הישראלית שחזתה במהפכה במצרים מחלון בכיכר תחריר

כשנגה מלכין יצאה ללמוד בקהיר, היא לא דימיינה שתחזה בדרמה היסטורית. מחלונות האוניברסיטה שמעל לכיכר היא הזילה דמעות של זעם, אושר וגז מדמיע

אסתי אהרונוביץ
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים

בנובמבר האחרון, ביום הבחירות לפרלמנט המצרי, הבחירות הדמוקרטיות הראשונות במדינה, ביקשה נגה מלכין מנהג מונית מקומי בקהיר לקחת אותה אל אחת מהקלפיות בעיר. "רציתי להסתובב ולדבר עם אנשים, התרגשתי", היא מספרת. הנהג מיד פתח בשיחה ושאל אותה לאיזו מפלגה היא הולכת להצביע. "אני לא מצרית", ענתה לו בערבית מושלמת. "אז למה את רוצה להגיע לקלפי?" שאל בחשדנות. הסבריה של מלכין כי היא סטודנטית באוניברסיטה האמריקאית לא שיכנעו את הנהג והמתח בקולו עלה, "אם הייתי מישהו אחר הייתי מוריד אותך בתחנת המשטרה ואומר להם שאת מרגלת", קבע. מלכין שתקה. לאחר כמה דקות ביקשה מהנהג לעצור וירדה בחיפזון מהמונית. זו היתה אחת מהפעמים הבודדות השנה, שחשה חוסר ביטחון בקהיר.

בסוף מאי 2011 הגיעה מלכין, בת 27, לקהיר ושכרה בה דירה עם שותף אמריקאי לאחר שהתקבלה ל-Center for Arabic Study Abroad (CASA) - תוכנית יוקרתית ללימודי השפה הערבית. ב-12 החודשים האחרונים חיה מלכין בקהיר, כסטודנטית באוניברסיטה האמריקאית הממוקמת על כיכר תחריר. בשנה סוערת זו, בין הפלת שלטון מובארק ועד בחירת פרלמנט ונשיא בבחירות דמוקרטיות, היא התערתה בחיי העיר, התיידדה עם המקומיים, רכשה חברים בני גילה וירדה לכיכר לצפות במפגינים. היא התאהבה בעיר הצפופה והמיוזעת באחת התקופות הסוערות והקשות שלה. בשנה האחרונה נאסר על עיתונאים ישראלים להגיע למצרים ולכן הצוהר שמלכין פותחת אל החברה המצרית בתקופה זו הוא נדיר.

"החשדנות של המצרים בזרים היא בעלת רקע היסטורי", מספרת מלכין, "בימי מובארק וגם לאחר שהמועצה הצבאית לקחה את השלטון, דאגו כל הזמן לפמפם לתושבים שמה שקורה במצרים הוא תוצאה של התערבות ‘יד זרה'. כשאומרים במצרים ‘יד זרה' מתכוונים לישראל, אמריקה ואיראן. הנושא ‘יד זרה' במצרים הפך מצד אחד לסוג של בדיחה. הקומיקאי באסם יוסף (מנתח לב בעל תוכנית סאטירה שנולדה בעקבות המהפכה), נהג לרדת לכיכר אחרי מהומות ולשאול אזרחים אם הם ה'יד הזרה'. יש למצרים גם קטע, שבעיקר מעיד על הלך הרוח, שבו הם כל הזמן מאשימים, בצחוק, זה את זה ב"אתה מרגל".

נגה מלכין. "הרבה פעמים התלהבתי ממה שקורה שם יותר מהמצרים עצמם"צילום: איליה מלניקוב

זו היתה שנה אינטנסיבית מבחינה פוליטית וגם אקדמית. מדי יום פקדה מלכין את ספסלי האוניברסיטה לכמה שעות של ערבית ספרותית, ערבית מדוברת ומטלות אקדמיות כמו קריאת ספרים מצריים וכתיבת מאמרים. בתום הלימודים, יצאה ללמוד את העיר. ימים ולילות הסתובבה בקהיר, ישבה בבתי קפה, ברים, שוחחה עם נהגי מוניות ואנשים ברחוב. בניגוד לביקור הקודם שלה, ב-2007, הפעם הסתירה את זהותה הישראלית והציגה את עצמה בפני רוב המקומיים כסטודנטית אמריקאית.

ממה בעצם חששת הפעם?

"היתרון היחידי שהיה במדינת משטרה בשלטון מובארק זה שלמשטר לא היה אינטרס להסתבך ברמה בינלאומית עם ישראל. ידעתי שאם חס וחלילה יקרה משהו, יש שלטון מצרי שדואג לי. אני מניחה שגם עכשיו, אם הייתי אומרת שאני ישראלית, לא היה קורה לי כלום, אבל חששתי שבתקופה כזו של מאבקים פוליטיים פנימיים וחוסר יציבות, היה עלול לצוץ איזה גורם פוליטי שעלול היה לנצל את העובדה שיש פה ישראלית".

שמה הישראלי, נגה, למרבה המזל לא הסגיר את ארץ מוצאה. נגה במצרים הוא כינוי נפוץ לשם הפופולרי נגואה. "אף אחד לא חשד", היא מספרת. "מאוד הטריד אותי הרעיון שאצטרך לשקר לאנשים". אך גם חשש זה התפוגג במהרה. לרוב, כאשר הסתובבה עם חבריה לספסל הלימודים, הם הציגו את עצמם כקבוצה אמריקאית ובכך נגמר העניין.

"במראה שלי אני נראית קצת מצרית, ותמיד כשאמרתי ששמי נגה, אמרו לי ‘אה, את מצרית'. כששמעו את הערבית שלי וראו את הלבוש המודרני, חשבו שאני מצרית שגדלה בארצות הברית". למספר חברים מקומיים סיפרה על ישראליותה. "השותף שלי לדירה ידע. הוא היה אמריקאי גיי שעבד במצרים והיה לו חבר מצרי, בחור בן 22, שחלק איתי את הסוד. חבר שלו ואני היינו צוחקים שאנחנו עדיין בארון. הוא בארון ההומוסקסואלי אני בארון הישראלי".

יש סצנה הומוסקסואלית בקהיר?

"יש סצנה לא קטנה של הומוסקסואלים בקהיר. יש שם המון ברים על גגות הבתים, בגלל הנוף והאוויר הנעים. יום חמישי אחד הלכתי לאיזה בר מומלץ ופתאום אני שמה לב שאני האשה היחידה במקום. מתברר שבימי חמישי מתקיימות מסיבות של הומואים. המשטרה יודעת ומתעלמת מהסצנה. זה לא תמיד היה כך, על הנילוס יש ספינות ענקיות שבהן עורכים מסיבות. החבר של השותף שלי הוא בן למשפחה מהמעמד הגבוה, והם כמובן לא ידעו מהעניין. הוא כל הזמן אמר שהוא רוצה לעבור ללונדון. החברה המצרית היא חברה מאוד משפחתית וההורים יודעים איפה אתה כל הזמן ולכן צריך כל הזמן לשקר. אלו חיים מאוד לא פשוטים".

מפגינות ומפגינים בתחריר, יולי 2011. לעתים היה נדמה שהכיכר הפכה למוקד הבילוי של העיר. משפחות הגיעו לצפות במתרחשצילום: נגה מלכין

כיכר תחריר החליפה את פניה מדי יום: מצעדים, תהלוכות, מהפכנים, הפגנות של האחים המוסלמים או ארגונים איסלאמיסטיים קיצוניים. הוריה, מן הסתם, דאגו. "זה לא היו קל עבורם", היא מחייכת. "בכיכר תחריר נוצר סוג של סנאט. כל השבוע וכל השנה הכיכר היתה מוצפת אנשים. הם פשוט עמדו שם ודיברו פוליטיקה. הרחובות מסביב התמלאו בגרפיטי, ואנשים היו עוצרים לראות את הגרפיטי או לצלם ומיד קושרים שיחה. כולם ניגשים אל כולם, כולם מדברים עם כולם, תוך שניות מתאגדת קבוצה של 20 אנשים שמתווכחים אם צריך קודם חוקה או קודם בחירות. ברגע שאני והחברים שלי היינו מגיעים מיד היו שואלים אותנו מאיפה אנחנו ומאיפה הערבית ו'מה אתם חושבים?' אני הייתי שואלת בחזרה מה הם חושבים. יותר הקשבתי ופחות הבעתי דעה".

היה חשש לרדת לכיכר?

"היתה התלבטות עמוקה לגבי הירידה לכיכר בזמן ההפגנות, שבעיקר התקיימו בימי שישי. השאלה היתה עד כמה הירידה של זרים תזיק או תועיל. לפעמים חשבנו שנלך כדי לתמוך, להפגין סולידריות, אבל אז חששנו שהימצאותם של זרים בכיכר מזיקה כי היא מעודדת את תיאוריות הקונספירציה שאומרות שההפגנות הן בהנהגת זרים. ולכן בזמן ההפגנות, הרבה פעמים לא הלכתי. כמובן שהיו גם זמנים מסוכנים, שבועות שלמים של עימותים עם המשטרה".

חודש נובמבר היה אחד הזמנים האלו שבהם הוצתה הכיכר מחדש. במהומות אלימות נהרגו 40 בני אדם ומאות נפצעו על רקע דרישות המפגינים מהמועצה הצבאית להעביר את השלטון לגוף אזרחי שיקיים את הבחירות. רחוב מוחמד מחמוד, המוביל לכיכר ועליו ממוקמת האוניברסיטה האמריקאית, הפך לזירת מלחמה. "להסתובב שם היה מטורף. אלו היו עשרה ימים מאוד קשים. הלימודים שלנו התבטלו. על כל גגות הבתים היו שוטרים שירו באש חיה. הגעתי למקום פעמיים, היה המון גז מדמיע בכל מקום. אבל היתה שם התנהלות אזרחית מדהימה וסולידריות חברתית. תוך דקות אנשים הקימו מרפאות אזרחיות בכיכר, אנשים תרמו מיד את האופנועים שלהם כדי לפנות פצועים. האופנוענים האלו היו האנשים הכי אמיצים שראיתי בחיי, הם היו נכנסים לתוך רחוב שלא רואים בו כלום מרוב גז מדמיע וזכוכיות שבורות כדי לאסוף פצועים ולהביא אותם למרפאות".

היית בסכנה?

מלכין. היתה התלבטות לגבי ירידה לכיכר בזמן ההפגנותצילום: אילייה מלניקוב

"רוב הזמן הייתי בדירה, הבטחתי להורים שלי שאני לא יורדת לכיכר. באזור שגרתי בו, עשר דקות נסיעה מהכיכר, העניינים היו כרגיל. וזה חלק מהעניין בקהיר. בחדשות את רואה שהכיכר מתפוצצת, אבל בעיר עצמה החיים נמשכים".

בינואר, כבר ביום השני למהומות, קמה בכיכר כלכלת מהפכה. בין המפגינים התמקמו עשרות רוכלים שמכרו דגלי מצרים, כוסות וחולצות שעליהן מתנוסס תאריך המהפכה, 25 בינואר. "במהומות נובמבר", מספרת מלכין, "כלכלת המהפכה השתנתה, והמצרך הכי מבוקש היה מסכות גז. בכל פינה מכרו מסכות גז ‘מייד אין צ'יינה', שלדעתי לא מנעו שום חדירת גז. כמובן שמיד קניתי. זה היה סמל סטטוס, אם את לא מסתובבת באזור הכיכר עם מסכה תלויה על הצוואר את לא בעניינים ולא מהפכנית אמיתית. ומה שמעניין שגם כאן, בקרב המהפכנים, כמו בכל מקום בקהיר, ראית את החלוקה המעמדית. מסכה עלתה 25 לירות. מי שלא יכול היה להרשות לעצמו, הסתפק ברטייה לפה כמו של רופא, שעלתה שתי לירות".

למה לי פוליטיקה?

לפני חודש, עם תום לימודיה, שבה מלכין לישראל. בימים אלו היא פורקת ארגזים בדירה ששכרה בתל אביב ומסתובבת בעיר עם תיק בד שעליו רשום בערבית "קהיר". בשיחתנו, בדירה של ידיד, מדי פעם היא משרבבת מילה בערבית. לערבית שלה מבטא עמוק ויפה. היא גדלה בתל אביב ולמדה בתיכון תלמה ילין במגמת קולנוע. בצבא שירתה כצלמת צבאית וכשהשתחררה נסעה לאוניברסיטת קולומביה בניו יורק. שם, אחרי ארבע שנות לימוד, סיימה לימודי תואר ראשון במדעי המדינה וזכויות אדם. במסגרת הלימודים נחשפה לראשונה ללימודי השפה הערבית. "זה אירוני, אבל דווקא בארצות הברית הבנתי ש-20 אחוז מהמדינה שלנו הם פלסטינים שמדברים עברית ואני מעולם לא טרחתי ללמוד את שפת האם שלהם. זה נראה לי נכון ללמוד את השפה".

היא העמיקה בלימודי השפה, וב-2007 נסעה לראשונה לקהיר, שם למדה סמסטר אחד באוניברסיטה האמריקאית במסגרת חילופי סטודנטים. עם תום לימודיה בארצות הברית שבה ארצה ועבדה בסניף ארגון זכויות האדם הבינלאומי, "יומן רייטס ווטש", שבירושלים. לאחר שנתיים הגישה בקשה להתקבל לתוכנית הלימודים היוקרתית של CASA. כאשר הגיעה התשובה החיובית, בסוף 2010, לא שיערה לרגע כי תמצא את עצמה בקהיר שונה לחלוטין משהכירה ב-2007. "כשהחלה המהפכה, בינואר, ישבתי במשרד בירושלים ולא הצלחתי לעבוד. לא עשיתי כלום חוץ מלבהות באל ג'זירה. האוניברסיטה האמריקאית שבה למדתי היא אחד הבניינים על כיכר תחריר. זו כיכר שהכרתי היטב, במשך ארבעה חודשים הייתי שם כל יום. והנה אני יושבת ורואה איך הכל בוער. לא האמנתי. אף אחד לא האמין. ב-2007 כשהייתי שם אף אחד לא דיבר על פוליטיקה. אנשים לא דיברו פוליטיקה כי הם פחדו, כי אף אחד לא רצה לדבר נגד השלטון אבל זה גם היה סוג של תרבות שלא מדברים. אף אחד גם לא חשב יותר מדי פוליטיקה כי מה הטעם?"

אחת מהחומות הרבות שהציב הצבא באזור כיכר תחריר אחרי מאורעות נובמבר 2011. פה: רחוב מוחמד מחמוד שבו נמצאת האוניברסיטה האמריקאית של קהירצילום: נגה מלכין

האוניברסיטה האמריקאית שבה למדה מלכין היא אחד הסמלים לפערים בחברה המצרית. המוסד האקדמי שהוקם בתחילת המאה שעברה על ידי מיסיונרים אמריקאים, נחשב לאוניברסיטה היוקרתית בקהיר ובה לומדת האליטה המצרית. לפני כשנה עברו מבני האוניברסיטה מהקמפוס ההיסטורי שעל כיכר תחריר לקמפוס חדש בלב המדבר. "ההתרחקות מלב קהיר", אומרת מלכין, "מראה על המעמדות בחברה המצרית. הם בנו להם קמפוס אמריקאי, ענק, עם בריכת שחייה אולימפית ומגרשי טניס. התלמידים באוניברסיטה הם ההיי-סוסייטי של מצרים. מי שמגיע ללמוד שם לא באמת מייצג את אוכלוסיית המדינה. הבחירה לעבור הרחק מלב קהיר היא בחירה עצובה. לפחות עד לפני שנתיים, כשהם למדו במרכז העיר הם היו פוגשים את פשוטי העם כשהיו יוצאים מגדרות האוניברסיטה לקנות סנדוויץ'. היום זה לא כך".

וב-2007 התחככת בעשירי המקום שלמדו איתך?

"כשלמדתי שם ב-2007 אלו היו האנשים הכי עשירים שהכרתי אי פעם. למדה איתי למשל בחורה שמדי יום רכבה על הסוס שלה. בקהיר אי אפשר להכניס סיכה, אנשים חיים אחד על השני, אבל יש שם פארק לסוסים של האליטה. הפערים עצומים".

מלכין מספרת שהתרחקות המוסד האקדמי מלב העיר היא רק קצה הקרחון. גם עשירי העיר נוטשים לטובת ערים חדשות, הנקראות "6 באוקטובר", "קהיר החדשה" ו"ריחאב", ערים המרוחקות מקהיר ונעימות יותר. "יש כבישים חדשים שמחברים אותם לעיר עם פקקים מאוד מרשימים. זה סוג של אבסורד. בהתחלה, לפני שנים, היה ניסיון לבנות מעבר לנילוס, לתוך המדבר, ערים לעניים. המטרה היתה לזרוק את עניי העיר. בפועל, הערים האלו נשארו ערי רפאים, אין בהן כלום וזה ממש מטורף להסתובב שם. בחלק מהן, במקום לבנות דיור ציבורי, המקום נקנה על ידי יזמים ובסיוע השחיתות הציבורית נבנו וילות מפוארות ובריכות שחייה שנקנו על ידי עשירי קהיר, שהחליטו שלא כל כך נעים בעיר הצפופה ועדיף לעבור למקום שממנו לא רואים את העוני. במצרים יש היום ממש הפרדה פיזית של מעמדות".

עיר המתים ועיר הזבל

מלכין טיילה בין שכונות העוני לשכונות העשירות בקהיר, בין דוכנים המגישים פול ברחוב למסעדות יוקרה. "יש בקהיר הכל. שכונות עם בתי פאר, מועדוני לילה ומלונות יוקרתיים ושכונות הסלאמס הכי נוראות שיש, כמו עיר המתים ועיר הזבל".

עיר המתים היא בית הקברות הגדול והצפוני של קהיר, ובו קברים מהמאה ה-14, שם מתגוררים מאות אלפי בני אדם בין הקברים והמאוזוליאומים. "כשאת מסתובבת שם, זה קצת קונטרה לעיר העמוסה והרעשנית, כי בית קברות הוא כמו בית קברות - המקום יחסית שקט", היא מספרת. "בעיקר מדהים לראות את הילדים הקטנים מתרוצצים בין הקברים".

אבל אותה ריתקה דווקא עיר הזבל. "זו קהילה שמונה כ-80 אלף איש", מספרת מלכין, "קהילה נוצרית (קופטים) שאנשיה הגיעו בשנות ה-30 וה-40 ללא עבודה לקהיר והחלו להסתובב בעיר ולאסוף את הזבל של האוכלוסייה בתמורה לתשלום. בקהיר אין פחים של העירייה, שם שמים את שקית הזבל מחוץ לדלת - ועד היום את רואה את הגברים שמסתובבים בעיר עם עגלות וסוסים ואוספים את הזבל. הם מביאים את הזבל הביתה, לשכונה, והנשים והילדים מתחילים למיין, מפרידים בין זכוכיות, למתכות, לניירות ומוכרים למפעלים". מלכין פותחת את אלבום התמונות במחשב משיטוטיה במקום. "המדהים הוא שהם מצליחים למחזר את הזבל ב-80 אחוז", היא אומרת, "ועדיין זה מקום מזעזע להסתובב בו. הייתי שם כמה פעמים. יש שם ארגון התנדבותי שמחסן את התושבים. יש חשש ממחלות, מגפות". מלכין מספרת כי עיר הזבל הועברה פעמיים בתוך קהיר והיום כבר הורחקה לקצה העיר בשל החשש התברואתי.

לפני כמה שנים השקיעה עיריית קהיר מיליונים רבים בהבאת משאיות זבל מודרניות ופחי פלסטיק גדולים מאירופה, אבל הפרויקט נכשל. "התברר שמשאיות הזבל לא יכולות להיכנס לרחובות הצרים שהם רוב רובה של קהיר. אז שמו את הפחים הגדולים מחוץ לשכונות, אבל אף אחד לא באמת יוצא לשם וזורק את שקית הזבל שלו. כשהחל הפרויקט העירייה הוסיפה מס זבל לחשבון החשמל. כך שכל קהיר משלמת מס זבל כפול: פעם לעירייה שמפעילה את המשאיות ופעם לתושבי עיר הזבל - כי אחרת מי באמת ייקח להם את הזבל?"

קצת סבלנות

בחודש שעבר, לאחר מערכת בחירות פתלתלה, נבחר מוחמד מורסי, נציג תנועת האחים המוסלמים לנשיא מצרים. מורסי הוא הנשיא המצרי הראשון שנבחר בבחירות חופשיות. בסיבוב הבחירות הראשון התמודדו 12 מועמדים על קולם של מעל 50 מיליון איש. במצרים, כמו במצרים, אף סקר או פרשן לא הצליח לנבא מי יהיה הזוכה או מי יעלה לסיבוב השני. בסופו של דבר התמודדו בו מורסי ואחמד שאפיק, ראש הממשלה האחרון בשלטון מובארק. העם נאלץ לבחור בין שאפיק, איש המזוהה עם המשטר הישן והשנוא, לבין מורסי, מהנדס שהתחנך בארצות הברית, נכלא בתקופת מובארק והציע למצרים דמוקרטיה איסלאמית.

איך מסבירים את הישגו המפתיע של אחמד שאפיק בבחירות? העם מתגעגע לשלטון מובארק?

"שאפיק ומובארק זה היינו הך. לפני חודשיים שאפיק אמר בהרצאה שמובארק הוא המודל שלו לחיקוי. אם את שואלת אותי, אז כן, אנשים מתגעגעים לשלטון מובארק, שמעתי את זה הרבה. תקופת המעבר, כמו כל תקופת מעבר, היא קשה, בעיקר כלכלית. כל תעשיית התיירות, שהיא כמעט שליש מההכנסה במצרים, הופסקה. הרבה נפגעו. שמעתי הרבה אנשים שאומרים שבקצב הזה היה עדיף קודם. אני חושבת ש-25 אחוז מהאוכלוסייה שבחרו בשאפיק בסיבוב הראשון מייצגים את זה, ואי אפשר להקל בכך ראש. מצד שני, את גם שומעת קולות שצריך סבלנות. כל מילה שנייה בקהיר היא ‘אוס'בור שווייה' - קצת סבלנות".

הפגנת ה-8 ביולי 2011, אחת ההפגנות הגדולות של השנה האחרונה. מחתה נגד שלטון המועצה הצבאית במדינה. המפגינים נשארו בכיכר קרוב לחודשצילום: נגה מלכין

מתגעגעים לביטחון ברחובות? בעיתונות הזרה מתארים אווירה של הפקרות מוחלטת.

"אין סטטיסטיקות במצרים. אומרים שהיתה עלייה ברמת הפשיעה כי המשטרה נעלמה מהרחובות. מצרים נחשבה בעבר כמדינה בעלת אחוזי הפשיעה מהנמוכים בעולם. אני נתקלתי בסך הכל במקרים של גניבות תיק, שזה לא נעים. יש הרבה יותר רוכלים ברחובות שהם בלי אישור ונהגי המוניות מקטרים על זה. מכון המחקר האמריקאי Gallup, ערך סקר במצרים והשווה בין רמות פשיעה לפני ואחרי המהפכה ומדד גם את תחושה הביטחון של התושבים. כששאלו כמה אנשים נתקלו בפשע, הסטטיסטיקה היתה כמו לפני המהפכה. וכששאלו כמה הם מרגישים בטוחים להסתובב ברחובות, הרבה ענו שהם מרגישים פחות בטוחים. כלומר זו רק הרגשה, רמת הפשיעה עצמה לא עלתה".

יש תקוות גדולות ממורסי?

"סיבוב הבחירות הראשון היה מדכא מאוד. הייתי שם בתקופת הקמפיין ולכולם היה ברור ששני המועמדים המובילים הם עמרו מוסא ואבו אל פותוח. מוסא היה שר החוץ של מובארק וראש הליגה הערבית. הוא איש חילוני, אינטליגנטי, איש ממסד אבל לא מזוהה עם מובארק כמו שאפיק. המועמד השני, אבו אל פותוח, צמח באחים המוסלמים והתפרסם בצעירותו כסטודנט שיצא בנאום מול הנשיא סאדאת כשהגיע לאוניברסיטת קהיר לנאום ולשמוע סטודנטים. הוא ייצג את הקול הפתוח והליברלי בקרב האחים המוסלמים, התבטא בעד זכויות נשים והיה בין המובילים במאבקים חברתיים. הוא עזב את האחים המוסלמים כשהחליט לרוץ לנשיאות, ומבין כל המועמדים לדעתי הוא היה הכי ליברלי. בין אבו אל פותוח ועמרו מוסא היה אפילו עימות טלוויזיוני. זה היה העימות הראשון בין שני מועמדים בעולם הערבי אי פעם. והנה, בסוף הם הגיעו בבחירות למקום הרביעי והחמישי. זה רק מראה כמה אף אחד לא יודע מה קורה במצרים. אף אחד לא מבין את מצרים".

אנשים היו דבוקים למסכים בזמן העימות? היתה התרגשות?

"זו לא היתה התחושה שלי באותו ערב. עם הזמן, אחרי המהפכה, היתה הרבה אכזבה ברחובות. הרבה פעמים התלהבתי ממה שקורה שם יותר מהמצרים עצמם. הייתי מדברת איתם בהתלהבות: ‘אז במי אתם בוחרים?' הרבה פעמים שמעתי תשובות לא ברורות, ‘אה, לא יודע, נראה'. באיזשהו מקום אמרתי לעצמי הנה הם נכנסים לעידן הדמוקרטיה, ההתלהבות יורדת ואחוז ההצבעה גם. הפעם הראשונה שהמצרים ראו קלפי היתה במארס, במשאל עם שעסק בתיקונים לחוקה. שם היתה התרגשות אמיתית, אנשים האמינו שהקול שלהם משנה. גם בבחירות לפרלמנט בחודש נובמבר היתה התרגשות גדולה. לאחר הבחירות, בכל בית קפה בעיר, הטלוויזיה היתה על ערוץ ששידר את דיוני הפרלמנט. כשהגיעו לבחירות לנשיאות היתה כבר פחות התלהבות - ובטח שבסיבוב השני".

אז אין ציפיות גבוהות מהנשיא החדש?

"50 אחוז מהעם המצרי לא רוצים לא את שאפיק ולא את מורסי. כל מי שתמך במהפכה לא רצה לתמוך באיש המזוהה עם מובארק ולכן היה חייב לבחור באחים המוסלמים, כלומר במורסי. לא פעם שמעתי אנשים יוצאים מהקלפי ואומרים: ‘דיכאון, בחרתי במורסי'. היתה אכזבה. ואני אמרתי להם ברוכים הבאים לדמוקרטיה. בדמוקרטיה אנחנו לא תמיד בוחרים באמת במי שרוצים אלא ברע במיעוטו. הם התחילו עם אידיאלים ומהפכות וגמרו עם שני מועמדים שהם לא משהו".

לבחירות לנשיאות קדמו הבחירות לפרלמנט. בסוף נובמבר 2011, הלכו אזרחי מצרים כדי לבחור פרלמנט בפעם הראשונה. התוצאות הפתיעו. תנועת האחים המוסלמים זכתה ב-36 אחוז מהמושבים. אחריה הגיעה מפלגת הסלפים, איסלאמיסטים קיצוניים, עם 24 אחוז מהמושבים. המפלגות החילוניות התרסקו.

איפה מצרים של צדק חברתי ושוויון בין המינים, כפי שדרשו מהפכני כיכר תחריר?

"אני חושבת שהבחירות הפרלמנטריות לא העידו על רצון העם לבחור באחים המוסלמים. חוסר היציבות של שאר המפלגות שצצו בן לילה הוביל את האנשים לבחור באחים המוסלמים. הם קיבלו מעל 40 אחוז בבחירות כי אנשים רצו ארגון יציב. האחים המוסלמים זה ארגון שקיים עשרות שנים, ארגון פרגמטי, יש להם שירותים חברתיים ענפים. ואנשים בחרו ביציבות".

יש ברחובות חשש מקיצוניות איסלאמית? יש פחד שיאסרו על נשים לעבוד? שיכריחו אותן ללבוש כיסוי ראש?

"יש באחים המוסלמים קולות קיצוניים, ודאי. אבל הם גם ארגון פרגמטי, ובימינו ארגון פוליטי. בסך הכל הם מחפשים לסחוף לתוכם הרבה אנשים ולכן הם צריכים להתמתן בדיבורים ובמעשים. בקרב האליטה החילונית יש פחד. אבל רוב האנשים שאיתם דיברתי לא מאמינים שהאחים המוסלמים יפגעו בבחירות האישיות שלהם. בפגישות עם האנשים שם שאלתי לא פעם, האם הם לא חוששים שיאסרו על נשים לנהוג? לגברים לעשן סיגריות? והתרשמתי שברחוב אין פחד וזה נובע מההרגשה שהאחים המוסלמים רוצים לשמור על תמיכה רחבה ובעיקר, וזה החלק הכי יפה שהביאה המהפכה, שאם ההנהגה החדשה תעשה מעשים שלא ימצאו חן בעיני העם, העם יחליף אותה, העם ייצא לרחובות".

שכונה של 7 מיליון איש

מלכין מספרת כי המצרים כמהים לשיח. החל מהשומר בבניין שבו התגוררה, דרך מוכר מיצי הפירות ברחוב וכלה בנהגי המונית והמרצים באוניברסיטה. "המהפכה הוציאה לאוויר המון טאבואים חברתיים. לפני המהפכה אי אפשר היה לדבר על כלום. עכשיו אפשר לדבר על הכל. אנשים לא רוצים לשתוק לרגע. אנשים כל הזמן רוצים לדבר על פוליטיקה. כל מה שהפנימו במשך עשרות שנים, פתאום התפרץ".

אחד מהחברים החדשים שרכשה הוא מוחמד, בן 30 וקצת, נשוי ואב לשלוש בנות, שעבד כשומר בבניין שבו התגוררה. היא לימדה את בנותיו אנגלית והפכה לבת בית בביתו שבבולאק', אחת משכונות העוני בקהיר. "אני גרתי בדירה פשוטה, במרכז העיר, אבל רוב המצרים לא יכולים להרשות לעצמם לגור שם. מוחמד, שעבד בבניין, הרוויח 270 לירות לחודש (כ-140 שקל). בבניין שבו גרתי שכר הדירה היה 1,000 שקל. מי שמרוויח 140 שקל לחודש לא יכול לגור שם. רוב המצרים עובדים בכמה עבודות, במשמרות, וגם למוחמד היו עוד עבודות. הפכנו לחברים טובים, הייתי אצלו הרבה בבית. אמרו לי שאני הזרה הראשונה שמבקרת בשכונה. רוב התיירים בקהיר לא מגיעים לשכונות האלו. במצרית קוראים להן ‘עשוואיאה', חוסר סדר, והכוונה לשכונה לא מתוכננת. השכונה חסרת ריצוף, לעתים ללא מים זורמים, הרחובות צרים, ורכב לא יכול לעבור שם. כולם מתניידים על ריקשות וטוקטוקים. הטוקטוקים לא חוקיים בקהיר אבל בשכונות האלו זו הדרך היחידה להתנייד ואף אחד לא אוכף את החוק. בבית של מוחמד, בקומה הראשונה גרים הוריו, ובשנייה אח שלו. כשהוא התחתן, הוא בנה למעלה עוד קומה בכסף שהוא חסך שנים. זו דירה מאוד קטנה, סלון קטן, חדר ילדים וחדר הורים. מאוד צנוע. את עולה במדרגות שכל מדרגה בגודל אחר מקודמתה, עדות לכך שהחבר שלי, שבנה אותן, לא אדריכל גדול".

רוב האנשים בשכונת בולאק', כאמור לא פגשו זרים ורובם גם לא יצאו מהשכונה. כשמלכין אומרת שכונה, היא מתכוונת לאזור המונה כמה מיליונים. היא מספרת כי ההערכה היא שבבולאק' מתגוררים כשבעה מיליון איש. "מה שהכי מדהים שם", היא אומרת, "שהמצב בלתי נסבל מבחינה כלכלית, הצפיפות איומה, הזיהום נורא, ויחד עם זאת, לא נתקלתי באנשים כל כך אופטימיים. מוחמד גדל בשכונה הזאת כל החיים, כל בני המשפחה שלו ושל אשתו גרים מסביב. היינו יושבים בבית קפה השכונתי וכל שנייה מישהו היה עוצר להגיד שלום ומה נשמע. כולם מכירים את כולם. את מרגישה כמו בקיבוץ, רק שזו שכונת סלאמס של שבעה מיליון איש.

מרכז העיר, קהיר. הופעה של להקה מזרח-סודנית במקום השייך לארגון ששם לו למטרה לשמר את המוזיקה המסורתית של מצרים והאזורצילום: נגה מלכין

"בכלל, קהיר היא עיר מלאת אנרגיה וחיים. בגלל שמאוד חם אנשים יוצאים בלילה. קהיר מלאה אנשים בלילה, משפחות אוכלות גלידה, יש המון דוכנים ברחוב, המון אנרגיה. המחמאה הכי גדולה שהמצרים יכולים לתת לך זה ‘דמכ חפיפ', כלומר הדם שלך קליל, אתה זורם. וזה אומר ‘החיים קשים אז אין טעם לבכות'. המצרים לא מפסיקים לספר בדיחות. זו תופעה של אנשים שחיו תחת רודן קשה וכל מה שנשאר זה לקחת את החיים בקלות. כשרצו להחמיא לי היו אומרים, ‘את כזו מצרית, דמכ חפיפ''".

מלכין נדהמה מהבורות של ילדי השכונה. "החינוך הציבורי במצרים הוא במצב מזעזע", היא אומרת. "כל מי שיכול להרשות לעצמו לא להיות בחינוך הציבורי הוא לא שם. בכיתה יש כ-60 ילדים, הם לומדים בשתי משמרות, משש בבוקר עד 12 בצהריים ומ-12 בצהריים עד שש בערב. המורים מקבלים שכר רעב. כל מי שרוצה ללמוד נאלץ לקחת שיעורים פרטיים מהמורים. אלו שיעורים שניתנים בקבוצות קטנות של חמישה ילדים. אין תלמיד אחד במצרים שלא לוקח שיעורים פרטיים. כולל הבנות של החבר שלי וכולל המון אנשים בשכונות העוני. תוסיפי לזה את העובדה שלמורה במסגרת הציבורית אין שום מוטיבציה ללמד, והוא יודע שאם הוא ילמד פחות טוב, הוא יקבל יותר שיעורים פרטיים אחר הצהריים. זה מסוג הדברים שהביאו למהפכה".

יותר בטוח מניו יורק

בערבים היא היתה יוצאת לברים מקומיים עם חבריה, רובם מקומות פשוטים, אפופי עשן. המשקה האלכוהולי היחיד המוגש במקומות אלו הוא בירה מסוג "סטלה". "במצרים לא מקובל לשתות והכניסה לרוב המקומות האלו מכוסה ביריעת בד כך שאי אפשר להציץ פנימה, כדי לשמור על הפרטיות".

מיהם הצעירים שפגשת? מהן השאיפות שלהם?

"הרבה מהם רוצים לעזוב את מצרים. את שומעת את זה כל הזמן. הם מחפשים דרכים החוצה. אחרי המהפכה היתה כביכול תקופה יותר אופטימית. אבל האופטימיות הזאת באה והולכת בהתאם למצב. לצד אלו שרוצים לעזוב את שומעת גם אנשים שמאוד גאים במצרים, פטריוטים, כאלו שאומרים שדווקא עכשיו צריך להישאר. בסך הכל ברור להם שגם אם מצרים הולכת לכיוון חיובי זה ייקח הרבה מאוד שנים עד שהמצב ישתפר. לרוב הצעירים אין עתיד מקצועי. את רואה אנשים שיוצאים עם תארים מהאוניברסיטה ואין עבודה. בזמנו, נאצר דאג לעבודה במשרדים ממשלתיים לכל בוגר אוניברסיטה. בפועל יש בועה ענקית של אנשים שהם עובדי ממשלה, הם מרוויחים מעט מאוד כסף ולא עושים כלום. יש שם אבטלה סמויה אדירה".

"יש לי חבר מצרי, בחור בן 27", מספרת מלכין, "שתמיד היה יושב איתנו בבר השכונתי ושותה בירה. יום אחד הוא ישב עם כוס קפה. שאלתי ‘מה קרה?' אז הוא אמר לי: ‘תגידי לי מזל טוב, התארסתי'. אמרתי לו: ‘מה זה? אין לך בכלל חברה!' הוא סיפר שהוא התארס עם קרובת משפחה. היו לו כמה קשרים שלא הצליחו בעבר, וכשהוא הבין שיהיה לו קשה למצוא מישהי הוא פנה להורים שיארגנו לו אשה". מלכין מספרת כי גיל הנישואים בקרב הצעירים הולך ועולה. במצב הכלכלי הקיים, לצעירים אין כסף לרכישה או בניית דירה והם חוששים מההתחייבות בהקמת משפחה. ובכל זאת, כשרגע זה מגיע, רבים מהם פונים אל אופציית השידוך.

גברים לא מכירים נשים באוניברסיטה? במקומות בילוי?

"הם מכירים אבל פחות. זו חברה שמרנית והתסכול המיני מורגש ממש ברחובות. אחד המקומות שבהם תראי חבורות של גברים הוא על הגשרים שעל הנילוס. בערבים, הגשרים האלו, שיש בהם אוויר נעים, מפוצצים באנשים ובעיקר חבורות של גברים צעירים שעומדים ומתבוננים בבחורות וחולמים לאסוף איזו בחורה. הסיכוי לאסוף בחורה כך הוא אפסי, אף בחורה שמכבדת את עצמה במצרים לא תיגש אל חבורת גברים".

התסכול המיני שעליו מדברת מלכין אכן מורגש היטב ברחובות. ב-2008 פירסם המרכז המצרי לזכויות נשים בקהיר כי 83 אחוז מהנשים המצריות ו-98 אחוז מהנשים הזרות במצרים הוטרדו מינית. 62 אחוז מהגברים המצרים מודים כי הטרידו אשה. בכל קו מטרו בקהיר, קיימים שני קרונות המיועדים רק לנשים. שם אף גבר לא יתחכך בהן. גבר שנכנס לקרונות אלו מגורש בצעקות רמות.

מלכין זוכרת את היטב את היום שבו הלכה ברחוב והרגישה יד נוגעת בעכוזה. היא מיד הסתובבה וצעקה "עיב עליך", תתבייש! והמטריד נעלם ונבלע בתוך ההמון. "כל הנשים המצריות עושות כך", היא מסבירה. "ברגע שנוגעים בך את מסתובבת וצועקת בקול רם כך שכולם סביבך שומעים, ‘איב עליך', בושה עליך, תתבייש. כולם מסביב יודעים למה את צועקת. והצעקה שלי היא כלום לעומת הצעקות של הנשים המצריות".

מלכין חוותה את התחושה המשפילה שכמעט כל אשה מצרייה חווה, כמושא ללטישת עיניים ולחישות מביכות מצד גברים ברחוב. "קהיר", היא מספרת, "נודעת בהטרדות מיניות. יש המון ארגונים אזרחיים מקומיים שפועלים נגד זה. יש פרויקט שמבקש מכל אשה שהוטרדה שתדווח באינטרנט על המקום שבו זה קרה. יש ממש קמפיין פמיניסטי שמסתובב בעיר, את רואה המון גרפיטי שבו כתוב ‘נשים שוות גברים', לפני שנה יצא סרט שעוסק בהטרדות מיניות והתופעה עולה יותר ויותר למודעות הציבורית".

מה את הרגשת שם?

"כאשה, ולא משנה אם את לובשת ג'ינס ארוך או בורקה, כשאת הולכת ברחוב כל הגברים לוטשים בך עיניים בצורה מאוד לא נעימה, ממש מפשיטים אותך. כל הזמן זורקים לך ברחוב הערות: מתוקה, סוכריה, דבש. יש גם קטע של פירות: ‘את כמו תפוח', ‘את כמו בננה'. זה מאוד לא נעים, ואני מצאתי את עצמי הולכת ברחוב עם עיניים למטה, כי כשאת לא מסתכלת עליהם אז אולי גם הם לא מסתכלים עלייך. את מוצאת את הדרכים שלך להיעלם".

ובכל זאת, טוענת מלכין, באופטימיות מה, שעניין ההטרדות מתחיל ונגמר במבטים ולחישות, לא יותר. "בגלל שזו חברה שמרנית, יש שם ברחובות המון תסכול מיני, ומה שאפשר לעשות זה להסתכל ולהעיר ומה שאי אפשר לעשות זה לגעת. נכון, זה לא נעים להסתובב כך ברחובות, אבל אני יכולה להגיד לך שכשגרתי בניו יורק הסיפורים שהיו צצים בעיתון באופן תדיר והמקרים שהיו מזהירים אותנו מפניהם באוניברסיטה, היו מצמררים. על דברים ששמעתי בניו יורק, כמו מקרי אונס קשים, לא שמעתי במצרים. הסתובבתי בכל שעות היום ובכל שעות הלילה ברחובות. התחושה היא לא תמיד נעימה אבל הרגשתי בטוחה פיזית. אף אחד לא היה נותן שיקרה לי משהו".

נשים מצריות שפגשת בזמן המהפכה דיברו על מעמד האשה?

"הנשים המצריות מאוד חזקות. אני מאוד התרשמתי מהן. היו המון הפגנות ותהלוכות שהובילו נשים וסטודנטיות. גם בתוך הבית, ראיתי בין גבר ואשה סוג של פרטנריות שהאשה שם שווה ואפילו יותר. יש שם מערכת זוגית מסודרת, הגבר עובד והאשה מנהלת את הבית. ולאשה יש מקום לא פחות חשוב. מההרגשה שלי, הגברים שם מאוד תלויים בנשים. הייתי פוגשת גברים בני 30 פלוס שעדיין לא נשואים, והם היו ממש אומללים. הם צריכים את הפרטנרית להקמת משפחה. אני זוכרת שיחה עם מצרייה על מעמד האשה והיא אמרה לי: ‘אני ממש מרחמת עליכן, המערביות. מסכנות, אתן כל הזמן צריכות לעבוד'. ואני חשבתי לעצמי, רגע, אנחנו המערביות מרחמות עליהן שהן כל היום בבית, לא עובדות, מגדלות ילדים".

בחודש האחרון, בתל אביב, מלכין עדיין מתקשה להתרגל ללבוש לא צנוע של בנות העיר ומתעלמת בעקביות, כמו כל תושב קהיר שמכבד את עצמו, מרמזורים ובעיקר מאורם האדום. היא עוקבת בשקיקה אחר ההתרחשויות הפוליטיות במצרים. במורסי, הנואם בפני ההמונים בכיכר, צפתה באל ג'זירה. כשראתה שאחד מחבריה המצרים נמצא בצ'אט במחשב כתבה לו, "איך אתה לא בכיכר?" לאחר מכן, במחשבה שנייה, נרגעה. "הרי גם אני לא הייתי יורדת לכיכר ביום כזה".

מה לקחת איתך, באופן אישי, מהשנה הזאת?

"מה שבאמת היה משמעותי עבורי היה המפגש הבלתי אמצעי והאנושי. את החוויה האישית שלי אני לא יכולה כמובן להפריד מהרמה הפוליטית והחברתית, כי ברור לי שלמרות ההפחדה שכולנו נחשפים אליה לגבי העולם הערבי, שאותו אנחנו נוטים לראות כמקשה אחת, המציאות בשטח מורכבת - והמפגש היומיומי עם אנשים רבים במדינה נתן לי סיבה לאופטימיות. לא צריך למהר לקפוץ למסקנות לגבי אנשים ולקבל את הסטריאוטיפים שאותם אנחנו רגילים לשמוע. לא כל אשה המכסה את ראשה היא כנועה ומסכנה; לרוב המצרים יש דברים חשובים הרבה יותר להתעסק בהם מאשר ישראל; האחים המוסלמים הם לא תנועה חדגונית וקיימים בתוכה זרמים רבים. לכן קשה להכליל לגביה, כמו לגבי מצרים כולה". *

estia@haaretz.co.il

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ