בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הסיבות שבגינן צריך להיפטר מאלוהים

הפילוסופים הרגו אותו, המדע הציע לו תחליף, ובכל זאת מעל 80% מהישראלים מאמינים בו. מדוע קשה לוותר על קיום האל ומה הסכנה בכך? שיחה עם חמישה אתאיסטים

356תגובות

1. נסיגה לאינפנטיליות

"בגלל הנחש", פוסק המחזאי יהושע סובול ועל פניו עולה מבע משועשע. בשעת אחר צהריים, באחד מחדריו של תיאטרון הקאמרי בתל אביב, הוא יושב מול שולחן עץ רחב ידיים, לבוש חולצה שחורה מכופתרת ומספר על הרגע שבו איבד את האמונה בכוח עליון שמסדיר את העניינים בעולם.

"פעם, כשהייתי ילד, בן חמש או שש, בא אלינו לכפר קרוב משפחה חרדי. הוא נהג להתפלל ובבית שלנו לא התפללו. תהיתי אז מה זה העניין הזה. הוא הסביר לי שאם לא מתפללים אלוהים שולח נחש ושהנחש יכיש אותי. כיוון שגדלתי אז בתל מונד, כפר ששרץ נחשים, נבהלתי. מתוך פחד החלטתי להתפלל איתו. לא ידעתי ממש מה לעשות, ראיתי אותו ממלמל דברים סתומים אז התחלתי למלמל".

כעבור כמה ימים ארז אותו קרוב משפחה את מיטלטליו ועזב. "הוא נסע, ואני המשכתי להתפלל", מוסיף סובול. "יום אחד לא התפללתי וחיכיתי שהנחש יבוא, אבל הוא לא בא. אז הבנתי, אולי בפעם הראשונה בחיי, שיש משהו שקרי בסיפור שהאיש סיפר לי. אותו קרוב הצטייר לי פתאום כאיש טיפש שניסה לעבוד עלי. אמנם ראיתי שהוא אכן מאמין בדברים שאמר לי, אבל הבנתי שמדובר בשטויות. מאוחר יותר, בנעורי, המשכתי לברר עם עצמי מה אני מרגיש בנוגע לקיום שלי. התעניינתי בפילוסופיה של אלבר קאמי אחרי שקראתי את ‘הזר' ו'המיתוס של סיזיפוס'. משם התגלגלתי אל האקזיסטנציאליזם החילוני, קראתי סארטר, חרשתי את ‘הישות והאין'. משם בעצם הכל התחיל".

הקריאה טרפה את עולמו של סובול, אולי המגדלור האתאיסטי הגבוה והמאיר ביותר היום בנוף הישראלי. "בשלב מסוים, בזמן לימודי בפאריס, הייתי שסוע בין שתי תפיסות: האחת של האקזיסטנציאליזם החילוני והשנייה של האקזיסטנציאליזם הדתי של מרטין בובר. בסופו של דבר עשיתי בחירה ברורה מאוד, שנבעה מתוך שכנוע שהעולם הוא מקרי ואנחנו מקריים בעולם. היום, אפילו שאני מזדהה לחלוטין עם ההיסטוריה היהודית, קשה לי להגדיר את עצמי כיהודי. מה פירוש שאני יהודי, אם אין לי שום קשר לדת היהודית?" הוא שואל ומושך כף יד גדולה על זקנו הלבן.

ניר כפרי

מוקף בכרזות של ההצגות כמו "הרב קמע" ו"הבוגדים", סובול, שמגדיר עצמו בראש ובראשונה כישראלי בעל זהות ישראלית עברית, נזכר בכרזות שקישטו את הרחובות והעיתונים בילדותו. "בילדותי המונח ‘יהודי' לא היה בשימוש, פעם אמרו ‘עברי, דבר עברית' לא ‘יהודי, דבר עברית'", הוא מזכיר.

"עבור הורי שעלו לארץ, ההשתלטות על העברית היתה המעשה הגדול שלהם. הם לא קיימו שום מצווה, קלה כבחמורה. הם היו אנשים חילוניים לגמרי בעלי זהות עברית, לא יהודית. ההפרדה היתה ברורה. בכפר שלנו היה רב אחד, מסכן, שקיימו אותו בשביל הזקנים. כנטע זר עמד בכפר בית כנסת מצחיק, שנבנה בתוך קרון עובדים שאמור היה להיגרר אחרי טרקטור או משהו. בית כנסת נצרב בתודעה שלי כמבנה על גלגלים, ארעי ומוזר".

על אף הסלידה מהדת ואולי דווקא בשל כך, ביצירותיו, כמו "חזרה בתשובה", "גוג ומגוג שואו" ו"נפש יהודי", עסק סובול בשאלת מקומו של אלוהים בחייו של האדם. בין אלה, ב"נפש יהודי" שעלתה ב-82', קיבלה תפיסתו את היהדות את הביטוי החריף ביותר, כאשר הגיבור, אוטו ויינינגר, ביקש להשתחרר מקללת היהדות.

"הוא האמין שבציונות נמצאים שרידים של אצילות מהימים שעם ישראל היה עם נורמלי, שקבע לעצמו חוקים וכיבד אותם, אבל גם חשב שאם תקום מדינה יהודית, סופה יהיה רע ומר כיוון שהיהדות תגבר על הציונות. הוא אומר את המשפט הנורא: ‘הציונות תטבע בתהום היהדות כמו אבן בביצה'. התחושה שאנחנו נושאים בתוכנו קללה שמשתלטת מבפנים מוכרת לי. הדת היהודית היא משיכה לאי מדינה. לצערי, הציבור הישראלי רק הולך ונמשך למחוזות האמונה והדת".

סובול לא טועה. סקר מ-2009 שנערך על ידי המכון הישראלי לדמוקרטיה והתפרסם לאחרונה מצביע על מגמות התחזקות האמונה הדתית והמנהגים הדתיים בקרב יהודים בחברה הישראלית. בין השאר עולה מהסקר, כי חרף העובדה ש-43% מהיהודים בישראל מגדירים את עצמם כחילונים, 80% מתוכם מאמינים בקיומו של אלוהים ו-69% גורסים שהתורה והמצוות הן ציווי אלוהי.

אותו סקר חושף כי התפיסות הדתיות גברו בעשור האחרון, לעומת ירידה בעשור שקדם לו. כך למשל, בעוד שב-99' ציינו 45% מכלל היהודים בישראל כי הם מאמינים בבואו של המשיח, בסקר האחרון שנערך ב-2009 עלה אחוז המאמינים ל-55. הסקר הראה עוד כי 37% מהנשאלים ענו בחיוב על השאלה אם יהודי שאינו מקיים מצוות מסכן את העם היהודי; זאת לעומת 30% בלבד בסקר הקודם, ו-77% משוכנעים ש"כוח עליון" מכוון את העולם.

"אני לא קורא לנתונים האלה התחזקות של אמונה, אלא התחזקות של אינפנטיליות", יורה סובול בכעס. "אני חושב שהתקופה הנוכחית מעודדת את הנסיגה לאינפנטיליות. מציאות החיים נעשית יותר ויותר מסובכת להבנה וקשה להתמודדות.

"מהסיבה הזאת יש נטייה לסגת לשלב האינפנטילי, שבו אתה מחפש מישהו שייקח עליך אחריות. האינפנטיליות באה לידי ביטוי בכל מיני גילויים, למשל הנטייה להתעטף בחיתולים. הטלית היא התעטפות בחיתול בעיני, וכך גם השימוש בסטיקרים כמו ‘ישראל בוטחת באדוני' או ‘אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים'. הסיסמאות האלה הפכו למנטרה לאומית המאותתת סכנת כיליון. ברגע שעם שלם מסיר מעצמו את האחריות לדאוג לעצמו ומאמין שיש כוח עליון שידאג לו, יכולים להשתלט עליו כל מיני סוטים ומטורפים".

מה קרה לחילונים בישראל שהדתיות כל כך מפעפעת בהם?

"הניו-אייג'יות היא חלק מתוך העניין והיא שוב, סממן של אינפנטיליות. כל מיני טקסים ופולחנים מתבססים בקרבנו וכולם מבטאים חזרה לילדות מוקדמת. בגיל הילדות אתה מקבל את המעשים האינפנטיליים האלה שמישהו חושב שהמציאות לא קיימת, עוטה על עצמו גלימה וחושב שהוא יכול לעוף. אבל כאשר זה קורה לאנשים מבוגרים, הדבר מעיד על עידן של בלבול עמוק שהולך ומתפשט כמו שריפה.

"אני מזהה שלאנשים קשה מאוד להתמודד. למשל, עם החרדה הכלכלית. העובדה שהמעמד הבינוני, שנושא על כתפיו את ההשכלה והקידמה שמביאים את החופש, הולך ומתרושש, היא סכנה איומה. כשהמעמד הבינוני נתקף חרדה וחש שהוא גולש לעבר עוני, שהוא הולך ומאבד את נכסיו - הפחד מוליד התנהגויות לא רציונליות".

ודוחק בין השאר את התפיסה האתאיסטית מהבימה?

"בהחלט. היום, תפיסת עולם אתאיסטית בחברה הישראלית היא בגדר מצרך נדיר. הסביבה רוחשת רחשים דתיים ובעיני המצב הזה מוליך לקטסטרופה. ברגע שעמים נכנסים חזק למנטאליות דתית אנחנו בבעיה חמורה. הדתות מפרידות בין בני אדם, הן לא מאחדות אותם אלא משסות אנשים זה בזה. כזאת גם היהדות שמקיימת מושגים של הדרת בני אדם שאסור לקבל. אני מתכוון למשל ל'ממזרים' ו'פסולי חיתון'. אלה תוויות של עובדי אלילים. מדוע שאדם יהיה פסול חיתון ויוגדר כ'טמא' כיוון שאמו התאהבה באחר ושכבה עם גבר שלא היה בעלה? זו הרי השקפה חשוכה שבחשוכות. כשאני רואה רבנים שעוסקים בהתרת ממזרים אני המום. באיזו זכות הם מתירים אדם אחר ששווה להם?"

אילו ערכים מקודשים בעיניך?

"ערכים שפגיעה בהם כרוכה בפיחות אנושי. אני חושב שהתפיסה האתאיסטית האמיתית היא שאם יש משהו אחד שצריך להיות מקודש אלה החיים והאדם. לכן, מבחינה זו כל חיים וכל אדם שווים. אין הבדל. כולנו באנו לעולם במקרה, גם הצדיקים הכי גדולים שרק מספרים לעצמם מעשיות שנוכחותם פה היא מעשה אלוהים. זו התחושה שלי ואני נאבק להנחיל אותה.

"אחד הדברים שלמדתי הוא שאם אתה לא מרחיב את תחומי החופש, אז החופש הולך ומצטמצם. אם אתה לא מגייס עוד ועוד אנשים להבין שהחירות האנושית היא הדבר הנפלא ביותר שאפשר לקבל בחיים האלה - מעגלי החופש ילכו ויצטמצמו. בארץ ויתרנו על המאבק להרחיב את מעגלי החופש, בעוד שאנחנו צריכים לצאת מחוץ לגבולות הגדר ולהילחם".

2. תכונה זמנית

יעקב מלכין הוא אבן דרך חשובה במסע אחר האתאיסטים הישראלים. מלכין, פרופסור אמריטוס בפקולטה לאמנויות ואחד ממייסדי החוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב, נחשב לאחד המנהיגים הרוחניים של קהילת האתאיסטים המקומית, הוגה פורה החתום על ספרות ענפה בתחום של אתיקה הומניסטית חילונית, בין השאר על הספר "יהדות ללא אל - יהדות כתרבות ותנ"ך כספרות".

בין מפעליו הרבים, מכהן מלכין כעורך הראשי של "יהדות חופשית", כתב עת ליהדות כתרבות שייסד ב-95'. בנוסף, הוא משמש כמנהל האקדמי של "תמורה", מכון בינלאומי ליהדות חילונית הומניסטית, הפועל להכשיר אקדמאים לתפקידי מדריכי קהילות חילוניות ורבנים חילונים בארץ ובעולם. בחדר העבודה שלו בשכונה היוונית בירושלים הספרים מכסים על הקירות.

אמיל סלמן

"אני אתאיסט, בן אתאיסט", מכריז מלכין בן ה-86, המגדיר עצמו כיהודי מסורתי, שכן חסרונו של האל הוא בחזקת מורשת משפחתית עבורו. "גם ילדי, פרופ' עירד מלכין והרבה סיוון מס, דיקנית ‘תמורה', הם כאלה. גם נכדי. מדובר במסורת משפחתית שהחלה כבר בוורשה שבה נולדתי ובה למדתי בבית ספר אתאיסטי של הבונד. כשעליתי לארץ בגיל שבע, והתגוררנו בתל אביב, התחנכתי באופן דומה במערכת החינוך של ההסתדרות.

"בכל תקופת נעורי הייתי מודע לדת כמשהו זר ששייך למיעוט לא מוכר. לדת נחשפתי רק דרך סבי מצד אמי, שהיה חסיד גר. אמא ברחה מהדת בזמן לימודיה באוניברסיטה. לא זו בלבד שהיתה אתאיסטית, היא היתה עוינת לדת".

בניגוד להוגים אתאיסטים הרואים באתאיזם "אי אמונה", מלכין דווקא מקדיש את כתביו לאמונות הרווחות בציבור הלא דתי. לדעתו, אין בעולם אנשים לא מאמינים. "כילד", הוא מספר, "הבית שלי היה מלא אמונות. מגיל צעיר דנו באמונות. היינו סוציאליסטים, אני וכל חברי. השתתפתי בתהלוכות של ה-1 במאי, האמנו בחברה צודקת, במלחמה בעוול, בזכויות אדם. אלה היו נושאי השיחה הרגילים. במשפחה חגגנו את החגים היהודיים, אם כי לפי המסורת בקהילה הקיבוצית החילונית, דרך המשמעות שניתנה להם על ידי אמונות אתאיסטיות. במסגרת הזאת, החיים החילוניים ללא דת ואלוהים נראו כדבר טבעי לחלוטין. דווקא הדת היתה דבר לא מובן".

"המצב השתנה מאז", הוא אומר. "היום, העולם החילוני והדתי בחברה הישראלית מתערבבים זה בזה. זה רק סביר, כיוון שהחילוניות, לדעתי, לא מתבטאת בחרם על הדת, אלא בחוסר מחויבות למלא את מצוות הדת. לכן, ציבור המסורתיים בחברה הישראלית נראה לי במובן מסוים כחברה חופשית, מבחינה זו שהם בוחרים: לפעמים הם מנשקים מזוזה, חובשים כיפה או שומרים שבת - אבל לא תמיד. הם נראים לי חופשיים בדיוק כמוני. ההבדל בין הדברים שהם עושים לבין הדברים שאני עושה הוא בסך הכל כמותי".

אבל יש בכל זאת הבדל מהותי בין מלכין לבין הציבור המסורתי בישראל, שכן מלכין גיבש עמדה מפוכחת ביחס לזהותו. "בעניין התודעה, ההבדל בינינו אכן גדול", הוא אומר בשטף דיבור מהיר. "אני חושב שאפשר לסמן את שנות ה-60 במערכת החינוך החילונית כנקודת ציון משמעותית להבנת הפער שנוצר בינינו, כמו גם להבנת התהליך העצוב שעברה החברה החילונית. מאז שמערכת החינוך הפכה מושפעת מתודעה יהודית, תוכניות הלימוד החלו לזהות את התודעה היהודית עם התודעה הדתית. מאז, התחלנו להתבונן ביהדות מנקודת מבטה של האורתודוקסיה, לזהות את המילה ‘יהדות' עם המילה ‘דת' - בעוד שמדובר בעיוות חמור, המקרין באופן ישיר על האופן שבו חילונים תופסים את עצמם".

מלכין רואה את היהדות כתרבות העם היהודי, הכוללת בתוכה גם תרבויות חילוניות וגם תרבויות דתיות, שמכילות מגוון עצום של יהדויות. "בימי התנ"ך, למשל, היתה יהדות שעבדה את האלה הכנענית אשרה", הוא מזכיר בסיפוק. "על פי עדות הנביאים בשתי הממלכות, יהודה וישראל, יהודים עבדו את העשתורת, הקימו מזבחות והורים הקריבו את ילדיהם למולך. יהוה של משה לא היה יהוה של אהרון.

"אף על פי שלימודי התנ"ך הם בעיני המפעל החילוני הגדול ביותר בתולדות התרבות היהודית, אני סבור שרבים שוגים בהבנת ספר התנ"ך ורואים בו ספר דתי. מערכת החינוך חיזקה את התפיסה השגויה הזאת וחובה עלינו לתקן את המעוות. התנ"ך אינו ספר דתי, גם אם השחקן העיקרי בו הוא אלוהים".

התייחסות לאלוהים כשחקן בסיפור נובעת מתוך ההכרה כי התנ"ך הוא למעשה יצירה ספרותית. כך אתה רואה את הדברים?

"בהחלט. אלים נוצרו כגיבורי ספרות, שהרי כל מה שאנו יודעים עליהם מצוי ביצירה שעיצבה אותם. הדבר נכון הן בתנ"ך והן במיתולוגיה היוונית, שאנחנו מקבלים בלי בעיה כיצירה ספרותית. כל אל בעולם הפך מגיבור יצירה ספרותית לאל, לסופר-מן, אדם על-אנושי, על טבעי, כל יכול וכל יודע. אבל כיוון שהאלוהות היא תכונה זמנית, כעבור זמן, האלוהות של אותו גיבור נגמרת והוא חוזר להיות גיבור ספרות, כמו זאוס, הרה, או יהווה".

אתה מציע לכלול את התנ"ך כחלק מ"כתביו" של האתאיסט היהודי בישראל?

"בוודאי. צריך להבין, הגות יהודית חילונית קיימת כבר למעלה מ-300 שנה. מקורותיה בכתבי הרמב"ם, בהגות יהודית ספרדית והמשכה בכתבי שפינוזה שחנך את תהליך החילון. מאז שפינוזה, התפשטה בתרבות היהודית החילונית האמונה בנכונות הידע המדעי, אמונה שאין מקום לאל פרסונלי, המנהל את העולם כרצונו, אל שמחולל נסים בניגוד לחוקי הטבע או מצווה מצוות דת.

"האמונות האתאיסטיות וההומניסטיות רואות באדם ריבון, כלומר חופשי לבחור את דרכו בחיים וביהדות. אמנם מאמונתם של יהודים חילונים הומניסטים נובעת הכפירה במחויבות לציית לצווים ולמצוות, אבל אין סתירה בין זה לבין המודעות למורשת התרבותית וההיסטורית שלנו המתבססת על התנ"ך. זו הספרות הקלאסית המכוננת שלנו".

חילונים רבים נמצאים לכאורה קרובים לתפיסות שאתה מבטא. הם אינם מקיימים מצוות ומחזיקים באמונה על נכונות הידע המדעי. יחד עם זאת, הם לא מוכנים להכיר בעצמם כאתאיסטים. איך אתה מסביר זאת?

"אני מסכים לתיאור הזה. רוב הישראלים מתנהגים כאתאיסטים, אבל לא מזהים את עצמם ככאלה. הסיבה העיקרית לכך היא שהמנהיגות החילונית לא מכירה בעניין הזה. אמנם רוב המנהיגים במפלגות הם חילונים, וגם רוב המפלגות הן חילוניות, אבל הם אינם מודעים לחילוניות שלהם, לתרבות היהודית החילונית, שהיא חיונית כל כך ובלעדיה לא היתה ציונות ומדינת ישראל לא היתה עומדת.

"חוסר ההנהגה של המחנה החילוני בישראל יוצר מבוכה בגישה לחינוך ל'יהדות כתרבות'. עצם המושגים ‘חילוניות' ו'אתאיזם', המנחים את התפיסה של היהדות כרב-תרבותית - נעדרים לגמרי ממערכת החינוך, התיכונית והאקדמית. זהו אחד הפרדוקסים של חיינו".

לאחרונה, במסגרת הדיון על הצורך בגיבוש תוכנית לימודי ליבה בבתי הספר, עלה הנתון המדהים כי רק אחוז זעיר מתוך תלמידי ישראל, אלה הלומדים לימודי ביולוגיה מורחבים, נחשפים לנושא האבולוציה. ב-2011, למשל, נבחנו על הנושא בישראל רק 515 תלמידים במסגרת בחינת הבגרות.

נדמה שהמצב פה גרוע מזה שבארצות הברית, שם גופים התומכים בתורת הבריאתנות אמנם נאבקים בנחישות להפיץ את תורתם, אבל בכל זאת האבולוציה היא נושא חובה בתוכנית הלימודים. האם אתה מסכים?

"זה חלק מהתופעה הזאת שמלמדים אצלנו דתות ולא מלמדים תרבות והגות לא דתית. אחת מנקודות המפנה החשובות בתרבות המודרנית, אולי המשמעותית מכולן, היא תורת האבולוציה של דרווין, שעומדת למעשה בסתירה מוחלטת לסיפור התנ"כי ואולי משום כך אינה נלמדת פה.

"אין ספק שהדרת האבולוציה מתוכנית לימודי הליבה היא חור שחור ומוחלט בהשכלה של ילדינו. זוהי תעודת עניות המנטרלת את התלמידים מהבנת התרבות המודרנית. אי אפשר להפוך את סיפור הבריאה בסיס להבנת העולם. כשרואים את המציאות בצורה כזאת, מסולפת, לא פלא שיותר מדי אנשים מאמינים שהעולם אכן נברא בשישה ימים".

3. חיים פשוטים

אחד הפעילים האתאיסטים הבולטים והמוכרים בישראל הוא ירון ידען, מייסד מפלגת "אור" שחרתה על דגלה הפרדת הדת מהמדינה. ידען הוא גם האב המייסד של עמותת "דעת אמת", המכנה עצמה "תנועה לשחרור מהדת". העמותה, שהחלה לפעול ב-98', נולדה מתוך משברים עמוקים - הן בחברה הישראלית והן בחייו הפרטיים של ידען, שנולד למשפחה חילונית בתחילת שנות ה-60.

"ההורים שלי עלו לישראל מצפון אפריקה, במסגרת עליית הנוער", הוא אומר בראיון המתקיים בביתו שבקרית טבעון. "גרנו בטבריה, משפחה ישראלית-חילונית טיפוסית. מבחינת המסורת, אבא, שעבד בביטוח לאומי, לא צם ביום כיפור, ואילו אמא, שעבדה כאחות, כן צמה. לא הדלקנו נרות ביום שישי אבל בחגים תמיד היתה בבית אווירת חג".

בדומה לסובול, גם ידען זוכר את עצמו כילד שמחפש משמעות בעולמו, עסוק בשאלות הרות גורל ואף מגיע לתובנות עמוקות לגבי הסובב אותו. "אני זוכר, למשל, שיצאתי בגיל שבע מהצגה יומית בקולנוע", הוא אומר ולוגם מהקפה. "ראיתי אז את המערבון ‘הטוב הרע והמכוער' שביים סרג'ו לאונה. כשיצאתי החוצה, לאור, הרגשתי את הפער בין החוויה בקולנוע לבין המציאות. הבנתי אז, למרות גילי הצעיר, שאדם יכול בעצם לחיות בסרט, להיכנס לעולם אחר ולהתנתק, אפילו אם לזמן מוגבל. הבנתי שיש לנו את היכולת לדמיין מציאות אחרת, לחוות אותה ואפילו לשלוט בה במובן מסוים".

בגיל 12 כבר חש ידען, לשעבר חבר במפלגת שינוי, כי העולם שבו הוא חי הוא מקום זמני ובר חלוף. "כנער שהבין שלכל דבר יש סוף, שהאדם בסוף ימות, הרגשתי שהעולם הוא דבר ארעי", הוא אומר ממקום יושבו, כשלצדו ניצב ארון עמוס כרכי תלמוד. "בגיל 17 החל תהליך החזרה בתשובה שלי. זה קרה בשדרות רוטשילד בתל אביב, ברחוב המהפכה, בבית מדרש שנקרא ‘נעשה ונשמע'. יום אחד, כשעליתי על אוטובוס, התחלתי לדבר עם רב מרבנות תל אביב. איכשהו התגלגלה שיחה והוא הזמין אותי לבית המדרש. ככה מצאתי את עצמי מקשיב לכל מיני הרצאות שתפסו אותי, שנגעו במקומות שהטרידו אותי, כמו חיים זמניים ומשמעות הקיום. דתות יודעות להציף את השאלות הקיומיות".

חגי פריד

כעבור חצי שנה, מהקומה השלישית של בית המדרש התל-אביבי, עבר ידען לישיבת אור שמח בירושלים. "זו היתה התקופה של אורי זהר", הוא ממשיך, "תנועה ראשונה בגל של חוזרים בתשובה בחברה הישראלית של סוף שנות ה-70, תקופה שבה חרדים חדרו לבסיסי חיל האוויר והחזירו טייסים בתשובה. לישיבה הגעתי בג'ינס בלוי ושיער ארוך - נער זרוק.

"לאט לאט התלבשתי שחורים, הסתפרתי, לבשתי ציציות. נכנסתי לסרט שבו אלוהים אמנם נוכח, אבל ברקע. המניע של הדיבור עם אלוהים היה פורמלי, כי צריך. השקעתי את עצמי בפרקטיקה, היתה לי מוטיבציה להיות צדיק, לטפס ברמות הרוחניות, בגבהים של אתיקה. פנטזיות. רציתי להיות מושלם".

אותה נחישות הובילה אותו למעמד רם, רב וראש כולל, מומחה לפסקי הלכה בקהילה הליטאית ביישוב רכסים. לאחר 17 שנה בעולם החרדי יצא בשאלה, מהלך שנבע דווקא מתוך "ארון הספרים היהודי", לדבריו. "גיליתי שאלוהים לא נמצא, שהדת היהודית היא יצירה אנושית, כמו המושג אלוהים עצמו. בזמן שלימדתי אברכים להסיק הלכה מתוך הטקסט התלמודי, מצאתי שגיאות חמורות בתיאור המציאות העובדתית שמהן הוסקו החוקים. לדוגמה, במסגרת הלכות טרפות המגדירות בין השאר מהי טרפה, נכתב כי קנה הנשימה של הפרה מתפצל לריאה, ללב ולכבד, בעוד שהוא מתפצל רק ללב. זו דוגמה אחת מני אלפי טעויות שמצאתי ושעוררו בי את השאלה: מי כאן טעה?"

לבו של ידען לא ידע מנוח. "כיוון שאלוהים לא יכול לטעות, הסקתי שאלוהים לא היה בעסק, שהתנ"ך והתלמוד הם יצירות אנושיות, לא דברי אלוהים חיים. מאותה נקודה המשכתי לבחון מחדש את האתיקה והמוסר של הדת היהודית ואז כבר הבנתי שאני לא רוצה להיות שם. הבנתי שהאתיקה היהודית מושתתת על גזענות, על סיפור של עם נבחר שאלוהים התגלה לו ואמר: ‘אתם קדושים, אתם בני'. מהבסיס הזה נגזרו חוקים כמו ש'אין מילדים' גויה בשבת, כופרים מותר להרוג והאשה היא ‘עזר כנגדו'. התחלתי לפתוח ספרים חיצוניים. אפילו דיברתי בסתר עם פרופ' ישעיהו ליבוביץ שחיזק אותי. לילה אחד, לאחר ששיכנעתי את אשתי, עזבנו את רכסים יחד עם שבעת הילדים שלנו".

במהפך הזה, איך התמודדת עם אלוהים?

"באותו שלב לא דנתי בקיומו. רק בחיי החילוניות יצאתי לחיפוש טבעי אחרי אלוהים. בשלב מסוים יכולתי כבר להבין שהמושג ‘אלוהים' הוא פיקציה שהאדם המציא בשעת משבר, שנבע מאי ידיעה אינטלקטואלית, או מצוקה נפשית. ההכרה האתאיסטית שלי באה בשלבים. כמה שנים לאחר שיצאתי בשאלה, הבנתי שאני זה שיצרתי את המושג אלוהים, כיוון שלא יכולתי לקבל את קיומה של מציאות חסרת משמעות. כיוון שאני יצרתי אותו אני גם זה שהרג אותו".

איך אתה מגדיר את חייך האתאיסטיים?

"הם נעוצים בתבונה של הטבעיות, בתשוקת החיים האותנטית. החיים הטבעיים והרצון האנושי הם שתופסים מקום בחיי. כשבן-אדם מאמין באלוהים הוא מתנתק מהאותנטיות שלו, משום שאלוהים הוא סמכות חזקה מדי. כאשר אתה סבור שיש משהו גדול מכולם וגדול ממך, אתה מקטין את עצמך, את התובנה שלך, את התשוקה שלך והקיום שלך. במצב כזה אתה חסר מוטיבציה לחיות את החיים במלוא עוצמתם".

זה נשמע כמעט ניו-אייג'י "לחיות את החיים במלוא עוצמתם".

"זה לא ניו-אייג'י. סארטר מדבר על מה זה להיות אותנטי, זה חלק מתוך הפילוסופיה האקזיסטנציאלית. אני לא מתכוון להגיד שאני חיי חיים מטורפים, כי אני חי חיים פשוטים, אבל אני יכול להגיד שאני מאושר יותר. אנשים מדמיינים שדתיים מאושרים. זה בלוף. הם לא מאושרים, הם מנותקים מעצמם.

"אדם מאושר, לפי החוויה שלי, הוא רק אדם שיכול לחיות את החיים שלו ואת הרצונות שלו. היום אני חיי את החיים ולא יוצר פיקציה מחוץ לחיים. אני מבין שצריך לתפוס את היום, לנצל את הפוטנציאל ולהגשים את עצמי. כאדם דתי, החיים שלי היו גשר. לכן אני חושב שחברה אתאיסטית היא חברה מאושרת יותר, זו חברה שרוצה לחיות בחיים האלה ולא בעולם הבא".

מלבד העמותה שייסדת פנית לפוליטיקה. ב-2001 התמודדת בפריימריז של מפלגת שינוי אך לא נבחרת. ב-2007 הקמת ועמדת בראש מפלגת "אור" שזכתה ל-815 קולות בלבד. נראה שהערכים האתאיסטיים שייצגת לא התקבלו בחום.

"כן, הערכתי שמפלגת ‘אור' תקבל בין 30 ל-40 אלף קולות. זו היתה מכה. לא חשבתי שאעבור את אחוז החסימה, אבל האמנתי שאוכל להעלות את המודעות לנושאים שבהם אני מעורב. זה נכשל. הבחירות ההן התקיימו על רקע מבצע עופרת יצוקה והשיח הציבורי פנה לעניינים של ביטחון וערבים-יהודים. במצב ההוא, הפחד מ'הערבים' התעורר גם אצל אתאיסטים. במובן הזה האתאיסטים הם ציבור מגוון מאוד, שחווים כמו כולם את החוויה הישראלית. אתה יכול להיות אתאיסט מובהק ולהיות לאומן שמצביע ליברמן".

4. להיות לבד

"האדם נולד לתוך מצב שבו הוא מוגן ותלוי בדמויות חזקות - ההורים", אומרת פרופ' עדה למפרט, חוקרת פסיכולוגיה אבולוציונית, מחברת הספרים "גוף ונפש", "נפש עירומה", ו"האבולוציה של האהבה". היא מכבה את הרדיו שמנגן מוזיקה קלאסית ומערסל את ביתה שבקיבוץ מעברות, המוקף יער טרופי שטיפחה בעצמה. "כל אחד מתחיל את חייו כשמסביבו מבוגרים אחראים שדואגים לשלומו, מזונותיו, בגדיו, בריאותו ואהבתו. קשה להיפרד מהמצב הזה ולדעתי רוב האנשים אף פעם לא נפרדים ממנו. זה מפחיד לקפוץ לבדך למים ולהישאר לבד. האמונה באלוהים מבטאת, לדעתי, הזדקקות חזקה להורים. יש משהו נוסך ביטחון בתחושה שיש לי הורים".

הטענה של למפרט הולכת רחוק עוד יותר. "לאחרונה שמעתי הרצאה שבה הדובר טען שבמקרא יש סימנים, המגובים גם בעדויות ארכיאולוגיות, המעידים על כך שבני עמנו בארץ עבדו זוג אלים. את האל שקראו לו בעל, ואת האלה שקראו לה אשרה", אומרת למפרט.

איציק בן מלכי

"בנוסף אני תוהה על כך שאלוהים היא מילה בצורת רבים. כלומר, לא אל אחד, אלא רבים. גם אחרי שנפרדו אבותינו מהבמות הפולחניות המשוקצות בארץ המקרא, עדיין הלכו איתנו שניים: האלוהים והשכינה. אמא ואבא. כך גם בנצרות, הם שלושה: האב, הבן ורוח הקודש - משפחה. בדתות המזרח יש משפחות שלמות של אלים, דבר שכמובן נכון לגבי אלי יוון ורומא המיתולוגיים. לאורך ההיסטוריה יש משהו המזכיר משפחה בדמויות ובשמות האלים".

תיאור זה רק מדגיש, לדעתה, עד כמה אלוהים הוא מושג אנושי - "אלוהים נוצר בצלם האדם", היא אומרת, "בבסיס, האדם נזקק לאלוהים כיוון שהוא משתוקק למצב שאליו נולד. אנחנו שואפים למצב הזה גם מתוך פחד להישאר לבד. רוב האנשים פוחדים להיות לבד ולכן, גם אם אדם נשאר לבד מבחינה דתית, והוא חילוני, הוא ימצא השתייכות אמונית אחרת. למשל, להאמין באידיאולוגיה כלשהי, וכך הוא משיג תחושה שיש מעליו מחסה. כל דבקות בחיים אידיאולוגיים: קומוניזם, סיינטולוגיה, פשיזם, הגנת כדור הארץ, טבעונות, חברות באגודת "ידידי הדאלי לאמה", או קבוצת האוהדים הנפלאה של מכבי תל אביב - משמשת סוג של משפחה מורחבת שנותנת למאמיניה תחושה שהם לא לבד".

כאינדיווידואליסטית הסולדת מכל שמץ קונפורמיות או מחשבה עדרית, היא עצמה דווקא מרגישה "שהבדידות האמיתית היא החירות האמיתית". "יצר החירות שלי עז ולא נותן לי לדבוק באיזושהי קבוצה של אנשים שיש להם אותן דעות. אפילו בפן המקצועי, למרות ששייכתי את עצמי ושויכתי על ידי אחרים לענף בפסיכולוגיה שנקרא ‘פסיכולוגיה אבולוציונית', היו ויש לי הרבה ויכוחים על תיאוריות או גישות כאלה ואחרות שמבטאים פסיכולוגים אבולוציוניים, עד שלא אהבתי להיות שייכת לענף הפסיכולוגי הזה.

"אני מעדיפה שיגדירו אותי כמי שעוסקת ב'אבולוציה של האדם'. יש לי צורך בחירות המחשבה וחירות הדעת. אני לא צריכה את הקבוצה שתיתן לי את זכות הקיום. כשנולד אדם הוא מצויד ביותר או פחות עוצמה של תכונות שונות. אצלי החופש האישי, החירות, ואי הרצון להיות כפופה לגוף גדול שאומר לי מה לחשוב הוא מאוד חזק".

גם אל המדע היא מתייחסת כאל קהילה בעלת סממנים דתיים. "המדע נתפס על ידי הבריות כיודע כל, כמי שבידיו התשובות הנכונות, ואפשר לסמוך על כל תוצאות של כל מחקר, ממש כמו שאפשר לסמוך על אלוהים. המדענים עצמם מגלים התנהגות כמו דתית, למשל בכיתתיות המובהקת שלהם. מחלוקת תיאורטית מביאה ליצירה של קבוצות חוקרים יריבים, האוסרים על ‘דברי כפירה' שאומרים חוקרים שאינם שייכים לכת החדשה. החלקיק היגס, המכונה גם החלקיק האלוהי, שנמצא במאיץ החלקיקים בז'נבה, מדגיש את האמון הכמו-דתי שנותנים אנשים במדע".

אנשים מוכנים להתייחס לחוקרים שם כיודעי כל.

"אבל הפיזיקאים העוסקים בחיפוש אחר החלקיק אפילו לא יודעים אם אכן מצאו אותו או שמא לא. מה שהם אולי יכולים לראות אלה רק סימנים שאולי השאיר אחריו בשבריר הזמן של קיומו המשוער. הם אמנם ברוכי תבונה, משכילים גדולים ויש לי כלפיהם הרבה כבוד - אבל הם משחקים בתיאוריות ובספקולציות, והמשחק הוא תענוג עבורם. הם משערים השערות. הם לא מחזיקים ‘אמת' בידיים. האנשים קוראי העיתון מייחסים להם את היכולת לגלות אמת. להחזיק ב'אמת' רק הדת יכולה".

תורת האבולוציה לא מחזיקה "אמת"?

"לא. התיאוריה האבולוציונית היא הסבר נפלא למה שאנחנו רואים. ככל שמדעי החיים, המוח והגנטיקה מתקדמים, הם מספקים עוד ועוד חיזוקים להשערה האבולוציונית. ועדיין, התקדמות מדעית לא הופכת שום השערה לאמת. אין אמת. כשמפחדים להיות לבד רוצים להיתלות באילן גבוה שקוראים לו אמת".

יש מי שיכול לפרש את דברייך כנימוק נוסף לטובת תומכי הבריאתנות, תוקפי תורת האבולוציה.

"כאבולוציוניסטית, אין לי אמת ויש לי האומץ להישאר לבד, לחיות באי ודאות ולומר שאין תכלית, אין סיבה, אין יד מכוונת ואין תוכנית-על לקיום שלנו. אלוהים הוא בהחלט הצלחה מסחררת, עולמית. קשה למצוא הצלחה כזו באיזשהו רעיון או מחשבה אחרים. אם נשווה את אחוז המאמינים באלוהים לאחוז המאמינים בתורת האבולוציה, שהיא בהחלט מחשבה הרבה יותר טובה בעיני, נגלה כי בתורת האבולוציה מאמינים רק כ-25% מן האנשים בעולם המערבי. זה הכל.

"אם נשאל אדם בישראל אם הוא מאמין שבאנו מהקופים, רק 25% יאמרו שכן. אני לא מאמינה ברעיון האלוהי, אני מעריכה מאוד את התיאוריה האבולוציונית, ורואה בה את התיאוריה החשובה ביותר שנוצרה אי פעם בתולדות התרבות".

לאחרונה הכתה גלים תיאוריה של מדען אמריקאי בשם דין האמר, שטוען שלאמונה יש בסיס גנטי, שאפשר לאתרו בצופן הדנ"א של האדם. הוא קרא לאותו גן "הגן האלוהי". האם לדעתך אמונה היא עניין גנטי?

"קראתי מחקר כזה, שלפיו אותם גנים עובדים חזק יותר אצל אנשים שפונים אל הדת או דבקים בדת, והם פחות פעילים באנשים שאינם דבקים בדת. אני לא ממהרת לקנות טענה כזו. כן הייתי אומרת שילד בא לעולם עם נטייה גנטית מובהקת, חזקה ביותר, עד מוות, להזדקק להורים. תינוק שרק הצרכים הפיזיולוגיים שלו ימולאו, אבל לא יראה סביבו דמויות הוריות - ימות. אדם בוגר ובעל מחשבות מבקש למצוא נתיבים אחרים לאותה חוויית ההזדקקות להורים. זו נטייה גנטית חזקה לדעתי".

לא היה רגע אחד בחייך שבו פנית לאלוהים?

"אני זוכרת יום אחד בחיי, הייתי בת חמש אולי, וכל ילדי הגן היו אמורים לצאת לטיול בתנאי שלא יירד גשם. אני זוכרת את עצמי אומרת משהו כמו: ‘אלוהים, תעשה שלא יהיה גשם'. זו הפעם היחידה שזכורה לי פנייה לאלוהים. את השאלות הגדולות של איך הכל בא ולאן הכל הולך מעולם לא הפניתי לכיוון הדתי. פניתי לכיוון המדעי, למרות שככל שהתפתחתי בהתקדמות המדעית האישית שלי, למדתי שתשובות אין, יש השערות, וצריך לבחון מי מהן טובה יותר".

5. אין צורך באלוהים

ד"ר דן בונה, אנתרופולוג, מחבר הספר "לא היה ולא נברא: משנה אתאיסטית סדורה", מייצג גישה נחרצת נגד התפיסה הדתית, שמהווה לדעתו גורם מכריע בטיפוח רשע בעולם ובקידום האכזריות של החברה האנושית. בהמשך לכותבים אמריקאים כמו ריצ'רד דוקינס, כריסטופר היצ'נס וסם האריס, החתומים על רבי מכר עיוניים-פופולריים, שבמרכזם עומדת שלילת אלוהים, החליט בונה מתוך תחושת שליחות עמוקה "לשלול את קיומו של האלוהים בעברית".

"לא עשיתי זאת כדי לשכנע את המשוכנעים, כתבתי כדי להגיע למתלבטים. לכן אני לא מכפיש ולא מזלזל. אבל אני טוען בתוקף שכל הסאגה המטורפת הזאת שנקראת אלוהים, הרעיון שקיימת ישות על-טבעית, רצונית, שבראה ומנהלת את היקום וכוחה אינסופי - היא פשוט מסכת מטורפת".

לבוש גופייה ירוקה דהויה, נשען אל גב הכיסא בדירתו הסגפנית שבקומה הרביעית בבניין בשכונת פלורנטין בתל אביב, הוא נזכר בראשית המסע שלו. "ביום שבו נפלו התאומים החלטתי שאכתוב את הספר. הזעזוע מהאסון גרם לי לרצות לעשות משהו, להחצין ויכוח שכל הזמן נמצא בתוכי. כשחזיון המטוסים המתרסקים אל תוך מגדלי התאומים מרצד בראשי ולא נותן לי מנוח, כשדמויות של אמריקאים המומים רצים ברחובות העיר, פניהם מכוסות אבק - החלטתי לעשות מעשה.

אילייה מלניקוב

"הלב שלי דפק, חשבתי שבעוד רגע יתחילו ליפול מטוסים גם על תל אביב. זה היה רק הזוי שהתופת הזאת היתה בעצם אקט דתי ובן לאדן ראה עצמו כשליח האל, שמטרתו היתה לקעקע את הכופרים".

ככופר מוצהר, מתמודד בונה בספרו עם השאלה אם ניתן להעמיד טענות הגיוניות מול אמונה. בזה אחר זה הוא מונה את הכשלים הלוגיים הכרוכים באמונה באלוהים. "אם קיים אלוהים והוא זה שברא הכל, מדוע יצר את הרשע?" נדרש בונה בלהט דווקא לאחד הטיעונים המוכרים. "מדוע לא מנע את הנאציזם שכוון נגד ‘עם הבחירה' שלו? אם ‘הכל נהיה בדברו' מדוע כל כך הרבה ילדים נולדו בשביל לסבול?

"בטבע אין אכזריות לשמה, בעלי חיים יכולים להרוג זה את זה, אך מעשיהם לא נובעים מאכזריות. אכזריות היא התמחותם של בני האדם בלבד. כל כך הרבה רוע מתקיים בעולם, שעצם האמונה כי קיים ‘אדריכל עליון' האחראי לכל זה היא כשל הגיוני. כיצד בכלל אפשר להאמין לאור כל זה בקיומו של אלוהים טוב ורחום?" הוא מתרעם.

"בכל אשר אפנה אני רואה כי אמונתם של אנשים באלוהים פושה בכל. אם רוצים להבין את הפוליטיקה הישראלית, האמריקאית, הפקיסטנית, הרי שחייבים לבחון את התפקיד שאלוהים משחק בה. אם נתבונן במשבר האנרגיה, בסכסוכים פוליטיים ברחבי העולם, באנטישמיות, מעשי טבח, אפליית נשים, צפיפות אוכלוסין - בכולם מככב אלוהים.

"עם השנים התבהר לי עד כמה האמונה הדתית היא מרכיב בעייתי בהוויה שלנו. התופעה שבמסגרתה חילונים מחזיקים באמונה לא נחושה, שנובעת מהצורך לצאת ידי חובה או להיות חלק מקבוצה כדי לשמור על המרקם של החברה הישראלית, היא תופעה מטרידה".

האם יש דבק אחר מלבד הדת היהודית שיכול לחבור בין שלל הזהויות שמרכיבות את החברה הישראלית? מה יקרה לנו אם כולנו נהיה חסרי אלוהים?

"אני בפירוש יוצא נגד היושבים על הגדר. הרבה מאוד חילונים רוצים לחיות יחד כעם ולא להדגיש את ההבדלים התהומיים ביניהם. כנראה שבתוך הרוח הישראלית קיים צורך חזק מאוד בסולידריות. אולי הדבר נובע מהרגשת החיים במצור או מכך שהגשמת הציונות כה חשובה לנו. על כך פנים, ברור שאנחנו מוכנים לוותר ולהתפשר למען שלום בית.

"פעם היינו זקוקים לאלוהים כדי להסביר את ההווה, את שרירותיות הקיום. בינתיים המדע נהפך למודל ההסברי שלנו. אני טוען שרק ברגע שאלוהים לא יהיה תשובה לכלום, נוכל להיות חברה טובה יותר. אלוהים הוא נטל על החברה הישראלית, במיוחד שבינתיים המגמה היא לכיוון הנגדי ואצטדיון יד אליהו מתמלא, פעם אחרי פעם, באנשים שבאים להקשיב למחזירים בתשובה".

אתה נשמע מאוד מודאג.

"מבחינה דמוגרפית, הדתיים מנצחים את החילונים. זו סיבה לדאגה, כיוון שהמגמה הזאת מסמנת את סופה של הציונות הלאומית, שבמסגרתה שאפנו להקים כאן מדינת לאום ליברלית, פלורליסטית, הומנית, מתקדמת ומודרנית.

"באירופה התהליך הפוך. שם הכנסיות ריקות, אף אחד לא הולך להתפלל. היום הדת היא נחלתם של קבוצות הנדכאים והעניים ברחבי אפריקה. כאשר הדתיים ינצחו, דמוקרטיה לא תהיה פה, ישראל תהיה תיאוקרטיה, וככזו היא לא תשרוד. זה החשש שלי".

מה האלטרנטיבה שאתה מציע לאדם החילוני ש"יושב על הגדר" כהגדרתך?

"על פניו אין לאתאיזם משנה עצמאית, הרי אין תורה אתאיסטית. אבל יש בפירוש גישות אלטרנטיביות להוויה האנושית. אפשר להיות הומניסט גם ללא אלוהים. יש צד רוחני להוויה האנושית שאינו נחלה בלעדית של מאמינים מונותאיסטים. אני מונה כמה עיקרים שבהם כדאי להאמין: בחיים עצמם, בטבע, בהומניזם, בחופש, באהבה, באמנות, בגוף האדם, במדע, ברציונליות ובטוב לב. אנחנו לבד בעולם הזה, היכולת לשפר את חיינו היא בידינו - אין צורך באלוהים".

coby.bs@gmail.com

אלוהים באמריקה

בעשור האחרון מתנהל בארצות הברית ויכוח ער בדבר קיומו או אי קיומו של אלוהים. בפולמוס הלוהט מככבים שלושה כותבים מרכזיים, מגדולי המטיפים בעולם לאתאיזם. הראשון, פרופ' ריצ'רד דוקינס, אתולוג וביולוג אבולוציוני בריטי, שפרץ לתודעה הציבורית לאחר שפירסם את ספרו "הגן האנוכי". דוקינס נחשב לאחד המבקרים החריפים של תפיסת הבריאתנות, המקבלת את התיאור המקראי של בריאת העולם ולאחרונה יצא לאור בישראל ספרו "יש אלוהים?"

השני, כריסטופר היצ'נס, עיתונאי וסופר אמריקאי, יליד אנגליה ממוצא יהודי. היצ'נס, שזכה לכינוי "כוהן אתאיסטי", נודע בעיקר בזכות ספרו: "אלוהים לא גדול: איך הדת מרעילה את העולם"; השלישי, ד"ר סם האריס, הוגה דעות החתום על הספרים "מהומת אלוהים: דת, טרור ועתיד התבונה" ו"מכתב לאומה נוצרית", טוען, בעיקר בהקשר של גל פיגועי הטרור האיסלאמי, כי האמונה הדתית בימינו מאיימת על הציוויליזציה.

שלושת הכותבים חושפים את המתח המובנה באמריקה, בין העובדה שהדת והמדינה מופרטים באופן מוחלט לבין היות ארצות הברית המדינה הדתית ביותר במערב. "אלוהים נוכח באופן עמוק בשיח הפוליטי, הציבורי ובחיי היומיום באמריקה", אומרת בהקשר זה ד"ר יעל שטרנהל, מרצה בכירה להיסטוריה אמריקאית באוניברסיטת תל אביב.

"הוא נוכח על שטרות הכסף של האמריקאים, שעליהם מתנוסס הכיתוב ‘In God We Trust'. הוא מוזכר בשבועה היומית שכל ילדי בתי הספר בארצות הברית אומרים: ‘one nation under god'. אין כמעט נאום שאיש ציבור אמריקאי לא מסיים במילים: ‘God Bless America'. אלה ביטויים שכיחים בספרה הציבורית, אבל הדבר נכון, לטענתה של שטרנהל, גם בחייהם הפרטיים של האמריקאים.

"החברות בכנסיות בארצות הברית מרקיעה שחקים והדבקות בערכים פרוטסטנטיים איתנה, גם היום, אחרי שהעולם המערבי עבר תהליך חילון רדיקלי", היא אומרת. "מבחינות רבות, תהליך החילון פסח על הציבור האמריקאי. אמנם יש באמריקה אתאיסטים, בעיקר בשכבות המשכילות, אבל גם בהן, הדת נוכחת בחיים הרבה יותר מהמקובל באירופה או בישראל".

סקר שפורסם ב-2006 ב"Financial Times", מחזק את טענתה של שטרנהל ומראה ששיעור האתאיסטים בארצות הברית עומד על 4% בלבד מכלל האוכלוסייה, בעוד שבאירופה שיעורם גבוה בהרבה, ועומד על 20% בגרמניה ועל 32% בצרפת. "צריך לזכור שהנצרות השפיעה מאוד על מדיניות החוץ-האמריקאית לאורך השנים", מציינת שטרנהל, "בוודאי בעידן בוש הבן, אז הרעיון של מדינה נוצרית, שמפיצה את ערכיה, היה מניע דומיננטי במדיניות החוץ של הבית הלבן".

"אבל עד כמה שזה נשמע מוזר", היא מוסיפה, "האנשים באמריקה לא בהכרח רוצים להשתחרר מאלוהים. חיי היומיום של הדת - השייכות לכנסייה, לבית הכנסת ולמסגד - מעניקים להם זהות ומקום בחברה ענקית ואנונימית. חרף העובדה שהקהילה האמריקאית מתאגדת דרך הרעיון הדמוקרטי ומעניקה לחוקה ולהכרזת העצמאות מעמד של כתבי קודש חילוניים, הדת באמריקה לא נתפסת כדבר שסותר את הדמוקרטיה. להפך, הדת מעניקה תחושת שייכות שהיא מעבר לקהילה הלאומית. הנצרות באמריקה היא לא רק הנצרות הימנית והקולנית שמתנגדת להפלות ולנישואים חד-מיניים ושהנשיא בוש הבן יצא למלחמות בשמה".

כלומר?

"היסטורית, הנצרות היתה דווקא כוח ליברלי, שהניע תהליכים חיוביים. היא הניעה את התנועה לשחרור האשה, התנועה לשחרור העבדים ורפורמות חברתיות למיניהן - בבתי כלא ובבתי משוגעים, למשל. מהלכים אלה התאפשרו כי הדת הנוצרית מטיפה לשוויון בין בני האדם ובגרסה האמריקאית שלה גם מעודדת כל מאמין לקחת אחריות על החיים בחברה ולדאוג להצלת נפשותיהם של אחיו ואחיותיו. באמריקה הדת היא לא בהכרח מכשיר לדיכוי ולאפליה, בשונה ממה שקורה במדינה כמו שלנו".

אבל אמריקה לא שקטה, מתנהלים בה שורה של מאבקים ציבוריים הקשורים לנושאים דתיים.

"בהחלט. המאבקים האלה זוכים לכותרת ‘מלחמות התרבות'. בין השאר מדובר בתוכנית הלימודים בביולוגיה - האם בתי ספר יכולים ללמד את תורת הבריאתנות, במקום או לצד תורת האבולוציה של דרווין. המאבק על תוכניות הלימודים בביולוגיה נרגע בשנים האחרונות, מאז עזב בוש את הבית הלבן, אבל יש מאבקים נוספים בחינוך הציבורי. ספרי הלימוד של טקסס, למשל, מלמדים גרסה בעייתית של נושאים הקשורים לגזע. פולמוס נוסף בין נוצרים אדוקים לשאר האוכלוסייה נוגע לזכותן של נשים לבצע הפלות. גם אם רוב הציבור אינו תומך בעמדות הקיצוניות ביותר, הדומיננטיות של נוצרים אוונגליסטים בשיח הציבורי ובתרומות למועמדים היא כל כך גדולה, שעמדותיהם חודרות ומשפיעות על הזרם המרכזי של אמריקה".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו