בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אלוהים לא מת, הוא פוטר

החילוניות אינה רק מה שקורה לאחר אובדן האלוהים, היא בנייה של מערכת חדשה המבוססת על מקור משמעות חלופי - האדם

82תגובות

ישנה תפיסה נפוצה לגבי דת וחילוניות, שלפיה דת היא אוסף של אמונות, ואילו חילוניות היא אותו סרח עודף שנותר אחרי שמפסיקים להאמין. מנקודת מבט זו, תהליך החילון הוא תהליך של ויתור ואובדן. בעוד שבימי הביניים רוב תושבי העולם המערבי האמינו באלוהים ובכתבי הקודש, בעת החדשה הם איבדו את אמונתם, ומה שנשאר זה העולם החילוני המודרני.

זוהי תפיסה מוטעית לגמרי. החילוניות איננה "מצב טבע" שנשאר באופן בלתי נמנע אחרי שמשתחררים ממגדל האשליות של הדת. החילוניות היא מגדל מורכב מאוד בפני עצמו, שהיה צריך לבנות אותו בעמל רב. מה שבאמת קרה בעת החדשה זה שאלפי הוגים, משוררים, סופרים, מדענים, פוליטיקאים ואנשים מן השורה עבדו קשה מאוד כדי ליצור סיפור נטול אלוהים לעולם. רק כשסיפור זה הגיע לדרגה מספקת של שלמות ויציבות, אנשים יכלו לנטוש את האמונה באלוהים.

הסיפור האלטרנטיבי שיצרה התרבות המודרנית הוא הסיפור ההומניסטי. בסיפור זה, האדם ממלא את התפקיד שבסיפור היהודי-נוצרי מילא אלוהים. מהו בדיוק התפקיד שעבר מן האל אל האדם? תפקיד נתינת המשמעות לעולם. אנשים אינם יכולים לחיות ללא משמעות. הם כמו ספנים בלב ים: גם אם ספינתם רעועה ודחוסה, הם לא ינטשו אותה אלא אם תימצא להם ספינה אחרת, טובה יותר. כל עוד אלוהים היה מקור המשמעות הסביר היחיד, לא היתה ברירה אלא להאמין בו. לב המהפכה החילונית הוא היצירה של מקור משמעות אלטרנטיבי לעולם - "האדם".

גטי אימג'ס

בימי הביניים, לאדם היו תפקידים רבים בעולם, והיתה אמונה מרחיקת לכת ביכולותיו של האדם, ובכלל זה ביכולותיו הטכניות והלוגיות. אולם דבר אחד נבצר מן האדם המדיוואלי, וזה לתת משמעות לעולם. תרבות ימי הביניים היהודית-נוצרית - כמו מרבית התרבויות האחרות בהיסטוריה - לא האמינה שבני אדם מסוגלים להצדיק בכוחות עצמם מערכות פוליטיות, מוסריות ואסתטיות. בני אדם לבדם לא מסוגלים לקבוע מה צודק, מה טוב ומה יפה. בשביל זה היה הכרח להישען על כוח חיצוני לאדם, כגון אלוהים. בתהליך ההכשרה ההומניסטי, האדם המודרני פיתח אט-אט את האמונה ביכולתו לתת לעולם משמעות בכוחות עצמו, בלי עזרה מבחוץ. המקום שממנו למד האדם המודרני לדלות את המשמעות הזאת הוא מתוך החוויה הפנימית שלו.

כשנוצרי מאמין חווה אירוע דרמטי בשנת 1200, איך היו יודעים מהי משמעותו של האירוע הזה? היו שואלים את הכומר. ואיך הכומר היה יודע? הכומר נתן משמעות לאירוע הזה על בסיס ציוויו של האל הכל-יכול. אירוע מסוים היה חטא כבד, ואירוע אחר מעשה חסד מבורך. אירוע אחד היה נס, ואירוע שני פיתוי מהשטן. לא היתה חשיבות רבה לשאלה מה האדם עצמו הרגיש ביחס לאירוע. לדוגמה, אם נער צעיר היה מספר בווידוי שהוא והבן של השכנים מאוהבים עד מעל הראש, ושהוא מעולם לא הרגיש כל כך טוב עם עצמו, ההרגשה הטובה לא היתה משנה במאום את פסק הדין המחמיר של הכומר. אם בכלל, הרי שהיתה זו רק הוספת חטא על פשע.

לעומת זאת, כאשר אנו יושבים על ספת הפסיכולוג ומספרים על אירוע שקרה לנו, לרשות הפסיכולוג לא עומדים כתבי קודש שעל בסיסם הוא יכול לקבוע באופן חד משמעי מהי משמעותו של אותו אירוע. בדרך כלל, לאחר שנספר על האירוע, הפסיכולוג ישאל אותנו אחת משתי שאלות: "מה הרגשת כשזה קרה?" או לחלופין "מה את/ה מרגיש/ה עכשיו ביחס למה שסיפרת לי?"

החוויה הפנימית שלנו היא הדבר שגם אנחנו וגם הפסיכולוג מצפים ממנו לתת משמעות לאירוע. כל התשובות נמצאות אצלנו, ותפקידו של הפסיכולוג הוא לעזור לנו להתחבר לרגשות שלנו. אפילו אם הפסיכולוג משוכנע לחלוטין בפרשנות מסוימת לאירוע, הוא אינו יכול לכפות עלינו את הפרשנות הזאת. הוא צריך להוליך אותנו צעד אחר צעד בשביל המפותל של רגשותינו, עד שנגלה בתוך עצמנו את התשובה.

הקול הפנימי שלנו נותן משמעות לא רק לאירועי החיים הפרטיים, אלא לכל יתר הדברים שקורים בעולם. הקול הפנימי שלנו הוא המקור לסמכות פוליטית ומוסרית. זו הסיבה לכך שאנחנו עורכים בחירות דמוקרטיות ומבקשים לדעת מה אנשים חושבים. כשהאמריקאים רוצים לדעת אם זה היה נכון לפלוש לעיראק, הם לא מחפשים את התשובה בכתבי הקודש או במשוואות פיזיקליות - הם מקיימים בחירות ושואלים אנשים מה הם מרגישים ביחס להחלטותיו של ג'ורג' וו. בוש. בימי הביניים צעד כזה היה נחשב מטופש לגמרי. אז היה ברור שהאדם הממוצע הנו בור וחוטא, ולכן הרגשותיו הן בסיס רעוע ביותר לקביעות מוסריות ופוליטיות. איש לא חשב לערוך משאל עם כדי לקבוע אם להמשיך לערוך מסעות צלב או לא.

הדברים נכונים גם לתחום האסתטיקה. לאנשי ימי הביניים היו קריטריונים אובייקטיביים לקבוע מה יפה ומה אינו יפה. מהו פסל טוב, מהו פסל גרוע ומה בכלל אינו פסל. לא רק קנה המידה אלא גם מקור ההשראה האמנותי היה חיצוני לאדם. ידיו של הפסל או המשורר הונעו על ידי השראה אלוהית, או על ידי "המוזות". במקרים רבים, אמנים כלל לא טרחו לחתום את שמם על יצירתם, כי הם היו רק צינורות לכוחות חיצוניים לאדם. בימינו, לעומת זאת, הקול הפנימי הוא המקור לסמכות אסתטית ולהשראה אמנותית. בשנת 1917 הציב מרסל דושאן אסלת בית שימוש במוזיאון וקרא לה "אמנות". איש ימי הביניים היה פוטר את הצעד הזה במשיכת כתף, כשטות גמורה שחבל לבזבז עליה מילים. בעולם המודרני, נחשבת יצירתו של דושאן לאבן דרך בתולדות האמנות, ומהווה עד היום מקור לדיונים אינסופיים בשאלה "מהי אמנות?"

המסקנה המתבקשת מדיונים אלו היא ש"אמנות זה מה שבני האדם חושבים שזה אמנות". היום המסקנה הזאת נחשבת "עמוקה". בימי הביניים זה לא היה עובר.

אם כן, בכל פעם שאנשים מודרניים עומדים בפני בעיה פוליטית, דילמה מוסרית, בחירת קריירה, או הכרעה רומנטית הרת גורל, ההנחיה התרבותית השלטת היא "להתחבר לעצמנו" כדי לגלות את האמת ולדעת מה לעשות. הסיפור המודרני הבסיסי שחוזר על עצמו בווריאציות אינסופיות בקולנוע, בספרות, בשירי פופ ובפרסומות בטלוויזיה מספר על אדם שמגיע לצומת דרכים, אין זה משנה מאיזה סוג, ועליו לבחור. והמסר הוא תמיד אחד: האדם צריך ללמוד לשים בצד קני מידה חיצוניים, ובמקום זה להתחבר לחוויה האותנטית שלו ולהקשיב לקול הפנימי שלו. רק כך הוא ידע לבחור נכונה.

הציווי שמצווה האדם המודרני הוא לא להקשיב לקולו של אל כל-יודע, כתבי קודש, חבר כוהנים, מסורות, או קול ההמון - אלא להקשיב לקול ההרגשה הפנימית שלו. הפוליטיקה הליברלית מבוססת על ההנחה ש"הבוחר יודע הכי טוב מה טוב לעצמו", ואין מקום לשום "אח גדול" שיודע מה טוב לנו יותר טוב מאיתנו. כלכלת השוק הליברלית מבוססת על כך ש"הלקוח תמיד צודק". האמנות המודרנית מבוססת על כך ש"היופי הוא בעיני המתבונן". לתלמידי בתי הספר ולסטודנטים באוניברסיטאות אומרים "תחשבו בעצמכם!"

אמיל סלמן

מיליוני פרסומות מאיצות בנו: "Do it if it feels good!". סדרות טלוויזיה, סרטי קולנוע, מחזות תיאטרון, רומנים עבי כרס ושירי פופ לוחשים ללא הרף על אוזנינו: "היה נאמן לעצמך", "תקשיב לעצמך", "לכי אחרי הלב שלך", "תעשי רק מה שאת אוהבת". ז'אן ז'אק רוסו טבע את הניסוח הקלאסי לגישה זו, כשאמר: "מה שאני מרגיש שהוא טוב - הוא טוב; מה שאני מרגיש שהוא רע - הוא רע". ברור על כן, מדוע שאלת מיליון הדולר של ימינו היא: "מה אני מרגיש?" - מקור הסמכות העליון אינו אלוהים, אלא הרגשותיו של האדם.

תהליך החילון שעבר על העולם המערבי בין ימי הביניים לימינו הוא בעצם תהליך של הפנמה. עבור אנשי ימי הביניים כוחות שמחוץ לאדם היו מקור בלתי נדלה להשראה, לאנרגיה, ליצירה ולסמכות. בעידן המודרני כל הדברים הללו הועברו אט-אט מבחוץ פנימה. כל מה שפעם מוקם אצל אלוהים, הועתק לתוך פנימיותו של האדם. הבחוץ רוקן מתוכן, והפך להיות מדבר שממה. הבפנים, לעומת זאת, הפך להיות עמוק ועשיר לבלי די.

קשה לנו כיום להאמין שאנשים כגון ז'אן ד'ארק באמת קיבלו השראה מכוח חיצוני אמיתי: ממלאכים, קדושים ואלים. הרבה יותר נוח לנו לחשוב שהקדושים והמלאכים שז'אן ראתה בחזיונותיה הם בעצם כוחות פסיכולוגיים פנימיים. כך גם כשאנשים מדברים על שדים, זה נשמע לנו לא רציני. השדים היחידים שאנחנו מאמינים בהם, הם שדים פנימיים. בעוד שאנשי ימי הביניים כתבו רומנים וסיפורים על ענקים, מכשפות והרפתקאותיהם של אבירים עזי לב, הרומנים עבי הכס של ימינו מקדישים עמוד אחר עמוד לתיאור דקדקני של רגשות הגיבורים, כאילו זה הדבר החשוב ביותר בעולם.

כשבשלהי המאה ה-19 הכריז פרידריך ניטשה ש"אלוהים מת", זה מה שהוא התכוון אליו. מרבית האוכלוסייה בעולם המערבי עדיין מאמינה להלכה באלוהים. אבל האלוהים הזה הוא כלי ריק. זוהי מין נקודה אינטלקטואלית שיש כאלה שבוחרים לקבל אותה ואחרים לא, אבל זה לא משנה הרבה. בימי הביניים, לפני תהליך החילון וההפנמה, לא להאמין באלוהים כזה או אחר היה כמעט בלתי אפשרי, כי פירושו של דבר היה להיוותר ללא נקודת משען בעולם, ללא מקור לסמכות פוליטית, מוסרית ואסתטית. מי יכול לחיות כך?

בימינו, לעומת זאת, קל מאוד לא להאמין באלוהים, כי כשאנו מוותרים עליו איננו נדרשים לשלם מחיר כבד. אנו יכולים לכפור באלוהים ועדיין ליהנות ממארג עשיר של ערכים פוליטיים, מוסריים ואסתטיים, שמבוססים על פנימיותו של האדם, שנותנים משמעות למה שאנו עושים, ושמדריכים אותנו כשאנו עומדים בפני דילמות קשות. לכן בניגוד לטענתו של ניטשה, לא הרגנו את אלוהים. פשוט גילינו שאנחנו יכולים לעשות את העבודה שלו בעצמנו - אז פיטרנו אותו.

כיום, מרבית האנשים בעולם המערבי הם אתאיסטים. רובם הם "אתאיסטים שמאמינים באלוהים", אבל במובן העמוק של המילה, הם עדיין אתאיסטים. הם מאמינים שהסמכות העליונה בעולם היא סמכותו של "האדם" ושל "הקול הפנימי", ולא סמכותו של אלוהים. גם אם הם בוחרים להאמין באלוהים, הרי זו רק בחירה שלהם. הם מאמינים באלוהים רק כי הקול הפנימי שלהם אומר להם להאמין. ביום שבו הקול הפנימי שלהם יגיד שאלוהים לא קיים, הם יפסיקו להאמין באלוהים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו