שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

חמסין וציפור משוגעת

הזיות חום העלו בי זיכרונות מקריירת בנקאות כושלת ובסוף מצאתי את עצמי במסיבת פיג'מות

נרי ליבנה
נרי ליבנה
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
נרי ליבנה
נרי ליבנה

מאז שמתו הורי ובגרו ילדי אין לי יותר סיבות לבקר בחיפה ובפרט במוזיאון המדעטק השוכן בבניין הטכניון הישן שבהדר הכרמל. מדעית, אין לי אלא להצטער על כך. היה זה שם שלמדתי לראשונה, בפיגור מסוים לאחר ילדי, איך פועל ברז.

אבל באמצעות האינטרנט (ואיך עובד האינטרנט אני יודעת?) נודע לי שמתקיימת עכשיו במוזיאון תערוכה של ההמצאות ששינו את העולם. בדקתי וגיליתי שכמה מההמצאות הנחשבות ביותר בעיני אינן כלולות ברשימה. מזלג, למשל. יסלחו לי מעל למיליארד ומשהו הסינים, אבל בעניין הזה הם בהחלט טועים. כמי שהרבתה בעבר לבקר בסיני וגם הייתי בסין, אין בפי מילים להמליץ על האסלה. אני מתקשה לתאר חיים ללא פינצטה ואני זוכרת עדיין את הימים הקשים שבהם למזוודות עדיין לא היו גלגלים. האפשר לתאר חיים מודרניים לפני המצאת הטמפונים? ועדשות המגע? השתלות שיניים? מטליות לחות להסרת איפור? מדיח הכלים הוא ההמצאה שמעמידה בספק אפילו את האתאיזם שלי אבל ההמצאה החשובה ביותר בעיני היא כמובן המזגן ובצמוד לה, המצאה נוספת, טכנאי מזגנים שמגיע בקיץ ביום שבו מזמינים אותו ואינו קורע אותי במחיר.

נכון, אומרים בני גילי, כשהיינו ילדים בחיפה הלחה או בחדרה, תל אביב, השפלה הפנימית ורגלי ההר ואפילו עמק הירדן, לאף אחד מאיתנו לא היה בבית מזגן. לכל היותר היה מאוורר אחד שאז קראו לו ונטילטור ולעולם היה ליד המבוגר שהכי חם לו, כלומר בחדר השינה של ההורים. ולא שרדנו? כן שרדנו. מבוקר עד ערב היינו מבלים בים והיה רע? אכן היה רע לתפארת, אם תשאלוני, עד כדי כך שבחופש הגדול שבין כיתה ט' ל-י' החלטנו חברתי מלה הגדולה ממני בשנה לבקש מאבותינו עתירי הקשרים לסדר לשתינו עבודת קיץ בבנק משום שבבנק, כך שמענו יש מיזוג אוויר.

אבותינו, שראו בשתינו עד אז בטלניות חסרות תקנה שסדר יומן הרגיל כלל שריצה בחוף הים כדי להשיג עור בגוון מהגוני תוך כדי כרסום חסה וגזר (אמרו אז שהגזר מעניק לשיזוף גוון כתמתם), מיהרו למלא את בקשתנו וכך הגענו לסניף "בנק הלוואה וחיסכון" בנוה שאנן, היחיד בחיפה שלא היה בו מיזוג אוויר. לעומת זאת היה לו מנהל סניף חובב מישושים (אז עדיין לא הומצאה ההטרדה המינית) ולקוחות שביקשו כסף. אנחנו, שהכרנו את רובם, פשוט נתנו להם מבלי להטריח את עצמנו בעיון בתיקיהם ולרשום כמה נתנו להם. את הצ'קים, שהיינו צריכות להסיע באוטובוס בהפסקת הצהריים לסניף הראשי של הבנק בהדר הכרמל, היינו פשוט משליכות לפח מטעמי יעילות כדי שיישאר לנו זמן להכין לעצמנו סלט מחסה ולימון וקצף חלבונים עם סוכרזית, ובסופו של השבוע גם העפנו משם את ישבנינו הצעירים והצבוטים לצערו העצום של הממשש שעדיין לא התחיל להבחין בנזקים שגרמנו למאזן הבנק שלו. זו היתה תחילתה של מערכת היחסים העכורה שאני מנהלת מאז עם נציגיו מטילי האימה של עולם הבנקאות. מיזוג או לא, גם כשמזגן מכוון על 16 מעלות די לי להיכנס לסניף בנק וכבר אני מתחילה להזיע מרוב פחד.

בחיפה נולדים, בירושלים מתים

באחד מהימים היותר הבילים בשבוע שעבר כשהמזגן בסלון התחיל להשמיע קולות גסיסה ברורים קצתי בקריה ואעל ההרה, ברוח המלצתו של שאול טשרניחובסקי שנכתבה בימים שבהם עדיין לא הומצא המזגן. טשרניחובסקי אמנם לא דיבר על תל אביב כעל הקריה (עיר) וההר שקידם אותו ב"זרועות כשפים" לא היה ההר שעליו שוכנת העיר ירושלים אבל זה מה שיפה בשירה גדולה, אפשר להזדהות איתה בכל מצב. אף כי התירוצים לעלות לירושלים היו קשורים במיני בילויים חד פעמיים (האפשרות לצפות ביחד עם צוות עובדי הסינמטק שבני נמנה עמם, במבחר מסרטי פסטיבל הקולנוע) ועבודה (הרצאה שהתבקשתי לתת בחווה אורגנית אי שם בשיפולי ירושלים), ההחלטה לבלות שם שלושה ימים ברציפות נבעה מסיבות אקלימיות טהורות.

ואמנם התברר לי כבר עם הגיעי לעיר, לאחר שנמאס לי לחכות שבע דקות ליד אוטומטי הכרטיסים של הרכבת הקלה ששלושה מהם היו מקולקלים כרגיל ואילו ליד הרביעי הועמד פקח מאותגר חשבונית, שיש ביכולתי ללכת ברגל מהתחנה המרכזית בירושלים ועד לקפה "קדוש" הנפלא ברחוב שלומציון, ללא טיפת זיעה. בלי קושי הלכתי עם חברתי רותי עוד באותו ערב מרחביה לסינמטק ובחזרה. ראיתי בסינמטק את אחד הסרטים הנפלאים ביותר שראיתי אי פעם. שמו "חיות הדרום הפראי", זהו סרט ביכורים של בן זייטלין (כן, אבא ז"ל, בארץ היו קוראים לו "צייטלין"), במאי בן 27, ושל חברת ילדות שלו, לוסי אוליבר (מצטערת לומר, לא משלנו ובכל זאת מאוד מוכשרת) שכתבו ביחד את התסריט שמבוסס במידה רבה על ילדותה של לוסי.

זה היה לדברי תושבי ירושלים, יום קיץ חם במיוחד. בחוץ נמדדו 36 מעלות אבל כשיצאנו מהסינמטק נשבה רוח קרירה. "זרועות ליל כשפים קדמוני ונהרה", דיקלמתי לרותי, "תראי את הנוף, הנוף הכי יפה בעולם", אמרתי לה והמשכתי לדקלם, "נאוה כבקדמת היצירה - ובטרם יהיה למאור החשמל בזרם", כמו שכתב טשרניחובסקי בשירו "נוקטורנו", שסבתא שלי היתה מדקלמת לי את שיריו וטענה שהיה מאוהב בה. "אהה", אמרה רותי שחזרה משהות ממושכת בניו יורק שבה גם גדלה תוך שהיא שואפת את השאיפה הראשונה מהסיגריה. "איזה כיף שאפשר לעשן כאן ברחוב בלי שאף אחד מעיר לך כמו בניו יורק, שאפילו כשאני הולכת ברחוב יש לאנשים להגיד לי משהו על זה שאני מעשנת, אבל בשבילך זו כבר לא בעיה ממילא. חוץ מזה, אני מזכירה לך שאם היית נשארת לגור כאן היית אומרת, כמו שתמיד היית אומרת לפני שעזבת, שנמאס לך מכל ההוד-קדומים הזה ושחיפה זה מקום שנולדים בו, ירושלים זה מקום שמתים בו, ובתל אביב חיים. שלא בוחרים עיר בגלל אקלים ושבערים הכי יפות בעולם יש מזג אוויר בלתי נסבל, נכון? אבל אין מה לומר, מבחינה אקלימית, ירושלים בקיץ היא הברקה, ואפילו היום כשחם כל כך לפחות בערב יש הקלה".

רותי שמאז שחזרה מתגוררת במקום הכי יפה, בעיר שיש בה כמה וכמה מקומות הכי יפים, למדה להעריך מחדש את יופיה של ירושלים לאחר שבעקבות תקלה בחייה האישיים נגזר עליה להתגורר ביישוב סמי-כפרי אי שם בהרי ירושלים, כשאימת "מועדון הקריאה" ו"חוגי הטאפרוור" מפחידה אותה כפי שהיא יכולה להפחיד רק את מי שנולדה וגדלה ליד הסנטרל פארק ועד היום כוללים מספרי החיוג המהיר בטלפון של הוריה המתבגרים ברוב חן מספרי טלפון של שירותי משלוחים ממיטב המסעדות שבמנהטן. אחרי החור שאמור היה להיות טובל בירק, לדבריה, אבל בעצם "השקיף על הברביקיו של השכנים", נראית לה ירושלים שבה התגוררה מרבית שנותיה הבוגרות, כמו עיר נפלאה, ובאמת גם לי היא נראית כזאת בקיץ.

את, אני והאחות ג'קי

בלילה שלאחר מכן ישבה רותי וכתבה את המאמר שלה לעיתון ואני התחלתי וגם גמרתי לקרוא את "אני לא זוכרת כלום" של נורה אפרון. ישבנו בסלון של רותי שממרפסתו נשקף נוף נפלא של צריחי כנסייה וצמרות, שתינו קפה קר ויין ודיברנו וראינו פרק אחרי פרק ב"האחות ג'קי". הסדרה הזאת מצוינת לטעמי בעיקר משום שהיא כל כך לא צפויה ומאלצת את הצופה לחוש חיבה בלתי נשלטת לג'קי, שאותה משחקת להפליא אידי פאלקו, שהיא אחות בבית חולים, נשואה ואמא לשתי בנות, המכורה למשככי כאבים. ג'קי מנהלת רומן עם הרוקח של בית החולים כדי שתוכל להשיג ממנו את התרופות שהיא אוהבת, גונבת סמים מהמאושפזים, משקרת למאהב שלה, לבעלה, לילדותיה, ובעצם לכל מי שסובב אותה. אז ראינו עונה אחת ושוב דיברנו ושוב שתינו ושוב ראינו עוד כמה פרקים מהעונה השנייה וממש כשגמרנו לראות אותה נהיה פתאום בוקר.

ועם אור ראשון נחתה על שתינו ההכרה שלמרות שלא עשינו צמות זו לזו וגם לא מרחנו לק, מבלי שהתכוונו נהיתה לנו מסיבת פיג'מות, כמו אלו שהיו לכל אחת מאיתנו כשהיינו סטודנטיות ועדיין לא הכרנו זו את זו, כמו פעם לפני הרבה יותר מדי שנים, כשעדיין לא ידענו עד כמה לא כדאי לנו להגשים חלק מהחלומות.

בזמן שכלל לא העלינו בדעתנו שיבוא היום ונתגעגע ממרחק של שנים לאותה תקופה של חלומות ותקוות ושיברונות לב גדולים וקטנים, ובעיקר לחברות הזאת שתיתכן רק בין שתי נשים פנויות. ואיזה מזל שהילדים גדולים ואף גבר לא יושב לנו על הווריד כדי לומר לנו מה מותר ומה אסור להגיד, ואיפה אנחנו טועות כל הזמן. ואולי בכלל כדאי להפסיק לחפש זוגיות כי עם המזל שלנו, חס וחלילה, גם החלום הזה עוד עלול להתגשם. *

איור אבי עופר

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ