שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

בין חדרי הלב

נעל תינוק אחת סרוגה, שולחן פורמייקה ישן וצחוק גדול וחם. הבית של סבתי המתה נמכר, אבל ילדותי תמשיך לרחף בין צלליו

מיקה אלמוג
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
מיקה אלמוג

בדקות אלו ממש מסתיימת ילדותי.

לרוב מעברים מסוג זה הם כייסים מיומנים. מבינים שהם היו רק כשמבחינים בחסרונו של מה שנגנב, ואז כבר מאוחר מדי, הם נבלעו בקהל. לא הפעם. אני מודעת מקצה עד קצה. אני מודדת את הרגע בבלטות, במטרים רבועים, בחדרים וחלונות. לפני שנה וחצי מתה סבתי, אהובת נפשי. לפני כמה שבועות נמכרה דירתה. ועכשיו אני כאן, מול החלון הגדול המשקיף אל הים, עומדת ללקט מזכרות אחרונות ממה שהיה - כל חיי - חוף מבטחים, סלע איתן, גן עדן.

שנה וחצי לא נגענו בדירה. וכל עוד עמדה על תלה היתה אפשרות שאולי בכל זאת מדובר באי הבנה קולוסאלית, קומדיית טעויות כתובה רע, היא רק נסעה לים המלח לכמה ימים, ותיכף תחזור, רעננה ושזופה, תביא לכולנו מגבות ערד, ותצחק, "איזה פסטיבל עשיתם!..." אני מתיישבת על הספה הירוקה, פשוטה ופרקטית כמו שאר החפצים בדירה, ובכל זאת הרהיט הכי נוח ביקום. נרדמתי עליה כילדה, ונרדמתי עליה כשתינוקות מונחים על חזי, וגם שנתם היתה מתוקה במיוחד.

לפני שנה ושבעה חודשים נולדה בתי הקטנה, השלישית בילדי. ביום שהקטנה נולדה זינק חומה של הגדולה כמעט ל-40 מעלות, ונשאר כזה במשך חמישה ימים. הרופאים אסרו עלי לחזור הביתה, אז נסענו היישר מבית היולדות לפה. סבתי, שנדמה היה אז שעייפה מעט, פתחה לנו את הדלת בתנופה, ובמשך שלושה ימים ריחפה סביבנו, מטפלת ודואגת, מכינה ומגישה, ו-87 שנותיה קלילות כפלומה וחזקות ככנפי נשרים. הגדולה החלימה וחזרתי הביתה עם גוזלית חדשה ולב מלא בתחושת התחלה. ועברו ימים אחדים, 20 יום בסך הכל מיום שנולדה הקטנה, ועמדנו עם סלקל מול קבר. היא מתה פתאום, סבתי, מדום לב, בשנתה. והכאב היה גדול כל כך שפחדתי שהקטנה יונקת חלב מלוח מבכי.

אני נכנסת למטבח ומלטפת בידי את שולחן הפורמייקה. אלפי ארוחות אכלתי עליו. היא לא אהבה לבשל והתפריט שלה היה פשוט וקבוע, וטרי ונפלא. בסוף הארוחה היתה מגישה לי דני-שוקולד, וכמגדת עתידות הקוראת בקפה היתה בוחנת את המעדן, ומזהה בשקערוריות השוקולד דמות או נוף, ומהם בקע סיפור. על ילדותם של אמי ודודי, על הקיבוץ ועל תל אביב הצעירה, על שירותה בצבא הבריטי כאחות וכנהגת ג'יפים, היסטוריה מתובלת בדמיון עשיר, והכל בפרטי פרטים - לשומר בקיבוץ היתה עין אחת כחולה ואחת חומה... הקשבתי לה שעות, שוכחת לפעמים לאכול את הדני.

בחדר האמבטיה אני פותחת את ארון התמרוקים. היא כנראה היתה האחרונה בישראל שעדיין קנתה דרמפון. אני מוצאת את הפינצטה שלה, ונזכרת איך התגנבתי לפה כשהייתי בת 14 כדי לעצב את גבותי. מרוכזת ונחושה נצמדתי למראה, מורטת מימין ומשמאל, מיישרת ומתקנת. כשסיימתי והתרחקתי מעט מהמראה ראיתי בה פני חייזרית קירחים, רק שני פסים דקיקים מעטרים את המקום שבו עד לפני חצי שעה היו גבות. היא שמעה את בכיי ונכנסה. ברגע הראשון צחקה אבל התעשתה מיד, וסיפרה לי על מרלן דיטריך היפהפייה שהתהדרה תמיד בצמד גבות דקיקות שנחשבו לאידיאל יופי אלגנטי. אגב כך עיבתה קלות את שארית הפליטה של גבותי בעיפרון איפור כדי להוכיח שיהיה אפשרי לצאת מהבית, והבטיחה לי שכמו כל דבר אחר בחיים, גם זה יעבור.

לצד מיטתה הפשוטה ערימות ספרים ועיתונים וחוברות תשבצים. לאחר מותה מצאנו פה גם את המסרגות שלה. כל תינוק שנולד קיבל ממנה נעליים סרוגות, אבל היא סרגה רק אחרי הלידה, נגד עין הרע. לצד המסרגות היתה נעל אחת מוכנה, ועל המסרגה עצמה היתה אחת סרוגה-למחצה. היא היתה באמצע.

והנה החדר שישנתי בו כשהתארחתי אצלה, עם מיטתו הצרה. בבוקר היתה נכנסת ושרה בשקט: בו-קר טוב למתווו-קה, בו-קר טוב לחמווו-דה... והיום שלי היה מתחיל בשיר. מהחדר שלי נמתח מסדרון ארוך, שבילדותי היה ארוך באמת, ובקצהו דלת הזזה כבדה מעץ, משובצת חלונות מזכוכית עבה. כשהיינו מתכנסים לארוחת ערב משפחתית בשישי, הייתי מחכה מאחוריה עם תוף מרים או נעלי סטפס. בני המשפחה היו כתמים ירוקים דרך הזכוכית העבה, והייתי שומעת את קולה של סבתי דוחק בהם: "ששש! הילדה הכינה הופעה!"

דלת המסדרון נפתחת בחריקה אבל אין איש בסלון. ופתאום אני נזכרת איך ישבה על השטיח כשכבר היתה בת למעלה מ-80, מגלגלת כדור בין ילדי, ואז עצר פתאום הבן שלי את משחקו, כרך זרועותיו סביב צווארה ואמר לה: "אני אוהב את הבית הזה!" והיא, שהבינה שהוא מבין, אמרה לי מאושרת: "שמעת? שמעת איך הוא אמר?"

אני מקשיבה לדממה. הרדיו לא מנגן במטבח ואיש לא ממהר להגביר ברגע שמתחילים צפצופי מהדורת החדשות. אין צחוק גדול ונדיב ולא שיעול בעקבותיו, ואין במי לנזוף על סיגריות הנלסון שעישנה במרפסת השירות שליד המטבח, ואין מי שתישבע ביקר לה שהיום עישנה רק אחת. איש לא קורא לי מהמטבח לאכול. איש לא נוזף בי כשאני שוטפת כלים ומבקש שאעזוב ואלך לשכב על הספה הירוקה לנוח, גם ככה אני עובדת קשה מדי. המיית החמלה נדמה. נספגה לתוך הקירות השותקים.

את הדירה קנה זוג צעיר. בעוד כמה שבועות יעברו לגור פה עם בתם הקטנה, ונוף ילדותי יהפוך לנוף ילדותה. אולי יגורו בה 40 שנה, ויגדלו בה ארבעה דורות. או שיגורו בה שנים בודדות בלבד, ואחריהם תגיע משפחה אחרת, ועוד אחת אחריה, ואולי נדונה הדירה לכמה עשורים של נדודים-במקום עד שיימצאו שוב בני המשפחה שתולדותיהם יישזרו בקירות הדירה וברצפתה, והפרידה מחדריה תשבור את לבם. אבל אני אעמוד כאן לעד. בדממת האינסוף שאחרי לכתה של סבתי אהובת נפשי, מול החלון הגדול המשקיף אל הים, אעמוד ואחכה לרוח אדירה שתישא אותה על כפיים ותחזיר אותה אלי. וכשתעמדי שוב מולי אושיט ידיים, ואת תעטפי אותי בזרועותייך, בכל גופך החם, ותלחשי נחמות באוזני, ותגידי לי שהכל בסדר בעולם. ואני אאמין לך.

איורים: עדי עמנואל

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ