בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ט"ו באב: מה נותר היום ממכתב האהבה של פעם

עד להופעת העידן המקוון סימל מכתב האהבה את האינדיבידואליות, ואת עקבותיו של האדם החסר. לאן הם נעלמו כיום, דווקא כשאנחנו כותבים ללא הרף?

39תגובות

מתי אנחנו יודעים שמשהו מהותי בהיסטוריה הקולקטיבית שלנו השתנה? ההבדלים בין "אז" ו"עכשיו" לא חייבים להיות תהומיים ולבוא לידי ביטוי בשינויים גרנדיוזיים כגון התפתחות רכבות, ארוחות קפואות וחיסונים. ניתן לתפוס אותם גם ברגעים בני חלוף, רגעים כמוסים של חיי היומיום, בפיסת נייר דקה, כמעט בלתי נראית, שמשקלה גרמים בודדים.

לחפץ חסר החשיבות, הזניח במשקלו, במרקמו או בצבעו, מקום מרכזי ביצירתו של ורמיר "אשה בכחול" והוא הגורם הדרמטי שבה. המכתב שהאשה בכחול מחזיקה בידיה הוא הדבר שאליו עיניה מרותקות, שאליו לבה יוצא, שבו דעתה ממוקדת. זוהי גם הנקודה שהמתבונן תוהה לגביה: מה היא קוראת? המכתב הזה מסמן את התפרצותו של כוח חיצוני ולא ידוע לתוך השלווה ההרמונית של החדר הזה. פיסת הנייר הדקה הזאת, כמעט חסרת צבע וכמעט בלתי נראית, היא המרכז האמיתי של הציור, היא הדרמה השקטה שבו. ולמרות זאת, ובמיוחד בט"ו באב, ניתן לשאול אם בתרבותנו אנחנו עדיין מסוגלים להבין את הכוח השקט שבציור זה. אולי איבדנו את יכולתנו להבין את כוחם של מכתבים.

מלבד הטכניקה הווירטואוזית שבו, ציור זה ריתק אנשים באירופה משום שהמרכז שלו הוא מכתב אהבה, כך לפי ההנחה. האשה בכחול קטעה את טואלט הבוקר שלה כדי לקרוא - אולי לחזור ולקרוא - את מכתב האהבה. כל דבר בחדר עומד דומם, מושהה, החיים היחידים נובעים מהריכוז האינטנסיבי בקריאת המכתב. פעולת הקריאה היתה תפיסת חזקה על אובייקט באמצעות העיניים, הידיים, כל הגוף.


לגבור על המציאות
מכתב אהבה הוא לא סתם מכתב. הוא עקבות של אדם שאינו נוכח. כמו שריד של קדוש, זהו חלק ממישהו יקר לאין שיעור שאיננו כאן, אלא "שם", במקום כלשהו שאנחנו לא יכולים להגיע אליו. מכתבי אהבה נושקו, לוטפו, הוטמנו בבגדים, אופסנו בקופסאות חתומות, אפופים בהילה של קדושה ומסתורין, ונשארו שם לדורות הבאים. מכתבי אהבה נשאו את תבנית פנימיותם העמוקה של כותביהם, והיוו מענה מוחשי וגלוי לתהייה המעיקה - האם אתה נאהב? המשורר רוברט בראונינג כתב לאהובתו, המשוררת אליזבת בארט: "החשיבות וההערכה שאת מעניקה לי כעת, במכתב זה, אותו אני מאמץ אל לבי ומרכין אליו את ראשי, הם כל שאני יכול לקחת, במבוכה רבה, בהבעת הכרת תודה". מכתבי אהבה זכו להערכה והערצה, משום שסימנו את הקץ לאותם רגעים של חרדה מענגת עד כאב.

לחפץ רב ערך זה היתה ממשות אך היא היתה שברירית, דקה ולעתים חד פעמית. בציור המדובר המכתב בקושי נראה, ובכל זאת יש בו עוצמה רבה: המפה שעל הקיר מאחורי האשה בכחול מעניקה לנו מושג לגבי המרחבים המפרידים, כנראה, בינה ובין אהובה. העולם המפריד בין הנאהבים מתפרץ אל השלווה הביתית דרך המכתב. לציורו של ורמיר יש הכוח לייצג עבורנו את המאבק השקט בין הנעדר לנוכח, המגולם במכתב זה.במכתבי אהבה מהמאה ה–17 ועד התפתחות האינטרנט, ובמיוחד בתקופה שלפני התפתחות התחבורה המהירה, קיים ניסיון להתמודד עם המרחב וההיעדרות באמצעות מילים ודמיון. כשאונורה דה בלזק כתב לרוזנת אוולין אנסקה, הוא הסביר כיצד הוא חוצה בדמיונו את המרחב המפריד בינו לבין אהובתו הפולנייה: "אינני יכול עוד לחשוב על דבר מלבדך. בעל כורחי, דמיוני נושא אותי אלייך. אני אוחז בך, אני נושק לך, אני מלטף אותך, אלף חיבוקים מלאי אהבה משתלטים עלי". הקרקע שהזינה את הדמיון היתה החלל הנרחב והריק של ההיעדרות.

מכתבי אהבה הפיקו תחושה חזקה של אינדיבידואליות: במאה ה–17 הם סימלו סוג של מיומנות חדשה - כתיבה על נייר זול למדי - ודרך חדשה ליהנות מתחושה של סובייקטיביות, התחושה שאת ואתה רשאים להביע את תשוקותיכם הנסתרות. מכתבה של האשה בכחול נקרא במרחב סגור, פרטי, מבודד. אנשים קראו מכתבים בחללים מסוגרים שכאלה, הם עשו זאת בהיחבא, בפרטיות, והם עשו זאת בתחילה כפריבילגיה, לאחר מכן כזכות, משום שבכל הקשור למעמד הנמוך ואף למעמד הביניים, פרטיות היתה מותרות שממנה נהנו רק אחרי הרנסנס. במאה ה–19 כתבה מרי וורדסוורת לבעלה וויליאם וורדסוורת, המשורר האנגלי: "הו, וויליאם שלי! אין בכוחי לספר לך כיצד הושפעתי מאותו מכתב יקר מכל - הוא היה כה בלתי צפוי - החידוש בראות משב לבך הנסתר ביותר על גבי נייר הכניע אותי, וכעת כשאני ניגשת להשיב לך בבדידות ובעומק האהבה המאחדת אותנו ושאותה רק אנו יכולים לחוש, אני כה נסערת ועיני כה מטושטשות עד כי כמעט שאיני יודעת איך להמשיך..."

מכתבי אהבה נכתבו בצללי הפרטיות והבדידות והיו הצהרות רדיקליות של אינדיבידואליות, של כוחם של הנפש והלב לגבור על המציאות, של כוחן של המילים לשמר את עוצמת הרגשות. אך העובדה כי מכתבי אהבה הפגינו רגשות אינדיבידואליים אין פירושה שהם לא היו גם חברתיים.

כחפצים חומריים, מכתבים הופצו באמצעות רשתות חברתיות נרחבות שכללו דואר, כרכרות, עובדי משק בית; הם היו צמתים ברשתות חברתיות. מכתבים היו גם בשימוש בתי המשפט משום שמילים והמכתבים שנשאו אותן היו מחייבים. מכתב אהבה חייב את זה שכתב אותו עד כדי כך, שבתי משפט יכלו ואף השתמשו במכתבים שכאלו כדי לאלץ אנשים לכבד את הבטחתם להתחתן. לפיכך, מכתבי אהבה לא יכלו להיכתב כלאחר יד. הם ביטאו את עומק רגשותיו של הכותב, עברו ידיים רבות, הכילו את כללי המוסר הבלתי כתובים ותמיד היו ממוקמים לאורך הגבול הבלתי נראה של החוק, החברה והמוסר. במכתב האהבה, הכותב פנה לאהובו באמצעות קודים חברתיים ומוסריים, בלתי נראים אך רבי עוצמה.

השקט שבמפל המילים

איפה מכתבי האהבה שלנו היום? אלה נעלמו בשקט, התאדו בחומת האש האלקטרונית, של מאות ה"הודעות" שאנחנו שולחים ומקבלים מדי שבוע. הם הוחלפו בזרם בלתי פוסק של "שיתוף", "טוקבק", "רישות" ‏(נטוורקינג‏), "פוסטינג על הוול", "אס.אם.אסים", "מיילים", "גלישה" "הפניית שיחה", "סקייפ", "טוויטר", "פייסבוק", "סייבר־סקס", "סייבר־דייטינג".

אנחנו כותבים ללא הרף, אנחנו כותבים לא לאחד היחיד אלא למעגל גדול מאי פעם של חברים, שהפכו לקהל וקהל שהפך לחברים. אנחנו כותבים לא בתהום ההיעדרות אלא כדי ליצור נוכחות אלקטרונית, באמצעות סטטוס אונליין, צ'אט, מסרים מיידיים ‏(IM‏). הטכנולוגיות האלו ביטלו את הציפייה, הגעגועים ותהום המרחק, והפכו אותנו למומחים הגדולים בהיסטוריה של ה"נוכחות".

אנחנו כותבים כדי לחסל את החרדה שנוצרת תמיד על ידי החללים הפעורים שאנשים אחרים מותירים, שלא ממעמקי הנפש, אלא בזריזות מיומנת של אנשים שכותבים תמיד מהר, חוסכים במילים, ואף משתמשים באותיות בודדות. כתיבתנו מבטאת היום קלילות וקור רוח. אנחנו כותבים בבלוגים כדי להפגין את דעותינו המלומדות המתגבשות בקצב מבזקי החדשות, אנחנו כותבים בטוקבקים כדי להפגין כעס או הסכמה. אנחנו כותבים כתסריטאים של עצמנו, של דעותינו, של רגשותינו.

לשכל הישר אסור להתאבל על מה שאינו יכול להיות עוד. משימתו העיקרית היא להבין את ההבטחות הסמויות של מה שישנו. המרחק הוחלף בקשר הווירטואלי, ההיעדרות הופכת לניהול של האפשרי. הבלעדיות והבהירות של התשוקה מתמוססות בכמות ההולכת וגדלה של זרים ש"מבקשים חברות", ואילו בקשה לחברות יכולה להפוך לזרות קבועה, או אולי לבקשה לסקס. גם הסקס יכול להפוך לבקשה לאהבה או אולי לזרות. ייתכן שהבלבול והאמביוולנטיות הם יצירתיים וחופשיים יותר.

ועדיין, אני מודה: לא פייסבוק ולא טוויטר מצליחים לעורר אותי כאותה פיסת נייר דקה וחיוורת של ורמיר. לבי יוצא אל אותן שורות הכתובות ביד, אל פריכות הנייר שעליו הן כתובות, אל ההיעדר שהן מציינות והדממה שהן מפרות. פיסת הנייר הדקה הזאת שייכת לזמן שבו למילים היה כוח. קפקא הפציר בפליסיה באואר ארוסתו להפסיק לכתוב אליו כל יום, משום שהמילים שלה היו מעבר למה שהיה מסוגל לשאת: "כתבי אלי רק אחת לשבוע, כך שמכתבך יגיע ביום ראשון - כי איני יכול לשאת את מכתבייך מדי יום, איני מסוגל לשאת אותם. אני משיב לאחד ממכתבייך, ואז שוכב במיטה כמו ברוגע, אך לבי פועם לאורך כל גופי ומודע רק לך. אני שייך לך; אין כל דרך אחרת להביע זאת, וגם היא אינה חזקה דיה".

קפקא לא הצליח לעמוד במכתב יומי; אנחנו גולשים בשטף על פני המשטח החלק של זרם בלתי פוסק של מילים, על במה קורנת של וידויים, מידע, תקשורת. הזרם האלקטרוני של מילים שבו אנו מופצצים היה הופך את קפקא לבריא לחלוטין: הזרם הבלתי פוסק הופך את המילים לבלתי מזיקות. הנבכים הסודיים שבחיינו הפרטיים חשופים כעת וכל אחד יכול לראותם ולהגיב עליהם. השוו את האינטימיות הציבורית החדשה הזאת, המוצגת ללא הרף תחת חום האור הבוהק והקבוע, לזו של דני דידרו, ההוגה הצרפתי בן המאה ה–18 שבא לבקר במפתיע את אהובתו סופי וולנד. כשגילה שהיא לא בבית, חיכה לה. לאחר כמה שעות של המתנה וכמיהה, בלילה המתעבה, כשהנר כלה אט־אט לנגד עיניו, לא היה לו דבר לעשותו מלבד לכתוב לה מכתב, באפלה גמורה כמעט: "La ou il n'y a rien, lisez que je vous aime''. "איפה שאין כלום, קראי שאני אוהב אותך". 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו