בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יום האמא’לה

אני לא צריכה את “יום האם” בשביל לזכור שיש לי ילדים יפים ומוצלחים ושיש להם אמא ‏(כמעט‏) מושלמת

3תגובות

נקראתי לאחת מתוכניות הטלוויזיה כדי להציג את דעתי בנוגע ליום האם. האם יש, כפי שטען במאמרו האני זביידה, להשיב את היום הזה שהוחלף לפני כמה שנים ב”יום המשפחה”? זביידה נימק את עמדתו בכך שדווקא הפמיניזם ושחרור הנשים הוסיפו נטל נוסף של מחויבויות ואחריות לאמהות ועל כן הן ראויות עוד יותר ליום מיוחד שיציין את פועלן.

השורות האלה נכתבות בטרם הופעתי בטלוויזיה וכמובן שייתכן שבדיון עם זביידה אשנה את דעתי שגם כך אינה מוצקה במיוחד. מצד אחד, אני בעד קבלת מתנות. מצד שני, בלי לכפור בעובדה שהפמיניזם במקרים רבים מטיל על הנשים עול נוסף, הרי שיום האם הוא בעיני החג שמנציח יותר מכל את התפיסה האנכרוניסטית הפרה־פמיניסטית של האשה הנשואה כעקרת בית או רעיה ואם, דונה אידיאלה הצופה הליכות ביתה.


אף כי יש אולי נשים שנהנו ונהנות גם כיום מאורח חיים כזה הרי שעד למהפכה הפמיניסטית היתה זו הדרך היחידה שנחשבה ראויה לאשה הגונה - להישאר בבית, לדאוג לארוחות מזינות, לטפל בילדים, לדאוג לכך שיהיו שקטים כשמגיע הביתה האב - ראש המשפחה - לארח, לא להתערב בשיחות של גברים ובוורסיה האמריקאית, בסגנון הסאברביה, גם לארגן מסיבות טאפרוור ו/או להפוך לאלכוהוליסטית או סתם מאוד נוירוטית הקצה בסתר לבה בחיי בעלה. “לא, דארלינג, זה לא שאני לא מעריך את העובדה שאת מטפלת בכל הדברים בבית, לא הייתי יכול להיות שר חוץ מוצלח כל כך אם לא היית את שרת פנים מצוינת ומי היה דואג לי להתאמת צבעי העניבה לחליפה ולהכין לי קוקטייל כשאני חוזר מיום עבודה ארוך שלאחריו גם ביקור חשאי אצל המאהבת אם לא היית לצדי? הא לך תכשיט נאה וגם פרחים ונדבר על כך שוב בעוד שנה”, יאמר הבעל.


החג הלאומי של חושיסטן
יום האם שהחל כחג דתי ביוון העתיקה הומצא מחדש, באופן בלתי מפתיע, בארצות הברית ונחגג לראשונה במערב וירג’יניה בראשית המאה ה–20. אחר כך הוכרז על ידי הנשיא וודרו ווילסון כחג לאומי ונבחר לו גם פרח משלו - הציפורן הלבן המסמל את “טוהרה וסבלה של האם”.

עוד כתבות בנושא

בארץ החלה היוזמה לחוג את יום האם על ידי הרבנית שרה הרצוג וארבע שנים לאחר מכן, ב–51’, הומצא מחדש על ידי חנה חושי, אשתו של אבא חושי, ראש העיר מטיל האימה של חיפה האדומה ושל הבית בכל הדירות ב”שיכון עובדי עירייה” בנוה שאנן שבו גדלתי אני. הזוג חושי לא הסתפקו בהמצאת החג וכדי להופכו לחיפאי אופייני הוקם בחיפה במרכז הכרמל גם “גן האם” שהפך למרכזו של החג החיפאי המקומי השני, “תערוכת הפרחים הבינלאומית”.

בחיפה, כמובן, הפך יום האם לחג רציני במיוחד. חושי החליט שיום האם יצוין דווקא ביום הנר השלישי של חנוכה שהוא, במקרה, גם יום ההולדת של אמא שלי. שוו בנפשכם, אם כך, עד כמה טעון אכזבה א־פריורית מצד אמי זיכרונה לברכה היה היום הזה. היא היתה מקיצה עם שחר כדי להתכונן לאכזבה שהיתה בטוחה שנסב לה בכך שלא נצליח להפתיע אותה/אבי לא יקנה לה מתנה לטעמה/הנורא מכל - נשכח לציין את יום הולדתה משום שחגגנו אותו כבר לפי התאריך הלועזי ‏(וגם אז היינו רחוקים מלספק את הסחורה‏). ובכל שנה, בדיוק באותו היום, יכלה להתאכזב שוב מכך שאולי נפשל בחגיגת החג החשוב מכולם.

אבל בעניין יום האם אף פעם לא איכזבתי. ראשית, משום שבלאו הכי הערצתי את אמי בכל לבי בכל רגע בכל יום מימות השנה. משום שעקב חשיבותו הלוקאלית ‏(בתל אביב משום מה הוחלט לחוג את החג בתאריך אחר, יום מותה של הנרייטה סאלד שפעלה לטובת ילדי ישראל אך בעצמה היתה חשוכת ילדים‏), היו ההכנות ליום האם מתחילות בגנים ובבתי הספר מיד לאחר סוכות, ביחד עם ההכנות לחנוכה. במצוות גננותיהם היצירתיות ומורותיהם החסודות ‏(מקצוע ההוראה נחשב מתאים גם לאמהות בגלל לוח החופשות המותאם לחופשות הילדים‏), היו ילדי חיפה מכינים לאמותיהם שלל מתנות כגון סיכות מקליפות בוטנים צבועות בצבע כסף ‏(אמא שלי גם התעקשה לענוד את הזוועה מעשה ידי‏) או להעתיק שירים מהלוח ‏(“אם אוצר יחיד בחלד/ נצור אורה עד לא כבה/ כל היקום כולו הוא ילד/ לאמא האהובה” היה השיר שלימדה אותי מורתי שרה, בכיתה ב’‏).

הילדים צוו גם לכתוב חיבורים בשבחה של האם העמלה המשכימה מדי בוקר כדי לרקוח ריבה, לתלות את הכבסים הנקיים על החבל, לגהץ, להכין ארוחת בוקר מזינה הכוללת קקאו, לנקות את הבית ושאר פעולות שמעודי לא ראיתי את אמי מבצעת שכן היא היתה “אשה עובדת”. השכנות, שבמקרה הטוב עבדו בחצי משרה, כשהיו פולטות את צמד המילים הזה בשלל מבטאים מהגולה, היו נועצות בי מבט של רחמים וקוראות לי “ילדת מפתח” ואילו גברים עמיתים לעבודה היו מכנים אותה “הגבר היחיד במשרד החינוך” ורק אני ואחי היינו שמחים בה עד מאוד, למרות שהקפידה על ביקור שבועי במספרה ולא יצאה מהבית אף פעם לא מאופרת ותמיד היה לה גם זמן לחברות ולהמציא לנו סיפורים על אחד זכריה פימפרננוטר ‏(מוכר עיתונים תימני־פולני‏); ללמד אותנו שירים בערבית וגם מבחר משירי אהובה אנדי וויליאמס; לתאר לנו סצנה אחר סצנה את עלילות הסרטים שראתה ומה לבשה השחקנית הראשית ‏(שמלה בצבע לימון עם דנטל ופלרינה בצבע נייבי־בלו, לדוגמה‏); ולשחזר לנו מילה במילה מערכונים של שייקה אופיר.

הייתי שמחה מאוד בכך שאמא שלי, בניגוד לאמהות של חברותי, היתה אשה מעניינת שמעולם לא היה לה זמן לנדנד לי בענייני סוודרים ואוכל ושהיתה מרשה לי “לרשום אצל ארליך במכולת” במקום להכין לי סנדוויצ’ים לארוחת עשר ‏(ייתכן אמנם שהבחירה המועדפת שלי - 200 גרם ופלים, לא היתה הבחירה המזינה ביותר ואולי תרמה במקצת להפרעות האכילה שלי‏) וכל חברותי באו תמיד להתייעץ איתה שכן בזכות כל התכונות האלה והיותה היפוכה של אשת החיל המסורתית, נודעתי אני כבתה של אחת האמהות הכי “קוליות” בחיפה אלא שאז קראו לזה “גזעיות”.


אוצר יחיד בחלד
אין מה לומר, היו שנים שעשיתי לאמי את המוות. בילדותי היה כל חלומי להפוך לאשה מרתקת כמו אמא שלי. על אף שגופנית התבגרתי מוקדם ואת ימי התיכון שלי ביליתי בהתקפי בולימיה ‏(כי להיות שמנה כמו אמי מאוד לא רציתי‏), את הצדדים הנפשיים של מרד ההתבגרות באמי ביצעתי בגיל מאוחר מאוד, עם גירושי הראשונים וכמו כל דבר שהתחיל באיחור, המרד הזה נמשך הרבה יותר מדי זמן, כמעט עד שנהיה מאוחר מדי. מה לא אמרתי לה, איזה דיאגנוזות מעוותות לא השמעתי לה על אישיותה והאופן שבו היא אמא, ואף פעם לא באמת לקחתי בחשבון את העובדה שאני רומסת את רגשותיה. אבל את יום האם וגם את יום ההולדת לא פיספסתי אף פעם. ומה יצא לה מזה? “רגעים של אושר ושנים של סבל”, כפי שהיתה מצטטת סבתי זיכרונה לברכה, שהיתה באמת אשת חיל בנוסח השיר ואמא איומה למדי, ואני, לדברי אמי, הייתי מסבה לה “אכזבה וצער וחבל שכבר אינך נועצת בי לפני שאת פועלת בפזיזות והורסת לעצמך את החיים”.

אבל אף פעם לא החמצתי את יום האם, ה”דמי לא יחרץ”, דרך נוחה לדחוק ליום אחד את הבעיות אל מתחת לשטיח הדמוי־פרסי. אבל כיום, 14 ומשהו שנים לאחר מותה, כשלא עובר יום שבו איני חושבת עליה לפחות פעם אחת, נראה לי שאף כי אינני “אוצר יחיד בחלד ‏(עולם‏)” בעיני ילדי, וטוב שיש להם חיים ועולם מלא גם בלעדי, ולשמחתי איש מעולם לא חשד בי שאני “צדקת גמורה”, אני מעדיפה אהבה על פני מתנות או אפילו תלוש ליום כיף בספא ‏(אם כי לא הייתי דוחה מעל פני אייפד‏).

סיבה נוספת לכך שאני לא מתלהבת מהרעיון להחזיר את יום האם נובעת מהשקפת עולמי שעל פיה ילדי לא ביקשו ממני ללדת אותם ועל כן הם לא באמת חייבים לי משהו ‏(אני בונה על כך שעל פי התכנון, ביום שבו יתפרסם הטור הזה יימצאו שלושתם בחו”ל‏). אמנם, אמהות היא לעתים משימה קשה ומאתגרת ובפרט כשגם תאומים כרוכים בעסקה, אבל הסיפוק גדול הרבה יותר מהאתגר ובעיקר כשאת מגלה שהילדים שלך הם ממש ממש לטעמך. למען האמת, אחד ההישגים הוודאיים שיש לי בחיי הוא שישנם שלושה גברים צעירים ‏(ויפים וחכמים, מיותר לציין‏) שלמרות כל ההסתייגויות שלהם מסבים לי עונג וכבוד רב בכך שהם קוראים לי “אמא”, אפילו ברגעים שאני נראית להם הכי תלושה מהמציאות ואני רואה אותם מתבוננים זה בזה מעל ראשי ומחכים שייגמר סוף סוף הסיפור שכבר סיפרתי להם אינספור פעמים.

להיות אמא ובעיקר אמא גרושה זה מסובך, אבל להיות ילד קשה הרבה יותר, קריעת תחת ממש. 31 שנים אני אמא ועוד יותר שנים הייתי בת ולהיות בת להורים קשה הרבה יותר. אז מה, תשאלו, במקום יום האם נחגוג את “יום הילד”? לא, אשיב לכם, את יום הילד יש לחגוג בכל יום בשנה ואת יום האם אם יתחשק לנו, נחגוג לעצמנו, בלי טובות מאף אחד.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו