בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שנה למחאה החברתית

בחזרה לאמהות מצעדות העגלות

הילדים שישבו בשנה שעברה בעגלות, למדו ללכת. האמהות, שדחפו בשנה שעברה את העגלות בהפגנות, נשארו בבית. כשנפגשו השבוע, חלקו שמחות ולא מעט אכזבות. אבל את הכנסת ההורות לשיח הציבורי והפוליטי איש לא ייקח מהן

2תגובות

בשנה החולפת הן כמעט לא נפגשו. לא פלא שהמפגש שקיימה לפני כשבועיים קבוצת המנהיגות התל אביביות של "מחאת האמהות" או "צעדת העגלות" - שני השמות שפעלו תחתם בקיץ שעבר - הזכיר פגישת מחזור, לפחות בתחילתו. כל אחת מהמשתתפות התקבלה בתורה בקריאות שמחה ופנתה לסבב חיבוקים עם החברות. ייתכן ששמחת הפגישה המחודשת והאמירה ש"כל כך רצינו להיפגש אבל איכשהו לא יצא", מסגירות את העובדה שמחאת האמהות, שהן פניה ונציגותיה, שקעה בנשייה.

רק שנה חלפה מאז התאחדו והחליטו ספונטנית לצעוד עם העגלות. זו לא היסטוריה רחוקה, אך קשה להחמיץ נימה של נוסטלגיה. "יש כאן כמה סיפורים שקורים במקביל, ותוך כמה ימים הסיפורים מצטלבים והופכים לסיפור אחד, הסיפור שלנו", נזכרת יעל ברדה, עורכת דין מתל אביב ואם לילדה בת שלוש.

"ממש לפני ההפגנה הראשונה (23 ביולי, ת"ר), התפרסמה כתבה גדולה על פערי מחירים בשוק של מוצרי תינוקות", אומרת ליאת ורדי בר, בעלת בלוג בתחום ההורות ("בלינג בלינג"), אם לשני ילדים מגבעת עדה. "מנכ"לית של חברה גדולה אמרה באותה כתבה שאמהות והורים טריים הם קהל היעד הכי קל לתמרון. זה הקפיץ אותי. מכיוון שאני חיה ברשת, פתחתי קבוצת פייסבוק וקראתי לה ‘צרחת האמהות הצרכניות'. חשבתי שיצטרפו עשרות. תוך דקות הצטרפו לדף אלף ועוד אלף. התחילו טלפונים מאמצעי התקשורת. קיבלתי התקף חרדה. אמרתי, ‘אין מצב שאני עומדת בכיכר העיר ומנופפת בחיתולים'".

דניאל צ'צ'יק

עורכת הדין שלי דביר, שנשאה נאום סוחף בצעדת העגלות, מספרת שהכירה את ברדה כשהיו סטודנטיות למשפטים, "אבל אז לא הייתי אקטיביסטית כמוה", היא אומרת. "אחרי הלימודים הייתי זמן רב בחלקת האלוהים הבורגנית שלי, כשכירה במשרד עורכי דין. אבל עם השנים יצא לי להגיד, ‘אי אפשר עוד לשתוק'. התחלתי לפעול ברמה המוניציפלית. התחלתי לשים לב להזנחה של החינוך בדרום תל אביב, לבנייה המטורפת של דירות יוקרה. והצטרפתי באופן טבעי למחאה".

כשהן יצרו קשר עם מנהיגי מחאת האוהלים, אמרו להן, קצת באדישות וקצת ברוחב לב - תצאו גם אתן. "לא עודדו אותנו להצטרף", אומרת ענת רוזיליו, יועצת תקשורת, אם לשניים מרמת גן. כשנשים מכל עבר החלו לשאול מה עושים, הן העבירו הלאה את המסר: צאו גם אתן. וזה תפס. "המחאה שלנו היתה מההתחלה ויראלית", מסבירה רוזיליו. ונגה קלינגר, אשת שיווק מתל אביב, אם לילדה, מוסיפה: "נשים העתיקו את דף הפייסבוק ויצאו לצעדה משלהן. זה התפשט ברגע בירושלים, בבאר שבע, ברעננה ובעוד מקומות. למי שיש טיפה זמן ואנרגיה, תופס את העגלה ורץ קדימה".

עוד משכנתה

שש נשים צעירות ומרשימות, בשנות ה-30 לחייהן, עם ילד אחד או שניים - חוץ מיערה ישורון, יזמית חברתית דתייה, שיש לה ארבעה ילדים. כולן מתנסחות ברהיטות בבואן לדבר למה הצטרפו למחאה בשנה שעברה, אך מתקשות קצת להסביר מה קרה מאז.

מכל הקבוצות והתנועות שהרכיבו את המחאה בקיץ האחרון, דומה כי העלמותן של האמהות מהרחובות כעת, מהכיסוי התקשורתי ומהשיח הציבורי, עשויה ללמד משהו עגום מאוד על סיכויי המחאה האזרחית הגדולה שהיתה כאן, להביא לשינוי מהיסוד. רחל עזריה, חברת מועצה בעיריית ירושלים, שהיתה פעילה במחאת האמהות בעירה, אף טוענת שיש קשר בין העדרות האמהות מהמחאה ובין אלימות השוטרים באחרונה. לדעתה, "העובדה שלאמהות ולעגלות היתה נוכחות בולטת בקיץ שעבר, לא איפשרה הסלמה ביחס של עיריית תל אביב ושל השוטרים למחאה".

הן היו הגורם המרכזי והמשמעותי במחאה, לא משום שהיו המרכיב הססגוני ביותר במחאה - עם הילדים, העגלות והבלונים הצהובים. אף שלא הקימו אוהל בשדרה, הן ייצגו מעגלים רחבים בהרבה. בהתחלה לעגו להן. על העגלות היקרות שלהן, על היומרה. "מה אתן מתבכיינות?" כתבו להן בפייסבוק ובטוקבקים, "יש לכן משרה מכובדת, לפחות למדתן באוניברסיטה". הן לא ניסו להצניע את תנאי החיים שלהן, להיפך. הן אמרו, אם אנחנו לא מצליחות לקנות דירה, ברור שמשפחות משכבות נמוכות יותר לא יגיעו לזה.

במבט לאחור אפשר לקבוע שבהרבה מאוד מובנים, כשנופפו בדגלי החינוך חינם מגיל שלושה חודשים ודיור בר ההשגה, הן ייצגו את השדרה המרכזית של אזרחי המדינה, יותר מדפני ליף, סתיו שפיר, הסטודנטים או חסרי הדיור.

המחאה שלהן, שלא היו פנים מסוימות שייצגו אותה (כמו של ליף), שיקפה מצב מעמד הביניים - אותו גוש מרכזי חסר פנים של משלמי המסים, הכורעים תחת נטל המשכנתה ו"המשכנתה השנייה", כפי שהן כינו את התשלום למטפלות ולגנים הפרטיים. התביעות שלהן מההנהגה הפוליטית היו תביעות דור שעבודה ולימודים כבר אינם מקדמים אותו כלכלית ומצבו הרבה פחות טוב מהמצב של הוריו. ה"פראיירים", אם להשתמש בביטוי הרווח היום.

מרוץ החיים

למעשה, ההישג היחידי של המחאה - הרחבת חוק חינוך חינם לגילים שלוש-ארבע בעקבות ועדת טרכטנברג שהקים ראש הממשלה בנימין נתניהו - היה שלהן. מדוע אם כן לא יצאו למהלך נרחב יותר, יומרני יותר? שתיקתן נדמית רועמת. מחר הן ישובו אמנם לצעוד עם עגלות בהפגנה הגדולה לציון שנה למחאה, אבל לא בטוח שאלה יהיו העגלות שלהן. במישור האישי, הרבה השתנה אצלן בשנה שחלפה: התינוקות גדלו, התחילו ללכת. חלקן עזבו עבודות, העתיקו מקום מגורים.

"זה פשוט מרוץ החיים", אומרת יערה ישורון מרמת גן. ישורון היא הכוח המניע מאחורי עמותת "הורים עובדים לשינוי", שפעלה לפני הקיץ האחרון וגם אחריו בגזרה צרה אך חשובה - התאמת לוח החופשות של מערכת החינוך לעבודת ההורים. שלוש שנות פעילות מאומצת, שלה ושל הורים אחרים, הניבו את קיצור החופש הגדול בשלושה ימים.

כיום היא ממשיכה לפעול במסגרת שדולת הנשים. "בלתי אפשרי להמשיך במחאה באותו הקצב לאורך זמן", היא מסבירה. "ההורים הם הציבור הכי שקוף. הורים לא יכולים להתארגן. הם עייפים ומותשים מהיום-יום. אין להם משאבים, כוח או כסף לצאת לקמפיין, או להקים ארגון הורים רציני".

שלי דביר מזכירה שקבוצת האמהות התל אביביות (לעומת חברותיהן בירושלים, למשל) התנגדה לחבירה לטרכטנברג. "אנחנו במקום בעייתי", היא אומרת. "כאופטימיסטית, הייתי רוצה שהסיפור שלנו יסופר כדוגמה להצלחה. דוגמה לכך שיציאה לרחוב משנה מציאות. אבל מצד שני, הדרישה החד משמעית שלנו לא התקבלה. הרי ילד לא נולד בגיל שלוש. אנחנו דיברנו על חינוך חינם מהלידה".

ועם זאת, היא מוסיפה לאחר הרהור, "הקיץ עשינו העברת לפיד. המוקד זז אל תוך השכונות. אנחנו שומעים על זה מכל עבר. בירושלים עובדים עכשיו על בעיית הצהרונים, למשל. יש יוזמות כמו של יערה. המחאה ירדה מהעשירונים השביעי והשמיני, לעשירונים הנמוכים יותר. אנחנו מודות, החיים מכריעים. אבל אין ואקום".

רוזיליו פסימית. "שינוי עמוק של סדרי עדיפויות - זה לא קרה", היא אומרת. "זה שלא דאגו לילדים עד גיל שלוש זאת הפקרה. בעצם אומרים לנו, זאת בעיה שלכם. מקסימום שהאמא תישאר בבית. ולכן הרבה אמהות באמת נשארות בבית אחרי הלידה. אנחנו התחלנו משהו, סחבנו את העגלה במעלה ההר, אבל טרכטנברג עצר אותנו. הוא סירס לגמרי את המחאה. הוא לקח חוק מהפריזר (חוק חינוך חובה, ת"ר) והפשיר אותו. זה גרם לרגע לתחושה של הצלחה אדירה. אבל הבעיה האמיתית נשארה. אני לא רואה בזה הצלחה, אלא פספוס".

אבל גם התסכול לא גורם לה להצהיר על כישלון מוחלט: "הסיפור בקיץ העלה על המפה את האמהות", אומרת רוזיליו. "עשינו שינוי פוליטי בחשיבה של האמהות. אמא באילת שעושה צעדה מהשכונה לבית העירייה - זה לא קרה עד היום".

"התחלנו מהלך שלוקח זמן", מסכמת ברדה. "אם הוא לא ברחוב, זה לא אומר שאינו קיים. קבענו את המקום של האמהות בתוך הפוליטיקה. היום את תראי בכל המפלגות והמצעים חוק חינוך חינם. תראי את זה במחאת המורים והמורות, תראי את המהלך הזה עובר הלאה לכנסת, לחוקים. הדיבור על פערים ואי שוויון הכפיל את עצמו. נשים וגברים יודעים מה לדרוש. זה יביא לשינוי פוליטי שיתרחש בעשור הקרוב".

באופן אישי, הקיץ האחרון היה להן חוויה מכוננת. "הבנו שהשיח הפרטי הפך להיות ציבורי", אומרת רוזיליו. "זאת פעם ראשונה שהיו וידויים של נשים על כך שהן מתכננות ילדים לפי המצב הכלכלי. פעם ראשונה הבנתי שמרוץ העכברים הזה הוא עניין ציבורי, שכמה עולה לי להיות בהריון (היא היתה בהריון בקיץ שעבר, ת"ר) צריך לעניין מישהו. "החשיבה השתנתה לחלוטין", היא מוסיפה. "ברגע שאת מוצאת את הקול שלך. זה רגע פוליטי שמשנה חיים. שמשנה מציאות. אי אפשר לסגת ממנו". *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו