הבמאי שלא יפסיק להרעיש עד שיהיה פה שקט

דן גבע רוצה שקט, והוא יצרח עד לב השמים כדי להשיג אותו. הנפגעים בדרך: שכנים, בתי קפה, עוברי אורח, חתולים וגם האשה והילדים. בסוף הוא עשה מזה סרט

אביבה לורי
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אביבה לורי

"כולם אומרים שהדרישה לשקט היא מוגזמת, כי למדינה יש עניינים דחופים יותר להתעסק בהם כמו איראן. הם לא מבינים שהדיבורים על איראן זה גם רעש, זו הסחת דעת מעניינים חשובים אחרים. מעניין שהמחאה החברתית, כל מהפכה בעצם, עושה שימוש ברעש כדי להשפיע. הטרור הוא בתוכנו. טרור ממשלתי, טרור אזרחי. זו עצבנות כלפי הזולת, חוסר כבוד. אדם שנחשף לרעש מדי יום, יהיה אדיש לסבל של עצמו ושל זולתו כבר בגיל 45. ‘הגנת הסביבה מפני רעש' נשמעת לאנשים כמו גימיק של יפי נפש, פריבילגיה של המדור הירוק בעמוד 55 בעיתון. מסרבים להבין פה שזו ליבת השיח של איך ייראה העולם העתידי".

קשה להאמין, שהאדם הסימפתי, החייכן, הרגוע והמנומס שפותח לי את הדלת, הוא אדם לוחמני שממרר את חיי הסובבים אותו. זהו דן גבע, יוצר דוקומנטרי שעטה על עצמו בחמש השנים האחרונות את השריון של דון קישוט. בתפקיד טחנות הרוח: הרעש העירוני.

ממשכנו בנוה צדק, מבקש גבע שתורידו את הווליום, ועכשיו. כלומר: תפסיקו לצפצף, אל תדברו בטלפון הסלולרי מתחת לחלון, אל תקדחו, אל תתנשקו מתחת לחלון, אל תזמרו או תנגנו בגיטרה, הימנעו מלטרוק דלתות, ובשום פנים ואופן אל תשאירו מנוע דולק. כל זה מטעמים אקולוגיים - כדי למנוע רעש בסביבה הקרובה, שכונת נוה צדק, בעירו תל אביב ובכל העולם.

כמה רעש צריך לייצר כדי למנוע רעש? לא מעט, על פי גבע. בסרטו החדש "רעש", שהשתתף בדוקאביב וישודר ברצועת הסרטים של הרשות השנייה בשבת, הוא מגולל את תולדות הרעש הפרטי שלו. את הסרט, כמו את כל סרטיו האחרים (יותר מ-25), הוא עשה עם אשתו נואית, קולנוענית בעצמה ושותפה ליצירה.

בשורה התחתונה, הצלחת ליצור שקט סביבך?

"לרגעים. לא הצלחתי לשנות דפוסי התנהגות. אבל למדתי גם שהשקט, לפחות חלק ממנו, מתחיל בתוכי".

פצצה מתקתקת

גבע, בן 48, נולד על הכרמל בחיפה. מקום שקט בדרך כלל. בבית שמע בעיקר מוזיקה קלאסית והחיים התנהלו בצורה סטנדרטית למדי. הוא למד בתיכון "חוגים", התגייס לצבא, נסע לטיול באלסקה ונשאר שם שבע שנים. "היתה לי פנטזיה שכך אוכל לממן טיולים בדרום אמריקה, והתאהבתי בצורת החיים הזאת. באביב-קיץ הייתי דייג. חייתי על סירות, שכל אחת מהן כזאת היא מיקרוקוסמוס פוליטי וכלכלי. בעלי הסירות היו מוכרים את הדגים שדגתי, ובכסף הזה נסעתי בחודשי החורף לדרום אמריקה וטיילתי שם על אופנוע כמו צ'ה גווארה, מעין מיתוס הפרש הבודד על הסוס. באביב הייתי חוזר לאלסקה".

אחרי שבע שנים חזר לארץ והתחיל ללמוד קולנוע בסם שפיגל. "רק כדי לפגוש שם את נואית. היא היתה מנהלת תוכנית הלימודים והסגנית של רנן שור ומ-94' אנחנו עושים סרטים ביחד".

זה טוב?

"זו בחירה. זה חיים. זו לא אוטופיה, אלא דרך ייסורים שלמדנו להפוך לכוח עם השנים. ברוב המובנים אנחנו אנטיתזה זה לזו. היא רואה את תמונת העולם במבנים שלמים, בצורה רציונלית וצלולה, ואני עסוק ברזולוציות שהיא לא מגיעה אליהן, קומפולסיבי לגבי פרטים בעוד היא מומחית במבנים. שתי היכולות האלה יוצרות סינתזה". בנוסף לעשייתם הקולנועית הם מלמדים במוסדות שונים ללימוד קולנוע בארץ, וגבע משלים את עבודת הדוקטורט באוניברסיטת תל אביב על תיאוריה דוקומנטרית.

לפני שגבע גילה את אלסקה ואת נואית, הוא התגייס ושירת ביחידה ללוחמה בטרור, תקופה שהשאירה אותו עם טראומה ורגישות מוגברת לרעש. "כשהייתי בסיירת מטכ"ל, הייתי בצוות הלוחם בזירת החילוץ של אוטובוס קו 300, וראיתי מטווח אפס את החיסול של המחבלים בתוך האוטובוס. לימים, אחרי הרבה שנים, טיפול ממושך ושיחות עם מומחים לפוסט טראומה, הבנתי שהסיוטים שחוזרים אלי בכל לילה קשורים לאותו אירוע. בסיוט שממנו הייתי מתעורר בכל לילה ראיתי אוטובוס מתפוצץ, שמעתי ארבע יריות, ואחר כך ראיתי איך קוברים אותי באדמה. אף פעם לא הקדשתי לזה חשיבות, אבל בטיפול עלו דברים באותו הקשר שלא הייתי בכלל מודע להם. בהכשרה שלי הייתי רוצח ממוקד בעל שליחות צודקת, שותף במיתולוגיה של ההרואיות כי במקומות כאלה אתה בונה את עצמך לקראת אירועים מהסוג הזה, אבל הנפש נשרטה בגלל מה שהיא ראתה. הטיפול פתר במידה רבה את הבעיה והיום אני רחוק מהפלסטיות של הסיוט. זה איפשר לי לגשת לסרט".

גבע. "באתי ממשחק סכום אפס: או שיהיה שקט או שאני אלחם בזה עד מוות"צילום: אילייה מלניקוב

סיירת מטכ"ל היתה משאת נפש?

"בטח. רציתי למות בעד ארצנו. למה שיקריאו את השמות של כולם ביום הזיכרון ולא את השם שלי, במה הם יותר טובים? זה היה בתחילת האייטיז, לפני מלחמת לבנון, עוד לא היה שבר גדול ביני לבין המדינה".

אחוז האוכלוסיה החשופה לרעש ממקורות שונים - לחצו להגדלה. הנתונים מתוך מאמר של שלמה איצקוביץ ואורלי בכור מהמכון לחקר התחבורה בטכניון, 2009

אם נרפאת מהטראומה, למה המשכת להשתגע מרעש?

"היו סימפטומים שנעלמו, אבל הרגישות לרעש נשארה איתי. שיחררו אותי רק מהחלום אבל לא מכל מה שהיה שם ועדיין כנראה קיים. אני רגיש לרעש מאז סוף הצבא, בספקטרום הנורמלי, אבל רגיש. מאז שהקמתי משפחה, הכל הקצין, הרגשתי שאני חי עם אויבים ופולשים".

מכת מדינה

הסרט הנוכחי הוא השלישי בטרילוגיה שהעבודה עליה נמשכה עשר שנים. הראשון, "תחשוב פופקורן", היה סביב דוקומנטריסט פתטי שמחפש את האמת בהשראת הקולנוען דז'יגה ורטוב. השני, "צעד רביעי למטבע", מתכתב עם הבמאי ההולנדי כריס מרקר שעשה ב-60' סרט על ישראל. הסרטים כיכבו בפסטיבלים והוקרנו במדינות רבות.

העבודה על "רעש" ארכה חמש שנים שבהן הצליח להוציא מהכלים לא רק את השכונה, אלא גם את המשפחה. כיוצר דוקומנטרי מנוסה ובעל מודעות הוא מודע לכך שהפרובוקציה והדרמה הן חלק בלתי נפרד מהעשייה הקולנועית.

אתה יוצא די מטורף בסרט.

"דמות על המסך חייבת להגיע לטירוף בסיסי, אחרת היא לא דמות מעניינת. היא חייבת ללכת עד הקצה כדי לעודד מהלך הזדהות אצל הצופים".

אני לא בטוחה שאפשר להזדהות איתך.

"אני מקווה שלא עברנו את הגבול. רצינו שהצופה יגיד: ‘אני לא כזה', ומצד שני שיתחיל להיות מודע לרעש, שיבין שזה כמו לזרוק את פח הזבל לרחוב. ככה החברה הישראלית היום מתייחסת לרעש, באדישות מוחלטת. הנוסעים ברכבת או באוטובוס למשל, מדברים בקול וחודרים למרחב הפרטי של נוסעים אחרים בלי טיפת כבוד ובלי להתחיל להבין אפילו מה זה עושה למי שיושב לידם.

"אני בטוח שבעוד כמה שנים יהיה חוק גם נגד זה. זה כמו לתת למישהו סטירה ברחוב. למה ברור שאי אפשר לעשות כזה דבר, אבל סטירה אקוסטית היא בסדר? בשיח הוולגרי פה, זו נחשבת בעיה שלך. בארצות הברית זה מעוגן במערכת חוקים מאוד קפדנית. שוטר יכול לתת קנס של 500 דולר על המקום על סמך שמיעה סובייקטיבית בלבד של מוזיקה רעשנית מדי ממכונית אחרת. תגידי את זה פה ואף אחד לא יבין על מה את מדברת. רעש הוא אונס גם אם אתה לא רואה אותו הוא חודרני ופוגע באנושיות שלי באופן מצמית. ישראל היא אחת המדינות המפגרות בעולם מבחינה זאת כיום, מבחינה פוליטית, חברתית ובינאישית. מטרופולין לא חייבת להיות מזוהמת ברעש.

מתוך הסרט "רעש". טלוויזיה במעגל סגור

"צפירת יום הזיכרון, למשל, זה הפאלוס האולטימטיבי של המדינה להגיד ‘אני השליט'. המדינה מייצרת רעש וכולם משתתקים. יוליוס קיסר אסר על כניסת מרכבות לרומא בלילה כי זה הפריע לו לישון והסינים, בשנת 250 לספירה, הוציאו את השבויים שלהם להורג באמצעות צלצול פעמונים. במאות ה-16 וה-17 באנגליה היה אסור להכות נשים אחרי עשר בלילה, בגלל הרעש כמובן".

כל ילד יודע שבעיר יש רעש, למה אתה מתעקש לשנות את העיר במקום לגור בקומה 20 עם חלונות כפולים?

"זו לא רק הבעיה שלי. מחקרים שהתחילו בשנות ה-70 מראים שרעש הוא גורם מספר אחת שמפעיל חלקים לא מודעים במערכת העצבים, שמאיצים התקפות לב הנובעות מלחץ. אי אפשר להתנגד או להגן על עצמך. ד"ר ארלין ברונזפט מאוניברסיטת קולומביה, שמשמשת יועצת לעיריית ניו יורק לבניית אסטרטגיה במלחמה ברעש כבר 30 שנה, עשתה בזמנו מחקר בבית ספר, שבצד אחד שלו למדו ילדים על יד פסי רכבת, ובצד שני למדו ילדים בשקט יחסי. היא גילתה פער דרמטי בין יכולות הלמידה של אלה מול אלה, לטובת התלמידים שזכו לשקט, כמובן. זה היה מחקר פורץ דרך ששינה את ההתייחסות לרעש בכל העולם. פתאום מבינים שכל הפרעות הקשב והריכוז באות כתוצאה מחשיפה לסטרס שחלקו נובע מרעש לא מודע.

"גם פרופ' ג'פרי תומפסון מהמכון של קליפורניה למדעי האדם באנסיניטס, שאצלו טופלתי, חקר את ההשפעות הפסיכולוגיות והפיזיולוגיות של זיהומי רעש. עברתי אצלו סוג של טיפול ולמידה. הוא טוען שהציוויליזציה היום משולה לילד מופרע בן 14 בעיירה נידחת, שזה עתה קיבל את רישיון הנהיגה, נכנס לחנות המשקאות לוקח משם את הכל ונותן פול גז. הטכנולוגיה מאפשרת לו לעשות את זה כי העולם מעולם לא היה בעל יכולת לייצר כזה רעש בתולדות האנושות. אצלנו עדיין לא הבינו את זה בשום רמה".

החוק אומר שאסור להרעיש בין שתיים לארבע ואחרי 11 בלילה.

"נסי לאכוף אותו. יותר קל לפנות מאחז לא חוקי מאשר להביא פקח עירוני שיפסיק רעש ויקנוס את המרעישים. אני טוען שזה חינוך לגבולות. מעולם לא היינו צפופים כל כך. המרחב הפרטי הצטמצם והאינטראקציה הבינאישית מתרחשת מהר יותר. גם למדינה אין גבולות אז למה שלאנשים יהיו?"

היינו רעשנים גם לפני 67'.

"הגענו לכאן ברעש וכבשנו את הארץ ברעש. חומת יריחו נפלה והעיר נכבשה בעזרת אסטרטגיה של רעש מתמשך - אנחנו רשומים כראשונים בתולדות האנושות שהבינו את הכוח של רעש מתמשך. גם במלחמת העולם הראשונה והשנייה הבינו הגרמנים שרעש הוא נשק קטלני והשתמשו בו נגד אויביהם. כך גם במלחמת האזרחים בספרד. גם צה"ל משתמש בנשק אקוסטי, לפיזור הפגנות למשל, אבל לא רק. אמריקה משקיעה בזה עשרות מיליונרים. זה נשק אקוסטי יותר כירורגי ופוליטיקלי קורקט, והקטלניות של זה מתחמקת מהתודעה. אם מישהו ברחוב מצפצף במאה דציבלים אנחנו עוברים על זה לסדר היום, אבל המחקר יודע היום שאם יש צפצוף ארוך ברחוב, נפגעו לך איקס שערות בעור התוף שלא ישוקמו לעולם. חוקרי המוח לא יודעים למה עלי זה משפיע כך ועליך זה משפיע אחרת, העובדה היא שכל בני האדם נפגעים".

ואכן, בפרסומים של משרד הביטחון ולשכת המדען הראשי במשרד לביטחון פנים, אפשר למצוא פתרונות ללוחמה אקוסטית כמו בציטוט הבא ממסמכים רשמיים: "נשק אקוסטי (סוגים שונים) שולח גלי קול בעוצמה או תדירות גל שונה וגורם לתחושה לא נעימה, כאב ראש ואוזניים, פגיעה בשמיעה, בחילה, בלבול וכאב באיברים פנימיים עקב ויברציות שגלי קול אלו גורמים. בומים על קוליים ממטוסים מהירי טוס, מלבד אפקט פסיכולוגי, לא גורמים נזקים ישירים של ממש מלבד פגיעה בגופים מזכוכית או נזקים עקיפים שיוצרת החרדה אצל חולי לב למשל. רמקול חזק במיוחד (Long Range Acoustic Device - LRAD) משמיע אלומה צרה של צלילים חזקים שגורמים לכאב ראש חזק שמנטרל אנשים ברדיוס של 300 מטר".

מתוך הסרט. מסיבת רחוב בנווה צדק

כאן גר השכן המשוגע

נאמן לממרתו של סארטר "הגיהנום הוא הזולת", נכלא גבע באובססיה ולא הצליח לשמוע שום דבר מלבד רעש טורדני מכל עבר. אחרי 20 בתים שונים בכל רחבי הארץ, כולל מעלות, מצפה בגליל, מצפה רמון ומושב דור, מקומות שנחשבים לשקטים אם לא מביאים בחשבון את הכלבים שנובחים בלילות ובית כנסת במעלות שהתמקם בבית צמוד. "בנו לנו בית כנסת מתחת לבית ולא הסתפקו בזה: היה להם נורא חשוב שכל השכונה תדע שיש בית כנסת חדש. בשבע בבוקר בשבת הם זעקו עד שאלוהים ישמע, ובשתיים בצהריים שוב ניסו להגיע למפתח הלב של אלוהים עד שלא יכולנו יותר לחיות. זו היתה פשוט התקפה. אז מכרנו וברחנו משם".

ניסית לדבר איתם?

"כן, אבל הבנתי מהר מאוד שאין מקום למשא ומתן. התייאשתי. אמרתי שאני לא רוצה לחיות במקום הזה".

בתום הנדודים השתכנה המשפחה, שכוללת שני ילדים, אריה בת 15 וסולו בן שש, בבית קטן בנוה צדק בעל ארבעה כיווני רעש. שם התחיל הסיוט האמיתי. גבע לא הסכים לקבל כמובן מאליו את המובן מאליו.

מכל המקומות, דווקא בנוה צדק? זה מקום רועש לכל הדעות.

"עברנו מזכרון יעקב. אנחנו אנשים שעובדים ומלמדים בתוך תעשיית הקולנוע, ותל אביב היא המקום לתעשייה שלנו. כשגרנו במקומות אחרים, היינו מבלים שעות בדרכים, בפקקים. החלטנו שאנחנו רוצים גם קצת לראות את הילדים. תל אביב היא המקום הכי טבעי לעבודה כמו שלנו".

איך היה המעבר?

"בעיקר מאבק בלתי נגמר. היה שכן שבכל פעם שהוא נכנס למכונית והקיש את הקוד נשמעו שלושה ביפים רצופים, היו שיפוצים נצחיים בבית שמעבר לכביש, דלת כניסה בבית אחר ממול שנשארה פתוחה ונטרקת ברוח, מים שמטפטפים על הגג שלנו משכנה בבית צמוד, חתולים שהחליטו להשתכן וליילל על הגג במשך לילות ארוכים, מכוניות הזבל שמגיעות בחמש בבוקר בניגוד לחוק, אנשים שמשאירים את המנוע של המכונית פועל ונוהם, מסיבות רחוב ביום ובלילה, אנשים שעוברים ליד הבית, מדברים בקול וצועקים, והמיקרו המעצבן של השכנה, שמחממת שניצלים לילדים. באחד הלילות טיפסתי כמו פורץ על מרפסת של השכנים, כדי לפרק להם את האזעקה שפעלה ללא הפסקה והוציאה אותי מדעתי. קראו לי למשטרה להיבדק בפוליגרף בגלל זה".

אבל יותר מכולם, עיצבנו אותו מדריכי הסיורים שנעמדים גם היום מתחת לחלונו, ומסבירים שהבית היה שייך פעם לסנדלר צדיק, ועכשיו הוא של מניאק משוגע לשקט. הוא התעמת עם המדריכים, הגיש נגדם תביעה וסילק משם את הקבוצות.

רגע קצר, מביך ומאיים מתרחש בסרט, כששכן ממול חוסם שוב לגבע את הכניסה עם הג'יפ הגדול והשחור שלו, כפי שהוא עושה באופן קבוע. גבע יוצא אליו ומתחנן: "בוקר טוב, אני מבקש פעם, פעמיים, שלוש..." אבל אז נגמרת לשכן הסבלנות לטרחן היומי. הוא חותך את גבע בתנועות ידיים גדולות ומפחידות ואומר: "תגיד לי, לא נמאס לך? אני לא רוצה לשמוע אותך, לא אכפת לי, אני גר פה ואני אחנה פה ולא מעניין אותי, תיכנס פנימה". בלי כל הכנה מוקדמת הוא תופס את גבע בידיו הענקיות וגורר אותו בכוח לתוך חצר הבית שלו ואומר: ‘תחזור לכלוב שלך, אני נשאר פה עד מחר בבוקר, לא זז".

למה לא עברתם גם מנוה צדק?

"בשלב מסוים הבנתי שהבעיה היא לא שאני אעבור לגור במקום אחר, זה שאחליף דירה לא יפתור את הבעיה שלי כי בכל מקום יש רעש. אנשים פה לא מודעים לזה שהם רועשים, אולי הרועשים בעולם, ואני, מתוך מחויבות חברתית עולה על בריקדות וצועק: למה אנחנו מסכימים לחיות ככה?"

ללחוש במקום להרוג

בשיאו של המאבק נכנס גבע לאטרף והתקין סביב ביתו מצלמות במעגל סגור, ורמקולים שפנו כלפי חוץ. בכל פעם שהיה רואה דרך המסך בבית גורם מטרד מתקרב, היה מבקש ממנו ברמקולים להתרחק. גם כיום הוא מפטרל בחדרים מהבוקר עד הערב ומעיר למרעישים למיניהם בנימוס אך בתקיפות להתרחק לו מהעיניים ובעיקר מהאוזניים.

ספר על אחד המקרים שבהם נאבקת.

"כל יום חמישי בין שתיים לשלוש בבוקר, נעמד בחוץ טנק של חב"ד ומנסה לעורר את אלוהים בקולי קולות. במשך שלוש שנים הבית שלי התרומם מעוצמת הקול, והבן שלי היה מתעורר בבכי. כל חמישי יצאתי אליהם נואש בפיג'מה, וניסיתי לבקש את רחמיהם. יום אחד נפלתי על בחור סימפתי, לקחתי אותו לצד וניסיתי לדבר אל הלב שלו. אמרתי לו: ‘יש לי ילד שמתעורר, ואני לא חושב שאלוהים היה רוצה שהוא לא יישן בלילה'. בהתחלה הוא היה תוקפן ומתנשא, אמר לי: ‘עזוב שלוש וחצי בבוקר, היש גדול מהשם? מי הביא לך אוכל, מי הביא לך את המים שאתה שותה?' שאלתי אותו אם הוא חושב שזה נכון להעיר ילדים בשלוש וחצי בבוקר והוא ענה: ‘נכון להפיץ את השם, זה כמו אל.אס.די'.

"הזמנתי אותו להיכנס לבית, והוא שמע את עוצמת הרעש, הוא נבוך ולרגע ראיתי בעיניו את האנושיות הפשוטה וניצוץ של הבנה. הוא ניסה עוד לשאול אותי אם באמת הילד התעורר, ואז אמר: ‘אם באמת יש לך ילד שמתעורר מזה, אז זה לא בסדר ואני מצטער. בסוף התחבקנו סיימנו ב'אחי, כפרה, אני אוהב אותך ותודה מותק'. זה היה אחד הרגעים הכי מרגשים בחיים שלי, אבל זה גם לא מנע מהם לחזור אלינו ביום חמישי שלאחר מכן, אם כי את הבחור הזה כבר לא פגשתי יותר.

"מאה פעמים התקשרתי לעירייה והעירייה התקשרה למשטרה ואז הגיעה המשטרה וסילקה אותם משם, אבל אחרי שבוע הם חזרו. ושוב התקשרתי לעירייה ולמשטרה. וככה זה נמשך על פני שלוש שנים עד שבסופו של דבר, לפני חצי שנה הם הפסיקו לבוא. ייאמר לזכותם שתמיד כשדיברתי איתם הם השתכנעו והסכימו להחליש את הווליום אבל הציווי האלוהי הביא אותם אלינו שוב כעבור שבוע".

למה רק אתה, מכל השכנים, יצאת להתעמת איתם?

"אין לי תשובה. כמו שאין לי תשובה לזה שאף אחד לא מתייחס לאזעקה שפועלת במשך שעות. אנשים לא יוצאים מהבית, חוץ מאשר להפגנה. ברחוב שבזי לא רחוק ממני פתחו מסעדה ויש שם דייר שהרעש הורג אותו, אבל הוא לא עושה כלום".

היו גם ניצחונות?

"כשרק נכנסנו לגור פה, פתחו לנו בית קפה שגובל בחצר האחורית שלנו, מתחת לחלון חדר הילדים. כל יום מוזיקה עד 12 בלילה ובסוף השבוע מסיבות מסביב לשעון. לא היתה לנו דקה של שקט. ניסיתי לדבר עם בעל המקום והוא ענה בהתחלה שינסה להחליש את הווליום אבל בעיקרון שזה מה שיש: ‘זה העסק שלי ואין מצב שאני אעצור אותו בגללך'. הלכנו לוועדת ערר אזורית והגשנו נגדם ונגד עיריית תל אביב תביעה. השקענו בזה את כל משאבנו הכלכליים ואת כל האנרגיות שלנו במשך שנה, לקחנו עורך דין משובח שנלחם מלחמה עזה ומתישה.

"יום אחד באו אלינו הביתה פקידים מבית המשפט, עמדו על המרפסת שלנו ואמרו: ‘וואללה, לא הגיוני' והתחילו להגביל את העניין. ביום שישי הם סוגרים עכשיו בשתיים, באמצע השבוע אסרו עליהם להשמיע מוזיקה בחצר משבע בערב, ובשבת סגור. אסרו עליהם גם לטגן. לא מזמן הם נעשו כשרים, אז בכלל יצא לנו טוב".

קיבלתם פיצויים?

"לא ביקשנו פיצויים ביקשנו רק שקט".

אשתו ושותפתו של גבע לסרט שגם מקריינת בו, לא מסתירה בו את הביקורת והציניות שיש לה כלפי האובססיה של בעלה. בסצנה חשופה וכואבת הם מתעמתים מול המצלמה, ולרגע נדמה שהיא בדרך לארוז את הילדים ולחזור להורים שלה. "אתה הופך לי את החיים לסיוט", היא אומרת, "אני לא יכולה לחיות ככה".

נואית לא נראית מאושרת ממה שאתה עושה.

"היא לא, ולכן לקחה בסרט תפקיד ביקורתי, אבל בגדול היא חושבת כמוני, שזו היום הבעיה של כל העולם המערבי, יעד המלחמה הקריטי של החיים במאה ה-21. חברות מתקדמות יותר משיגות אותנו בהרבה. זה כמו שלפני 30 שנה אף אחד לא חשב לא לעשן בחברה והיום זה לא יעלה על הדעת. אין לי ספק שבעוד עשר שנים גם רעש ייחשב מפגע אקולוגי כמו עישון וכמו הגנה על פרחי בר. בארצות הברית יש חוקים נוקשים נגד זה. צפצוף לא הכרחי זה קנס של 350 דולר ומנוע עובד באזורי אוכלוסייה - 2,000 דולר".

היחסים עם האשה הם דבר אחד, אבל איך חיים בבית עם ילדים קטנים שבאופן טבעי מרעישים? יש לך ילד בן שש, הוא בוודאי לא שקט כל הזמן.

"השתקתי גם אותו, יש הורים שעושים לילדים דברים גרועים מזה, מעבירים להם את השריטות והטראומות שלהם. אבל אחת ההחלטות שלי להחלים, היתה למען גידול טוב יותר של ילדי. במובנים מסוימים לא הייתי קל איתם. כשאתה בפוסט טראומה ואתה עיוור, אתה משליט טרור מבפנים ומבחוץ. במידה רבה הסרט הזה הוא גם טיפול בבית פנימה, לא רק החוצה. זה קרה ברגע שהבנתי שהרעש שאני יוצר נכנס פנימה ופוגע בילדי מבלי שאני מודע לכך".

הוכחה מצמררת לצדקתו של גבע התרחשה בעת הקרנת הבכורה של סרטו בסינמטק בתל אביב. "הקרנו את הסרט ביום שישי בלילה, ובשבת בבוקר נודע לנו שאדם בבאר שבע נרצח בלילה בגלל רעש. הוא ביקש מחבורת צעירים זה קצת שקט, כי הילדים שלו ישנים. זו אחת מהאירוניות של הסרט הזה".

בסופו של דבר, השתקת גם את עצמך?

"עברתי תהליך משמעותי. קודם נלחמתי בעולם על עיוור, לא הבנתי שהבעיה היא גם שלי. באתי ממשחק סכום אפס: או שיהיה שקט או שאני אלחם בזה עד מוות. חשבתי שלעולם יש בעיה, ומצד שני הרגשתי לבד, כי עובדה שאף אחד אחר לא מתרגש מרעש. היה אצלי מתח בו זמני לשני כיוונים הפוכים והיתה בזה הרבה הכחשה ואי הבנה. דרך הסרט, למדתי להרגיש שאפשר לחיות יותר בשקט, להילחם יותר בשקט. קודם הייתי מוכן להרוג בשם העיקרון, היום אני מחפש דרך להידברות. הבנתי שאני מנסה להשליט טרור כדי להשיג הפסקת טרור מהצד השני.

"היציאה למסע של עשיית הסרט היתה אינסטינקטיבית ויחד עם זה הובילה ללימוד, להכרה, להרחבת פרספקטיבה, להסתכלות חזרה פנימה ולמקום חדש. הרעיון לעשות את הסרט הזה בא מתוך החיים בבית. פתאום הסתכלנו סביבנו ונואית אמרה לי: ‘אתה נלחם ללא הפסקה בארבעה כיווני רעש'.

"בסוף הסרט אני לוחש ברמקול ומבקש שקט. זו הנקודה שבה אני מודע לתהליך ההחלמה וההכרה. הבנתי שאת המתח בין הבעיה האובייקטיבית לבין הרגישות שלי, אי אפשר לפתור בצעקות או במלחמה. עברתי תהליך של צמיחה: נפשית, חברתית אישית, ללחוש במקום לרצות להרוג מישהו".*

loria@haaretz.co.il

בשקט בשקט: בעולם מחוקקים, בישראל מנסים

איך מתמודדים עם הרעש בניו יורק, בתל אביב, במשרד לאיכות הסביבה ובמשטרה?

בניו יורק קיימים חוקים מחמירים נגד רעש, והתושבים נדרשים להכיר את "קוד הרעש" המתפרסם לרווחתם באתרים הרשמיים של העיר. כך למשל, השיפוצניקים חייבים להכין מראש תוכנית שמפרטת באילו אמצעי הגנה נגד רעש ישתמשו באתר. בעת העבודה עליהם להתקין באזור השיפוצים את האמצעים הנ"ל ולנהוג על פיהם. רעש הבוקע מדירה הנמצאת בשיפוצים או מהרחוב, ועולה ב-10 דציבלים מעל המותר, אסור על פי חוק. בנוסף, אין להשמיע רעש קצר ופתאומי, המכונה ‘רעש אימפולסיבי', כמו צופר מכונית, אלא אם יש לכך הצדקה מנומקת, וקנסות צפויים לאלה העוברים על חוק זה. רעש של חיות מחמד שנשמע מדירות פרטיות בין 7:00 ל-22:00 במשך יותר מחמש דקות, עלול להביא למקום פקח חמור סבר עם פנקס דוחות בכיס. גם לרכב גלידה אסור להשמיע את המנגינה המוכרת, אלא כשהוא בתנועה.

בתל אביב נקבעו תקנות חדשות נגד רעש ב-82', שעליהן חתומים שר הפנים לשעבר יוסף בורג וראש העיר לשעבר שלמה להט. כך, אסור להפעיל צופר מכונית בתל אביב, אלא אם נשקפת סכנה ולא יותר מהדרוש לפי הנסיבות. לא כתוב מי מחליט, מה דרוש ולפי איזה נסיבות. בנוסף, אסור לשיר, לנגן, להשמיע קול צעקה ולהדליק טלוויזיה, רדיו, וידיאו, פטיפון, רשמקול, מגביר קול - כל זאת בשעות 14:00-16:00 או 6:00-23:00. המדובר על רעש המתרחש תחת כיפת השמים, בבניין המשמש בעיקר למגורים, או במקום שאינו סגור מכל צדדיו ובעוצמה שמעל 40 דציבלים.

ימי החגיגות בתל אביב עוגנו בחוק, והתקנות לגביהם שונות. בליל שבת, במוצאי שבת, ביום העצמאות, בפורים, בשמיני עצרת ובל"ג בעומר אפשר להרעיש עד 24:00 בעוצמה של עד 80 דציבלים. את השיפוצים, התיקונים והבנייה באזורי מגורים הגבילה העירייה לשעות 6:00-22:00.

כמו כן אסור להפעיל בתל אביב מגביר קול המודיע על מכירת טובין, אספקת שירותים או פרסומת. האם הכוונה לאלטע זאכן או לניידות השמחה של הברסלבים? אזעקה מותר להפעיל עד שמונה דקות בעוצמה של 70 דציבלים ולא יותר. לשם אכיפת כל החוקים האלה, עומדים לרשות עיריית תל אביב עשרה פקחים.

ב-2010 חתם השר להגנת הסביבה גלעד ארדן, על סדרת תקנות ותיקונים של משרדו לגבי מפגעי רעש. הוא הוציא משם, למשל, את כדי החלב של עיריית תל אביב והרחיב את שעות המנוחה של התושבים ששכניהם החליטו לשפץ את הבית. מה שמותר בתל אביב עד עשר בלילה ומשש בבוקר, מותר בכל הארץ עד שמונה בערב בלבד ומשבע בבוקר למחרת. לפי התקנות החדשות, זיקוקים, חזיזים ונפצים אסורים לחלוטין להפעלה באזורי מגורים חוץ מאשר באירועים ציבוריים מורשים. ציוד גינון ומפוחי עלים שעושים רעש לא יופעלו לפני שבע בבוקר ואחרי שבע בערב.

הבשורה הגדולה, היא חוק חדש שמיישר קו עם מדינות רבות שכבר אוכפות אותו: החל מ-2014 אסור יהיה להתקין מערכות אזעקה ברכב.

בלשכת דובר המטה הארצי במשטרה מספרים על ההתמודדות עם הרעש: "משטרת ישראל אוכפת את תקנות הרעש על פי החוק למניעת מפגעים. כ-17% מסך כל הקריאות למוקד 100 בממוצע הן בנושא מטרדי רעש, ורבות מהפניות מרוכזות בסופי שבוע ובתקופת הקיץ.

"כחלק ממדיניות המפכ"ל בנושא שיפור השירות לציבור, הטיפול במטרדי הרעש קיבל קדימות ויחידות הסיור בהתאם למדיניות זו אוכפות את עבירות הרעש באופן מוגבר. החל משנת 2012 נמדדות יחידות הסיור ביכולתן לטפל טוב יותר באכיפה בנושא הרעש. באירועים חד פעמיים מסתפק השוטר במתן אזהרה בלבד, באירועים חוזרים הוא רושם דוח ברירת משפט או קנס כספי, ובמקרים שהדוח אינו מרתיע, מעוכבים העוברים על החוק לחקירה והציוד הגורם לביצוע העבירה מוחרם".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ