בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סדקים

הילד שלי נעלם. לפני רגע הוא היה פה, ועכשיו כבר לא. הנה נקרעים החיים הדקיקים, ושום דבר כבר לא יהיה אותו דבר

2תגובות

איפה־הוא־איפה־הוא־איפה־הוא? זה לא יכול להיות. זה לא כזה מקום גדול, משהו פה לא הגיוני. עשיתי כבר סיבוב שלם, ועכשיו עוד אחד, ממתקני המשחקים דרך מגרש הכדורסל, למדשאה המערבית וממנה לקפטריה, ובחזרה למדשאה המזרחית ולשמשייה שלנו, ואז שוב סיבוב שלם. וגם במים כבר בדקתי, עמוקים ורדודים. איפה הוא?

אנחנו בבריכה. אחר צהריים מאוחרים ואני רוצה לרחוץ את כולם ולצאת, לעצור בדרך לאכול פיצה כמו שהבטחתי, ומשם הביתה. אלא שכבר עשר דקות אני מחפשת את האמצעי ולא מוצאת, ובתוכי מתנהל קרב בין ההיגיון שמתעקש שהבן שלי קרוב, ותיכף יימצא, לבין הסימפונות שלי שמתכווצים, מתחננים לוונטולין ומבשרים רעות. בפעם ה–50 אני משחזרת בראשי את מהלך העניינים מלפני 20 דקות, כשראיתי אותו בפעם האחרונה, - נו - לא האחרונה, האחרונה במובן האחרונה עד כה, לא האחרונה בכלל, כוסאומו, איפה הוא? אוקיי, שוב - אני זוכרת בדיוק מה הוא אמר כי הניסוח שלו היה מאוד מדויק: “אני הולך לשחק עם הבנים והבנות האלה שמשחקים בכדור, טוב? זה לא רחוק־ארוך, זה רחוק־קצר, אז טוב, אמא?”

הבטתי לעבר מגרש הכדורסל וראיתי שם קבוצת ילדים, גדולים מבני בן החמש, משחקים בכדור. וזה באמת היה רחוק־קצר, ואני כל כך אוהבת את ההתלהבות והביטחון שבהם הוא מגיש את חברתו לילדים אחרים, אז הסכמתי. ליוויתי את ריצתו במבט, אבל לפני שראיתי אותו חובר לקבוצת הילדים דרשה הגדולה את תשומת לבי לתרגילי האקרובטיקה שלה, ופניתי אליה, ועשר דקות מאוחר יותר הודעתי לבנות שהולכים. מקלחת, פיצה, הביתה. תקראי לאחיך ונזוז. אלא שמגרש הכדורסל היה ריק, ומאז חלפו כבר 12 דקות, וחוט תיל הולך ומתהדק סביב מעי. איפה הוא.

ואז אני רואה את השער המסתובב. ליד מגרש הכדורסל, שער יציאה מהבריכה שאף פעם לא הבחנתי בו, ומעבר לו מגרש חניה. ובאותה שנייה ההיגיון מפסיד את הקרב בנוק־אאוט, כי בבת אחת אני רואה את הסרט כולו. הגדולים סיימו לשחק ויצאו מהבריכה, ובהתלהבותו הוא הלך אחריהם, שוכח שהשערים המסתובבים מסתובבים רק לכיוון אחד, והגדולים התפזרו ואז מאחת המכוניות הגיח רוע. רוע שאורב לרגעים כאלה בדיוק. ואני מרגישה איך נפער סדק במעטה הביטחון שאני מתעטפת בו כמו ילד שמושך מעל ראשו שמיכה כדי להתגונן ממפלצת. הרי אי אפשר לחיות במודעות רציפה לכמה שהכל שביר ופגיע, לכוונות הרעות שמשתוללות בכל פינה, מאיימות להעלים את הדברים היקרים ביותר בשבריר שנייה. האם זה הרגע? האם זה הרגע שיפצל את חיי ל”לפני” ו”אחרי”, הרגע שאשחזר ואנתח עד מוות, שהררי שנאה עצמית ייבנו עליו, שכבות גיאולוגיות של כל מה שיכול היה להיות וכבר לא יהיה, ולמה לא ליוויתי אותו לשם, ולמה לא אסרתי עליו ללכת, ולמה באנו לפה בכלל. איפה הוא.

עוד כתבות בנושא

אני בקושי נושמת. הקטנה דוהרת על מותני מאושרת, דיגידן־דיגידן. הגדולה, שכבר מזהה דאגה, מתחילה לבטא אותי בקול רם. “הלוואי שנמצא אותו כבר”, היא אומרת, “הלוואי שנראה אותו, לאן הוא הלך?” בשלב שבו היא עוברת ל”אלוהים, תעשה שנמצא אותו!” אני מבקשת ממנה לחכות לנו תחת השמשייה, ומסבירה לה שבטח לשם הוא יחזור, ובראשי משלימה מפלצת הפחד את המשפט “אם הוא יחזור...” ושוב אני דוהרת סביב הבריכה ומגיעה לשער ההוא, המקולל, וצועקת את שמו ואין עונה. אני מסתובבת לגשת למציל לבקש שיציל אותי, אבל אז אני רואה אותו. הוא מתחת לשמשייה, עומד נזוף מול הגדולה שכבר נמצאת בעיצומו של נאום תוכחה. והוא רטוב. ועוד לפני שהוא מסביר אני מבינה שנכנס למים, ולא בא לעדכן אותי שתוכניותיו השתנו, ולא וידא שיש מי שמשגיח עליו במים.

אני אמורה להתמלא בכעס על כל החוקים שהופרו בבוטות, אבל אני מרגישה רק איך בבת אחת אני חוזרת לנשום, ואני רוצה לחבק אבל יודעת שאסור לי, כי זה מסוג הרגעים שבהם תפקידי לחנך. אז אני אומרת מילים כמו “אוי ואבוי לך” ו”אף פעם” ו”תמיד”, ודורשת ממנו לחזור על דברי, ורק אחרי שמילאתי את מכסת החינוך הנדרשת, מותר לי לחבק את מסגרת גופו הדקה, לשאוף את ריח הכלור בשערו, ולהרגיש איך אסירות התודה שוטפת אותי, כי הוא לא טבע ולא נחטף, ובדרך נס שוב חמקתי מדקיקותם הבלתי נסבלת של החיים, קליפת ביצה בקושי. כשאני מרימה את ראשי מהחיבוק נדמה לי שאני רואה איזו תנועה בשמים. הסדק נסגר ונעלם, מתאחה באחת כרוכסן שנרכס בתנועה מיומנת, ושוב אפשר לנהוג כאילו האדמה שתחת רגלינו תהיה שם תמיד.

במלתחות אני חופפת ראשים, ומבקשת לא להתיישב על רצפת המקלחת, ומוציאה בגדים נקיים. ואז הקטנה מקיאה פתאום, ושוב נדרש טקס מקלחת לה ולסביבתה, ואחריו אני מודיעה שהפיצה תידחה ליום אחר, והאמצעי מוחה בכעס ואני מסבירה שלא טוב לאכול פיצה אחרי שמקיאים, ונכון שהבטחתי אבל מה לעשות שלפעמים בחיים קורה פתאום משהו שמשנה את כל התוכניות. וכשהוא עובר לבכי אני עוברת לנזיפה, מספיק, לא יהיה פה בכי על פיצה, שקט עכשיו וכולם לאוטו. אנחנו נוסעים הביתה בדממה, שקועים איש־איש במחשבותיו.

אני חונה ליד הבית, אבל לפני שאני יוצאת מהאוטו אני פונה אליו. “בן שלי”, אני אומרת, “הדאגת אותי מאוד מאוד היום, אתה יודע?”
“כן”, הוא משיב.
“אז מה למדנו היום בבריכה?”
הוא מתרכז. לרגע חומק מבטו לחלון וידו נוגעת בידית אבל אז הוא מחזיר מבט אלי, מכווץ גבות כמחפש את המילים הנכונות. את היום הזה הוא יזכור, אני בטוחה פתאום, ולכן מתעקשת לשמוע את המילים המפורשות.
“מה למדנו היום בבריכה, מתוקי, אתה יודע?”
“שכשמישהו אחד במשפחה מקיא, כולם לא מקבלים פיצה?”.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו