מות הנרקיס

ה"אנחנו" חזר לשירה העברית, עוד לפני שאלפים יצאו יחד לרחובות

עודד כרמלי
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
עודד כרמלי

בשבוע שעבר ציינו שנה למחאה החברתית. המקטרגים יגידו שלא השגנו דבר. המסנגרים ישיבו להם שכבר השגנו הרבה בעצם המחאה. אנחנו המשוררים, לעומת זאת, תמימי דעים: המהפכה השירית הושלמה. הנרקיס טבע, הבוגונוויליה מכונמת, משורר הפרברים מת.

כמובן, מהפכות שיריות לא מתהפכות בשנה אחת. זה התחיל בחורף 2005. בתום שנים ארוכות של אוגדני שירה חסרי שיניים או דבק, בעת ובעונה אחת ראו אור כתבי העת "מעין", "הו!" ו"מטעם". הגיליון הראשון של "מטעם" נפתח במתקפה חריפה של תמי ישראלי ויערה שחורי על שירת הפנאי של שנות ה-90: "עולמה הוא עולם של פנאי ונעימים, בו היוקרה מתחזה לפשטות. זוהי שירה של ‘סגנון חיים', life style, שירה שאינה מתחייבת לדבר". עורך "מעין", רועי צ'יקי ארד (שכותב בעיתון זה), קרא לנרקיסיזם הזה בשם "הפוליטיקה של הפצע": "כדי להתבדל מאנשי הקיטש, הבער-בורגני ימציא לו את הפוליטיקה של הפצע, שתמיד מציגה את המשעמם והבנאלי כאינדיבידואל חשוב, כל עוד נפער בו פצע". והח"מ, יחד עם יהודה ויזן, קבע במניפסט "כתם" כי "שירת פעלים בגוף ראשון זו אוננות". ואז פרצה דפני ליף.

משוררים מפגינים, חמושים בחריזה סרוגה צילום: תומר אפלבאום

כמו שבדיעבד כולם ציפו ורק חיכו שתפרוץ, כך בדיעבד המחאה החברתית מוכיחה שלא היו אלה עוד חילופי דורות בשירה העברית: שירה חדשה נכתבת בישראל חדשה והיא נכתבת, כמו המחאה, בגוף ראשון רבים. שוב יש "אנחנו" בשירה העברית, גם בשירים וגם בין המשוררים לבין עצמם. וזה לא שאנחנו המשוררים מסכימים פתאום על כל דבר. להפך. אנחנו לא מסכימים על שום דבר, אפילו לא על מי אנחנו ה"אנחנו" הזה, אבל זו התחלה טובה לספרות טובה, מז'ורית ועצבנית.

כל חייה ניסתה השירה האנקדוטלית של סוף המאה שעברה לשחק אותה אגבית. כל חייה היא היתה בודדה ולכן חרדתית ורכושנית. היא שתתה קפה עם סוכרזית. היא רעדה. אל כל מגע סתמי עם הזולת נצמדה שירת שנות ה-90 כאל דיאליזה נפשית. כל מגע הזכיר לה שהיא "רק אנושית". אבל הצירוף "רק אנושי" מזלזל בנו, בני האנוש. אנחנו מסוגלים גם למעשים גדולים ולמחשבות מרחיקות לכת, לא רק לחולשות קטנות ולהתקטננויות בנוסח סיינפלד. כפי שכתב משורר שנות העשרה אמיר מנשהוף: כּוֹחַ אָדָם בּוֹ / לִפתֹּחַ יוֹם בְּאָדָם / לִזרֹחַ // הַזְּמַן זָ כָּל כָּך / הַזְּמַן זָ / וּמִתמַזֵּל / דּוֹחֵף אֶת הַקִּירוֹת בְּכוֹחַ מְעַניֵן / שֶׁיּוֹתֵר נִשׁמָע מֵהֶם / וּפָחוֹת מֻכָּר / וְלֹא נִראֶה שֶׁאֶפשָׁר / לִנגֹּחַ בּוֹ / וְלָנוּ הַדּחוּפִים נוֹתָר / לְהִדָּחֵף / לְהִדָּחֵף הֲכִי חָזָק קָדִימָה / בָּרָצוֹן הֲכִי גָּדוֹל / הֲכִי שָׁחֹר.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ