בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האי הבריטי הולך ומתרחק מהיבשת

המשבר בגוש היורו מחזק את היורו-סקפטים בבריטניה. התנתקות הממלכה המאוחדת מהאיחוד האירופי אינה נראית עוד בלתי אפשרית. אירופה במשבר, כתבה שלישית בסדרה

14תגובות

ימים קסומים עוברים על הממלכה הבריטית. בעוד שבוע ייפתחו המשחקים האולימפיים בלונדון, לאחר שש שנים של הכנות והשקעה של תשעה מיליארדי לירות שטרלינג (כ-56 מיליארד שקל). כשיוצאים לסייר ברחובות לונדון, נדמה שכל העולם נוהר אליו - תיירים, ספורטאים, צופים, עובדים.

בתחילת הקיץ חגגו בבירת הממלכה 60 שנה לעליית אליזבת השנייה לכס המלוכה. הטקסים רבי הרושם הוכיחו לעולם, שיש כמה דברים שרק הבריטים יודעים לעשות כהלכה. בבריטניה פנימה שמחו למצוא אחדות דעים יוצאת דופן - 80% מנתיני הממלכה אוהדים את אליזבת.

אבל מאחורי האירועים הנוצצים רוחשות מחלוקות ואי שביעות רצון. אפילו המשחקים האולימפיים לא מעוררים התלהבות רבה במיוחד. סקר שנעשה לאחרונה גילה ש-64% מהבריטים מאמינים שעלות המשחקים גבוהה מדי, ו-71% מהם מעריכים שהאולימפיאדה לא תתרום מאום לחיי התושבים. 48% הסכימו שהמשחקים "אינם שווים את הכסף הציבורי שהושקע בהם". מחוץ ללונדון, בצפון אנגליה, בסקוטלנד ובוויילס, המרמור רב עוד יותר. בשבועות האחרונים היו מי שהעלו באוב את האולימפיאדה האחרונה שהתקיימה באירופה, אולימפיאדת אתונה ב-2004.

אי-פי

לא מעטים ביוון ומחוצה לה סבורים שההוצאות החריגות אז על המשחקים היו השלב הראשון בהידרדרות הכלכלה של המדינה. לפי עמדה זו, המפולת הפיננסית והפוליטית של החודשים האחרונים היא השלב האחרון של תהליך שהחל אז. בריטים רבים מביעים חשש שהתרחיש היווני עלול לחזור בלונדון. הם רואים בזה סיבה נוספת להתרחק מאירופה הקורסת.

בריטניה אינה יוון, כמובן. אוכלוסייתה גדולה פי שישה מאוכלוסיית יוון והתמ"ג שלה גבוה פי שבעה מהתמ"ג היווני. לונדון היא מרכז פיננסי בינלאומי והמוסדות הדמוקרטיים בבריטניה חזקים ויציבים יותר מאלה של כל מדינה אירופית גדולה אחרת. אבל ההבדל המשמעותי ביותר בין בריטניה לחברות אחרות באיחוד שכלכלתן מקרטעת - יוון, איטליה, ספרד, פורטוגל ואירלנד - הוא שהבריטים נשארו מחוץ לגוש היורו, ונותרו עם השטרלינג הוותיק.

מאז כניסתה לשוק האירופי המשותף, ב-1973, מנהלת בריטניה יחסים דו-משמעיים עם האיחוד. במרבית מדינות אירופה, ההתנגדות לחברות באיחוד היא נחלת מפלגות קיצוניות מימין ומשמאל. בבריטניה, המתנגדים לשילוב יתר במוסדות ממשלת האיחוד האירופי, המכונים יורו-סקפטים (Eurosceptics), נהנים מייצוג משמעותי בשתי המפלגות הגדולות, השמרנית והלייבור. רק המפלגה השלישית בגודלה בבריטניה, המפלגה הליברל-דמוקרטית, נחשבת פרו-אירופית. בלונדון אין לראות כמעט דגל של האיחוד האירופי מונף לצד דגל הלאום.

ברחבי אנגליה, ובעיקר בדרום העשיר, מפלגת העצמאות הבריטית (UKIP), המחויבת לפרישה מהאיחוד האירופי, צוברת אהדה ומאיימת מימין על המפלגה השמרנית. עמדתה הרשמית של הממשלה, בראשות מנהיג השמרנים דייוויד קמרון, עדיין מצדדת בהישארות באיחוד. אבל חברי הקבינט מבינים לאן נושבת הרוח הציבורית. בסוף השבוע שעבר הודיע שר החוץ, ויליאם הייג, כי "תהיה בחינה מקיפה ומפורטת" של כל סמכויות האיחוד האירופי והשפעתן על בריטניה.

הייג הסביר כי הבחינה נועדה "לנצל את ההזדמנות שניתנה לבריטניה לעצב את היחסים עם אירופה בדרכים שיקדמו את האינטרס הלאומי שלנו". הוא הבטיח שהבחינה תביא "פחות עלויות, פחות ביורוקרטיה ופחות התערבות בעניינים השייכים למדינות לאום". בין השאר מתנגדים בבריטניה לחוק אירופי המגביל את מספר שעות העבודה בשבוע, שפוגע, לדעת אנשי עסקים ופוליטיקאים רבים, בתחרותיות הכלכלית הבריטית. אם תוכניות ההצלה ידרשו יותר אינטגרציה בין מדינות הגוש, כפי שמסתמן, יחריף הניתוק בין בריטניה לשאר מדינות האיחוד.

חצויה

בריטניה היתה שותפה לכל דיוני החירום של ראשי האיחוד על הצלת הכלכלה האירופית. אבל אם יידרשו שינויי חקיקה שייתנו למוסדות הכלל-אירופיים שליטה מוגברת בענייניה הפנימיים, ממשלת קמרון לא תיעתר לכך. האידיאולוגיה השמרנית של המפלגה המרכזית בקואליציה תבלום הליכה בכיוון הזה, בעידוד דעת הקהל הלא אוהדת לחזון האירופי.

בסוף שנות ה-90, כשהיבשת חגגה את המטבע החדש, היתה בריטניה היחידה בין חברות האיחוד הגדולות שלא ויתרה על המטבע הלאומי שלה. היורו-סקפטים במפלגה השמרנית לא יאפשרו לקמרון ויתור על סמכויות נוספות. חלקם אף דורשים לקיים משאל עם על המשך החברות באיחוד.

גם הלייבור עשויה להציב לממשלה אתגר בעניין זה מהאופוזיציה. לפי חלק מהסקרים, אם העם הבריטי היה נשאל כיום לדעתו, הוא היה תומך בפרישה מאירופה. אם יתקיים משאל עם וזאת תהיה התוצאה, בריטניה תהיה הראשונה שתעזוב את האיחוד האירופי - מהלך שיזעזע את הקהילה.

חברות האיחוד האחרות רוצות להשאיר את בריטניה במועדון, אבל יתנגדו לדרישותיה לקבל בחזרה חלק מהסמכויות שהועברו למוסדות המרכזיים בבריסל. פרישה מוחלטת של בריטניה מהאיחוד נראית עדיין לא סבירה, אבל התרחקות נוספת של האי הבריטי מהיבשת, בעקבות משבר היורו, היא כנראה עובדה מוגמרת. בתחילת החודש השמיע שר החוץ הייג איום מרומז בעניין זה. אם מדינות היורו יקראו להגברת האיחוד בין הממשלות, "זה יהיה טיעון חזק מאוד" בעד משאל עם, אמר הייג.

בריטניה נקרעת בין המשך השותפות בחזון האירופי לשאיפותיה העצמיות, לרצונה להישאר בעלת הברית העיקרית של ארצות הברית הפוזלת מזרחה, ולמשיכתה ארוכת השנים למחוזות המזרח. הסכיזופרניה הבריטית אינה קשורה רק לניתוק הגיאוגרפי מהיבשת. גם נתוני הכלכלה הבריטית מצביעים על אישיות חצויה. מצד אחד, גוש היורו הוא שוק היצוא מספר אחת של בריטניה (48%). מצד אחר, בין כל חברות האיחוד (להוציא קפריסין ומלטה), בריטניה היא היחידה שהסחר הפנים-האירופי תופס פחות מ-50% מנפח סחר החוץ שלה. אירופה ובריטניה גם יחד נתונות במצב של לא לבלוע ולא להקיא.

בהבדל מגרמניה, הכלכלה הבריטית אינה גדולה ואינה חזקה דיה להכתיב מדיניות. עם זאת היא מספיק חשובה ומרכזית - בעיקר בזכות ה"סיטי" של לונדון - כדי שיהיו לפרישתה השלכות הרסניות, אף שאינה חלק מגוש היורו. החברות באיחוד מגבילה את התחרותיות של בריטניה, אבל היא גם פותחת לה שוק של מוצרים ושירותים ללא הגבלות מיסוי.

ביטול המחסומים בגבולות וסילוק הדרישה למתן אשרת כניסה לאזרחי האיחוד עודד הגירה פנים-אירופית. ב-2011 הצטרפו לאוכלוסיית בריטניה רבע מיליון מהגרים, רובם ממדינות האיחוד. הגירה מסיבית זאת מחריפה את המחסור בדיור ובתעסוקה. מטר מרובע של דירה בלונדון יקר יותר מבכל עיר אחרת בעולם, להוציא מונקו.

לא כל המהגרים הם פועלים ממדינות מזרח אירופה, שהעוני בהן רב יחסית. רבים מהצעירים הבאים ללונדון הם בוגרי אוניברסיטה מצטיינים, שמחפשים תעסוקה בשווקים בינלאומיים המתנהלים באנגלית. הכלכלה המקומית, גם במדינות אירופיות מפותחות כמו צרפת ואיטליה, אינה מציעה להם הזדמנויות כאלה. כך מצליחה כלכלת בריטניה ליהנות מהשמנת של הדור הצעיר באירופה.

מנוף

בעיתונות הצהובה ובתקשורת הימנית בבריטניה מרבים להתלונן על הכפיפות של מערכת המשפט ומערכת השלטון של הממלכה לבית הדין האירופי לזכויות אדם בשטרסבורג. כפיפות זו מטילה על בריטניה מגבלות. בין השאר נאסר עליה לגרש חשודים בפעילות טרור למדינות ערב, שם הם עלולים לעבור עינויים. אבל גם בממשלת קמרון מבינים שעם עליית השפעתן של סין והודו, הענקיות במזרח, ולנוכח הקיצוץ המתמשך בהיקף הצבא הבריטי, הממלכה תתקשה לשמור על השפעתה כמעצמה עולמית. ההשפעה בזירה הבינלאומית חשובה לבריטניה לא רק מסיבות יוקרה וגאווה לאומית. היא מנוף כלכלי שיכול לסייע לה בעתיד, במיוחד אם תפרוש מהאיחוד.

לכאורה, בריטניה נמצאת כעת בעמדה נוחה יחסית באיחוד. היא נהנית מיתרונות החברות בו, אבל עצמאות הליש"ט מפחיתה את נזקי שקיעת גוש היורו. אז למה נראית פרישתה מהאיחוד האירופי קרובה מתמיד? את התשובה יש לחפש בזירה הפוליטית.

השמרנים אמנם בשלטון, אבל רק בזכות השותפות הקואליציונית עם הליברל-דמוקרטים. כדי לנצח בבחירות הקרובות הם יזדקקו לכל המושבים שיש להם היום בפרלמנט, בתוספת כמה מושבים. מקור החשש הכבד ביותר שלהם אינו היריבה המסורתית, הלייבור, אלא מפלגת העצמאות (UKIP). למפלגת הימין הקטנה אין אף מושב אחד בפרלמנט, אבל בשיטת הבחירות האזורית-הרובית הנהוגה בבריטניה, די שתנגוס בכמה אחוזים מהתמיכה המסורתית בשמרנים כדי שהם יפסידו עשרות מושבים לשמאל.

בעבר היתה הלייבור פרו-אירופית יותר מהמפלגה השמרנית. אבל כשריח הניצחון עולה באפה, המפלגה בראשות אד מיליבנד תקרא תיגר על הממשלה ותדרוש משאל עם על המשך החברות באיחוד. ההערכה לקמרון נמוכה עכשיו בציבור. לפי סקר שנעשה לאחרונה, רק 26% מהבוחרים רואים בו מנהיג חזק. 40% סבורים שהוא חלש.

הלחץ הציבורי מנע מקמרון לקדם רפורמות במערכת הבריאות ואילץ אותו לוותר על מרכיבים שונים בתקציב המדינה. עכשיו הוא נתקל בהתנגדות של המפלגה לשינויים בהרכב בית הלורדים, שהתחייב להם בהסכם הקואליציוני.

אין לראש הממשלה הכוח הפוליטי הנדרש להעביר את הסיוע הכלכלי שמנהיגי האיחוד האירופי דורשים. ההתנגדות עזה במיוחד כי הסיוע אינו מיועד לאירופים בלבד, אלא גם לבנקים. בעקבות חשיפת זיוף ריבית הליבור (הריבית הבין-בנקאית) שאילצה את מנהלי בנק ברקליס להתפטר, הפופולריות של הבנקאים מצויה בשפל נמוך יותר מזו של הפוליטיקאים. קמרון מעדיף להמשיך ולדבר על משאל עם בעתיד הרחוק, אבל כדי להבטיח את הישרדותו נראה שייאלץ לפנות לאזרחים כבר ב-2013.

במקרה כזה, הדילמה תהיה של מנהיגי האיחוד, ובעיקר של מנהיגי גרמניה וצרפת. הללו יידרשו להחליט אם להציע לבריטניה חברות גמישה באיחוד, עם עצמאות גדולה הרבה יותר בתחומי הכלכלה והמשפט (קמרון יוכל לשווק לבוחריו חברות כזו ביתר הצלחה), או להתעקש על חזון האיחוד האירופי המוגבר, ולומר שלום לאי הסורר.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו