילו נרשם בדיונים בחברת נסיעות: התברר שאין לאייר פראנס טיסה ישירה מלונדון לניו יורק.

הבריטים מיצמצו ראשונים - כל העניין נמאס עליהם. יום אחד הודיעו לאל על שהם מוותרים על דרישתם. ב-11 בספטמבר עמדו הבריטים להטיס את סובלן לניו יורק בחברה אחרת. סובלן הקדים אותם: הוא בלע מנת רעל ומת. בן-גוריון ציין ביומנו שהפרשה עלתה לאל על 300 אלף לירות. *

וגם: חנות אחת בירושלים

מוזס וילהלם שפירא (1830-1884) היה איש מסתורי. יהודי מומר, הרפתקן ונוכל, הוא פעל מתוך חנות קטנה למזכרות ועתיקות בירושלים, אך עסקיו חבקו תבל. ב-1883 הצליח למכור למוזיאון הבריטי כמה מגילות קלף עם טקסטים עבריים שהתגלו לדבריו באזור ים המלח. המוזיאון האמין לו, קנה את המגילות, אך כעבור זמן לא רב קבע שהן מזויפות; ייתכן ששפירא כתב אותן בעצמו. בעקבות הגילוי הוא שם קץ לחייו. או שמא נרצח?

זה סיפור ידוע מאוד, עתיר תעלומות; לכן הצית את דימיונם של חוקרים ויוצרים, בהם המפיק והבמאי מיכה שגריר. שגריר שלח את הבלש הירושלמי הוותיק סמי נחמיאס לפענח את סודותיו של שפירא; התוצאה תהיה סדרה שתשודר בטלוויזיה. שגריר עובד גם עם שלמה גיל, חוקר עצמאי בתחום הארכיאולוגיה. השבוע הם חושפים גילוי ראשון: לאחר חקירות מאומצות וארוכות, הם הצליחו לאתר את כתובתה המדויקת של החנות של שפירא. "עתמול", דו-ירחון לתולדות ארץ ישראל שמוציאה יד בן-צבי, מדווח שהחנות זוהתה על פי תצלומים עתיקים וקריאה מדוקדקת בספרה של מרים הרי, "בת ירושלים הקטנה".

הרי היתה בתו של שפירא. ספרה כולל תיאורים ארכיטקטוניים שונים של הבית והחנות, לרבות "שתי קשתות הפתוחות לשתי מרפסות מתפוררות שנוטות לכיוון בריכת בת שבע". הכוונה לבריכת חזקיהו. צילום אווירי של הבריכה מראה בית המתאים בכל פרטיו לתיאורה של מרים הרי. הנה תרומה למחקר תולדות ירושלים: חנותו ההיסטורית של מוזס וילהלם שפירא שוכנת ברחוב הנוצרים 76, משמאל לחנות שמעליה מופיע המספר 74.

tom.segev@haaretz.co.il



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו