מיקה אלמוג
מיקה אלמוג

יש כל מיני דברים שאני רוצה בחיים. להיות אמא טובה, רעיה מסורה, אדם ערכי ומוסרי. להצליח מקצועית, להתפרנס בכבוד, לתרום לאחרים, להותיר חותם כלשהו על העולם. אבל יש דבר אחד שאני רוצה יותר מכל, רצון עז שבוער בי מאז שהייתי ילדה, חשוב מכל האחרים גם יחד: אני רוצה להיות שזופה.

שיזוף זה כמו כוח-על מבחינתי. אם היתה לי הזדמנות לבחור בין היכולת לעוף ליכולת להשתזף לא הייתי מהססת שנייה אחת. לבחור בין שלום במזרח התיכון, כאן ועכשיו, אמיתי וארוך טווח, לבין שיזוף, טבעי, עמוק, זהוב? אין שום התלבטות. אנשים שזופים הם פלא מרתק בעיני, אני מעריצה אותם וקצת מפחדת מהם, מההרכב הגנטי המוצלח שלהם שבמסגרתו עורם משנה את צבעו בשמש - לא בפאניקה, לא לאדום מבוהל שאחר כך מתפוצץ בלי שליטה לתפזורת נמשים על רקע ורדרד - לא.

אצל המשתזפים יש איזה קול כזה - הם והשמש מבינים אחד את השני, יש להם דיבור עם כדור האש הענק, העור שלהם מחבק את הקרינה, סופג אותה בנחת כלוגם בירה קרה בים, ואז, פשוט, מחליף צבע. באופן אחיד, אלוהים אדירים! באופן אחיד על פני הגוף כולו. מדהים.

לשיזוף יש שרשרת אסוציאציות מענגת: שיזוף-קיץ-ים-חופש-רוגע-יופי-צבריות-סקס-בר-רפאלי-קוליות. ללבנבנות יש אסוציאציות קצת פחות מגניבות: לבן-רופס-גיקיות-מחשב-נוירוזה-כאפות - איפשהו בקצה, בניסיון נואש להשיב מלחמה, עומדים כריסטינה הנדריקס ההורסת מ"מד מן" וכמובן טרנד הגותיות-ערפדים-דם-אמיתי. מעולה. אני אולי לא שזופה, אבל היי, אני ממש דומה לאלה שכלואים בין חיים למוות ובמאנצ'יז שלהם נועצים ניבים לתוך צוואר של מישהו אחר, סביר להניח של מישהו שזוף. שהרי לא את החיים הם מנסים למצוץ, לא באמת, הם רוצים את הצבע.

זה לא תמיד היה כך, כמובן. פעם עור לבן היה סמל הסטטוס. עור בהיר היה ההוכחה לכך שאינך חייב לעבוד לפרנסתך בשדות, ונשות המעמד הגבוה הגנו על לובן עורן עם כובעים רחבי שוליים, שרוולים ארוכים ושמשיות. את כל זה, טוענת האגדה, שינתה לא אחרת מאשר קוקו שאנל. ב-1923 הפליגה מדמואזל שאנל ביאכטה לקאן, לוגמת, ללא ספק, שמפניה משובחת בעוד חבריה לוגמים בשקיקה את שלל האנקדוטות השנונות מחיי החברה הפאריסאיים שלה. אגב כך בילתה קצת יותר מדי זמן על מרפסת היאכטה, וכשזו עגנה בקאן ירדה ממנה קוקו בצבע שוקו, וטרנד חדש נולד.

שיא ההשפלה של המאבק חסר התקווה שלי בגוון עורי הגיע כשהייתי בת 14, בקיץ שבין ח' ל-ט'. התערבתי עם חברתי מי תצליח להשתזף יותר עד סוף הקיץ. בתוך שבוע מפרוץ ההתערבות היה ברור שהיא לוקחת אותי בהליכה, או ליתר דיוק בשכיבה. היות שמעולם לא הייתי מהסוג שמפסיד בכבוד, נסעתי לים. רק אני, תיק הקש שלי, המגבת עם הלוגו של Fame ו... אוי, כואב לכתוב את זה - בקבוק שמן תינוקות. השעה, אולי מיותר אפילו לציין, היתה שעת בוקר מאוחרת. מרחתי את לובן איברי בסרטן העור הנוזלי עם ניחוח הינקות המטעה, ונשכבתי, שוקעת בדמיונות על הטרנספורמציה שתתחולל בשעה הקרובה... מפולנייה חיוורת למולאטית אקזוטית... כן, כן... הנה זה מגיע... נרדמתי. לשעתיים. בים. בצהריים. מרוחה בשמן תינוקות.

כשהתעוררתי התפעלתי מצבע העור האחיד בו נצבע כל גופי: אדום. בוהק. אדום-מכבי-אש, אדום-הפועל, אדום-עצרי-יא-מופרעת. לא נורא, הייתי משוכנעת, יום-יומיים והאדום יירד - ואז! אז יגיח החום-שוקולד שמתחבא איפשהו בתוכי, משווע לצאת. אלא שלמחרת כל גופי התכסה שלפוחיות, הירכיים התנפחו בבצקת לפי שלושה מגודלן המקורי, והרופאים קבעו שמדובר בכוויות מדרגה שנייה, כאילו נקלעתי לשריפה. העברתי שבועיים מרוחה בקלמין, לא יוצאת מהבית, כל דבר כאב - לשכב, לשבת, להתקלח, לנשום. וכשכל זה נגמר התקלף העור שרצחתי, ודור המשך של נמשים נחשף, מנופף מראש בדגל לבן. כל כך לבן.

בקיץ שעבר סיפרה לי חברה על שיזוף בהתזה. היא עושה את זה כל הקיץ והיא מאושרת. עוד באותו יום התייצבתי. ובכן, המעמד הוא כזה: אני עומדת במערומי המסנוורים מול בחורה שזופה-שזופה ממכון היופי, שאוחזת בבקבוק התזה גדול מפלסטיק שמחובר למשהו שנראה כמו שואב אבק. כשהיא מפעילה את השואב הוא מתגלה כטורבינה שמתיזה את הנוזל החום מתוך הבקבוק. יש לו ריח מתוק ודביק, ובמשך שמונה שעות אסור להתקלח, אבל אחרי כל זה, שיזוף! חום, אחיד, משכנע, סתם-טיילתי-קצת-עם-הכלב-בבוקר-לא-שמתי-לב-אפילו. אושר שאין לתאר. במראה מולי עומדת האשה שתמיד רציתי להיות, ומוכיחה את מה שידעתי תמיד: מבפנים אני שזופה.

כמובן שכדי לשמור על השיזוף המלאכותי מומלץ להימנע מהליכה לים ולבריכה, לא לחשוף את העור לחול, כלור וזיעה, ובאופן כללי התנאים האידיאליים לשימור השיזוף הם חורף סקנדינבי, מלווה בבילויים כמו צפייה בסרטים של ברגמן לצד האח הבוערת תוך לגימת אייריש-קופי מהביל. בנוסף לכל, כמו סינדרלה בחצות, אחרי 12 יום פג הקסם ושכבת העור הדקה שספגה והפנימה את השיזוף המותז מתחלפת לה, וכדי להוסיף באסה לדיכאון זה גם לא קורה באופן אחיד. השיזוף יורד תחילה מאזורים שיש בהם יותר תנועה ולכן משתפשפים יותר, כמו פנים המרפקים והירכיים, ורק אחר כך משאר הגוף. כך שהמשתזפת-המתחזה נידונה גם לשבוע שבמסגרתו היא הופכת מג'יזל בקמפיין לביקיני, למייקל ג'קסון בשנים הקשות של המעבר משחור ללבן, ופחות או יותר עם אותה רמת יציבות רגשית. לקוקו שאנל זה לא היה קורה.

אולי ביום מן הימים תגיע הבשלות שתאפשר לי לקבל באהבה את לבנבנותי חסרת התקנה. במחשבה שנייה, לא. זה לא יקרה. אבל אולי ימציאו איזה כדור כזה שמשזף מבפנים. הופה. הנה סטארט-אפ. רגע, אולי כבר יש כזה? אני מיד הולכת לעשות גוגל.

איורים: עדי עמנואל
הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ