שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

האסון המיותר: למה אוטובוס הצוערים המשיך לנסוע לתוך האש?

קובי בן שמחון
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
קובי בן שמחון

המשפחה שלנו, כמו משפחות נוספות שאיבדו את יקיריהן, מודעת לנתונים, לעובדה שהשלמת פינוי בית הסוהר דמון לא היתה תלויה בהם”, אומר בלי חשק נתן צידקאי, חותנו של ירון ברמי ז”ל שנמנה עם הרוגי אוטובוס צוערי השב”ס במהלך השריפה בכרמל. “למרות שהמבקר לא טיפל בעניין הזה ולמרות שהפרדוקס המתסכל הזה לא עלה בדיון הציבורי שקם לאחר האסון - לנו מוכרת העובדה המצערת שגם כשפינוי דמון עמד להסתיים, אוטובוס הצוערים המשיך בדרכו. אנחנו יודעים שהם עלו סתם, שבדרכם למשימה בית הסוהר דמון כבר פונה”.

“אנחנו מבינים שבזמן שהאוטובוס עצר במחסום שהוצב בצומת אורן, התבצע השלב הסופי של פינוי בית הסוהר ולא היו צריכים את צוערי השב”ס”, מדגיש שוב צידקאי, כאילו מנסה להשתחרר מהקללה הנוראה. בביתו שביישוב מבועים הסמוך לנתיבות הוא מתרעם על כך ש”הנתון הזה לא נחרת די בזיכרון של הציבור, בעיקר כיוון שהמבקר לא עסק בו. לצערי, המבקר לא חקר כראוי את האסון שבו נהרגו צוערי השב”ס. הוא אמנם דיבר עם אנשים, אבל הוא לא חקר אותם. אנחנו ציפינו לקבל את כל האמת אבל לא קיבלנו אותה. המבקר לא אמר מי אשם ולא קבע מי אישר לאוטובוס לעלות בציר 721. הוא לא נכנס לזה בעוד שאנחנו כל כך רצינו שייכנס לזה”.

שרידי האוטובוס ביום השריפהצילום: ירון קמינסקי

למעשה, המבקר מיכאל לינדנשטראוס בהחלט התייחס לאחריותם של בעלי תפקידים בשב”ס, גם אם לא לשביעות רצונו של צידקאי. הוא כותב כי “מרכזי הפיקוד והשליטה של שב”ס לא פעלו כנדרש בהתאם לפקודות. חריגה זו היתה בדרג נציבות שב”ס, בדרג מחוז צפון ובדרג בית הסוהר דמון. מרכזי השליטה לא תוגברו בכוח אדם, כנדרש, החמ”ל המחוזי הוקם באיחור וחמ”ל בית הסוהר דמון לא הוקם כלל”. מפקד המחוז הצפוני של שירות בתי הסוהר, גונדר מיקי חלפון, “כשל כשל פיקודי”, על פי המבקר.

“השימוש במושגים ‘כשל פיקודי’, ‘נהלים’ ו’מרכזי שליטה’ לא מבהירים מספיק את התמונה”, אומר צידקאי. “כל זה טוב ויפה, אבל אין בזה די כדי להבין את אסון אוטובוס הצוערים. ‘נתיבי חילוץ’, הפעלת ‘מרכזי פיקוד’ ודיון בכשלים שאיפיינו את מערך הכבאות יעזרו לנו אולי בשריפה הבאה, אבל אותי, כרגע, זה לא מעניין. אותי, כמו גם משפחות אחרות, מעניין לדעת מה קרה. איך הלכו יקירינו לעולמם?”

הקפצה מרמלה

“44 אשה, איש, ונער נספו בדליקה ענקית בכרמל”, נכתב בהקדמה לדו”ח הביקורת שהוציא מבקר המדינה בעקבות אירוע השריפה בכרמל שהתרחש בחורף 2010 ושבמוקדו אסון אוטובוס צוערי קורס הקצינים של שירות בתי הסוהר שנקלע לתוך מערבולות האש. “44 משפחות שכולות שעולמן חרב עליהן, השואלות למה? מדוע לא נמנע מבעוד מועד מאוטובוס הצוערים לעלות לכיוון כלא דמון”, שאל המבקר, “כאשר הסכנה המרחפת על מי שעולה בכביש מכלא הכרמל לכיוון כלא דמון היתה חייבת להיות ברורה לכל?”

עיון נוסף בדו”ח, שביקש לברר את תגובות גופי ההצלה והפקידות לשריפה, כמו גם את נסיבות מותם של הרוגי האסון, מגלה נתון שנדחק עד כה אל מחוץ לדיון הציבורי. על פי הנתונים שפורסמו בדו”ח מתברר כי לאורך כל מבצע פינוי האסירים מבית סוהר דמון, ככל שפחת מספר האסירים בכלא עלה מספר הסוהרים. מגמה זו, שהיתה סבירה והכרחית בתחילת המבצע, בוודאי שטעונה בירור לקראת סיומו. לנוכח נתון זה נשאלת השאלה, שלא קיבלה תשובה נחרצת בדו”ח הביקורת, אם היה צורך בתגבורת קורס הצוערים במהלך פינוי אסירי דמון. בנוסף, עולה תמיהה עקרונית יותר, מדוע, כאשר פינוי דמון נמצא בשלבי סיום ומספר כוחות השב”ס בבית הסוהר אף עלה על מספר האסירים, המשיך אוטובוס הצוערים במסע ללב היער הבוער?

על ציר הזמן, ככל שפונו יותר אסירים מבית הסוהר, דווקא הצטברו בו יותר סוהרים - דבר שייתר את הגעת אוטובוס הצוערים אליו צילום: ירון קמינסקי

ב–2 בדצמבר 2010, פינה השב”ס 493 אסירים מבית הסוהר דמון השוכן ברכס הכרמל, לצד כביש 721, בין עוספיא לבין קיבוץ בית אורן. רוב האסירים נשפטו בגין שהייה בלתי חוקית בישראל ובניגוד למה שצוין לא פעם על ידי כלי התקשורת, לא היו אסירים ביטחוניים. הפינוי מדמון התבצע בשישה סבבים לבית הסוהר כרמל שלמרגלות ההר, מרחק של כ–8.1 ק”מ ונסיעה של 16 עד 20 דקות. סבב הפינוי הראשון, שכלל 16 אסירות ביטחוניות התבצע ב–13:40, שעה וחצי בלבד לאחר שמפקח רשות שמורות הטבע והגנים דיווח על השריפה לבני תייאר, מפקד בית הסוהר דמון, והציע לו להיערך לפינוי.

ב–12:30, גונדר מיכאל ‏(מיקי‏) חלפון, מפקד מחוז צפון בשב”ס, קיבל ממפקד בית הסוהר דמון דיווח על הצורך בפינוי הכלא. באותה שעה נמצאו בבית הסוהר 60 סוהרים ששלטו בכלל האסירים. ב–13:10 הצטרף כוח תגבור נוסף וסדר הכוחות המצטבר בכלא הגיע ל–67 אנשי ביטחון. ב–13:30, עשר דקות לפני סבב פינוי האסירים הראשון, יצאו מבית הספר “ניר” ברמלה, ככוח תגבור נוסף, צוערי השב”ס. בזמן הזעקתם לכרמל נמצאו הצוערים בשיחת סיכום שבועית לפני יציאתם לחופשת סוף שבוע. באותם הרגעים שאוטובוס הצוערים עזב את רמלה, האש המשיכה לטפס בהר ונשקה לגדרות בית הסוהר דמון, שרשת החשמל בו קרסה כחצי שעה קודם לכן.

“עשן חדר לאגפים והתעורר חשש שהאסירים ייפגעו משאיפתו”, כתב המבקר על דמון בפרק שהוקדש לטיפול שירות בתי הסוהר בפינוי אסירים במהלך השריפה. “האסירים בתאים דפקו על הדלתות והוחלט להוציאם לחצר בית הסוהר”. חצי שעה לאחר מכן, בשעה 14:00, יצא סבב פינוי שני מדמון לעבר בית הסוהר כרמל. 97 אסירים מפונים בעוד כוח השב”ס עלה בינתיים ל–97.

סבב פינוי שלישי, הכולל 81 אסירים, יצא לדרך ב–14:30. בשלב זה, כאשר אוטובוס הצוערים נמצא עוד בדרכו לכרמל, 194 אסירים, שהם 40% מכלל האסירים, כבר פונו. בבית הסוהר נותרו 299 אסירים נוספים. באותה שעה ירד מספר אנשי השב”ס וכוחות הביטחון בכלא ל–82. על פי תיעוד דו”ח המבקר מצב זה השתנה ב–15:05, אז מצבת כוח השיטור קיבלה תגבור דרמטי ועלתה ל–130 אנשי ביטחון.

צילום: ירון קמינסקי

ב–15:17, על פי דו”ח המבקר, אוטובוס הצוערים מרמלה הגיע לצומת אורן הסמוך לכביש 4. השוטר שעמד במחסום שהוקם בצומת “המליץ למפקדי האוטובוס לנסוע דרך העיר חיפה”, נכתב בדו”ח, “זאת בשל עומס כוחות הביטחון על כביש 721 הצר, אך נענה כי הם במשימה חשובה ודחופה”. למרות אזהרתו וחרף העובדה שאחרי שני סבבי הפינוי הראשונים, הבאים פנו מזרחה דרך כביש 672, המשיך האוטובוס בנסיעתו.

ב–15:30, כעשר דקות לפני שהאש האימתנית תלכוד את אוטובוס הצוערים, עזב את בית הסוהר סבב פינוי רביעי שכלל 153 אסירים. באותה דקה, בעוד שבין כותלי כלא דמון נותרו 146 אסירים, הגיע מספרם של אנשי הביטחון לשיא של 156. דקה קודם,

ב–15:29, הגיע אוטובוס הצוערים לעיקול במעלה הדרך, כמה מאות מטרים לפני קיבוץ בית אורן. בסמוך לאותו עיקול, חסמו מפקדת תחנת משטרת חיפה תנ”צ אהובה תומר ז”ל, ראש משרד התנועה בתחנת חיפה סנ”צ איציק מלינה ז”ל וקצין אגף המבצעים של מחוז צפון תנ”צ ליאור בוקר ז”ל, את המשך נסיעתו של האוטובוס והורו לנהג לסוב לאחור, כלומר, לחזור על עקבותיו לכיוון כביש החוף.

נהג האוטובוס סובב את הרכב “והחל בנסיעה כלפי מטה לאורך כ–100–150 מטר, כאשר קציני המשטרה נוסעים לפניו בכלי הרכב שלהם”, נכתב בדו”ח. “שם נתקלו כולם בגוש אש ענקי מולם, שבא מכיוון דרום־מזרח והתפשט במהירות לאורך הכביש. נהג האוטובוס, מתוך כוונה להתרחק מהאש, עצר והחל בנסיעה בהילוך אחורי - בכיוון העלייה ממנה בא; האוטובוס הצליח לעלות כך כ–100–150 מטר, אך שם נתקל שוב, בשעה 15:40, באש שבאה ממזרח ונעצר כשהוא לכוד בה מכל עבריו. בסמוך אליו נעצרו גם כבאית של שירותי כבאות עפולה, כלי הרכב של תנ”צ אהובה תומר ותנ”צ ליאור בוקר”.
כעבור עשר דקות בלבד, ב–15:50, עזב את כלא דמון סבב פינוי חמישי שכלל 99 אסירים נוספים ושיעור המפונים המצטבר הגיע ל–90%. בהתאם לכך ירד מספר אנשי הביטחון ל–138. על פי נתוני דו”ח המבקר, שנאספו על ידי השב”ס בעצמו, כעבור שלוש דקות בלבד, בסבב פינוי שישי, פונו 47 האסירים האחרונים מבית הסוהר דמון על ידי 127 סוהרים ואנשי שיטור. באותה דקה בדיוק מציין המבקר, “רכב כיבוי של רשות כבאות חדרה המכונה ‘שומרון 11’, יורד לכיוון אוטובוס צוערי השב”ס ומנסה לחלץ ניצולים”.

לבקר את המבקר

עיון נוסף בנתונים הללו רק מעצים את גודל הטרגדיה שהתחוללה על הכרמל וחושף תמונה חדשה של פינוי כלא דמון ביומה הראשון של השריפה. בהתייחס למספרם הגדל של כוחות הביטחון שנמצאו בבית הסוהר ואל מול מספרם ההולך וקטן של האסירים ששהו בו - נראה כי בזמן שעלו צוערי קורס הקצינים בהר, אל מותם הקרב ובא, הם כלל לא היו נחוצים במבצע הפינוי שנמצא למעשה בשלביו הסופיים ושבאופן מר אך ידוע מראש הסתיים בהצלחה גם בלעדיהם.

דו”ח המבקר לא האיר כראוי נקודה זו. בהקשר לפינוי בית הסוהר דמון, המבקר העדיף להדגיש מחדלים אחרים הקשורים בסוגיות פיקוד וב”כשל העיקרי”, כדברו, והוא “היעדר איסוף וניתוח שיטתי של מידע חיוני, שיכול היה לשפוך אור על זירת האירוע, תוך איתורם של סיכונים וחלופות למעבר ולחילוץ”. המבקר, כמו משתתפים נוספים בדיון הציבורי שהתפתח סביב אסון אוטובוס הצוערים, עסק בתיאור האנדרלמוסיה שנוצרה במרכזי השליטה של המשטרה, שירותי הכבאות ושב”ס, ובניסיון להבין מדוע, על סמך הנתונים שהצטברו בידי אותם גורמים, לא נחסמה דרכו של אוטובוס הצוערים בכניסה לכביש 721.

מבקר המדינה לשעבר לינדנשטראוסצילום: תומר אפלבאום

בעניין זה ציין המבקר כי אותם גופי הצלה “לא קיבלו ולא שאבו באופן סדור מידע מספק מהכוחות בשטח ולא גיבשו תמונת מצב על התפשטות האש והנזק שהיא גורמת או עלולה לגרום, על סדר הכוחות והאמצעים המעורבים באירוע ועל מצב צירי התנועה. בשל כך הם לא העבירו למפקדים בשטח מידע עדכני, סדור ומהימן על המתרחש, ובכלל זה תמונת מצב על תנועת כלל כוחות הסיוע, על מספר האסירים שפונו מבית הסוהר ומספרם של אלה שנותרו בבית הסוהר דמון, ועל התפשטות האש”.

אין ערעור על כך שהעיסוק ב”צירי התנועה”, “חלופות מעבר לחילוץ” ואף “מניעת שריפות יער וחורש” הם נדבכים נחוצים וחשובים בדו”ח, אבל כדי להבין את גודל המחדל שהביא למותם של 37 צוערי השב”ס ונהג האוטובוס, יש לבחון את ההחלטות שקיבל הפיקוד בשטח ביחס למצבת האסירים והסוהרים בבית הסוהר דמון ובקצב התקדמות מבצע הפינוי. לאור אלה מתבהר כי בשעה 15:05, אז מצבת כוח השיטור בדמון קיבלה תגבור דרמטי ועמדה על 130 אנשי ביטחון, כאשר ידוע כי כוחות ביטחון נוספים ורבים עושים דרכם לכלא בצירי תנועה בטוחים יותר - היתה כבר אמורה להתקבל ההחלטה לעצור את אוטובוס הצוערים.

כאמור, האוטובוס הגיע לצומת אורן רק ב–15:17 ונדרש לו זמן נסיעה נוסף של כ–20 דקות כדי להגיע לבית הסוהר דמון. בשלב זה הגיע למעשה לסיום ארגון הפינוי הרביעי שיצא מהכלא ב–15:30. אז, כאשר בבית הסוהר נותרו 30% בלבד מכלל האסירים, הגיעו כוחות תגבור נוספים ומספר אנשי הביטחון בדמון הגיע ל–153. לכן, גם אם ב–15:05 לא התקבלה ההחלטה לעצור את האוטובוס, בוודאי שנכון היה לעשות זאת ב–15:17, עם הגעתו לצומת אורן ותחילת טיפוסו במעלה ההר. ההחלטה הזאת היתה ראויה להתקבל וזאת משלושה טעמים עיקריים: מצבת כוח השיטור בבית הסוהר דמון, מספר האסירים המועט שנותר וכמובן בשל תנאי השריפה הקיצוניים ששררו בכביש 721.

מה נספר לילדים?

“שנה ושבעה חודשים עבד המבקר”, אומר בתסכול נתן צידקאי. “30 חוקרים הוא הפעיל וזאת התוצאה? חסרת שיניים, מתעסקת בעיקר בפוליטיקאים. הם לא מעניינים אותי. איבדתי את ירון, בעלה של הבת שלי, עינב. הוא היה לי כמו הילד שלי. לעינב יש עכשיו ילדה, נועה, בת שלוש וחצי ודניאל שנולד אחרי מותו של ירון. דניאל אפילו לא ראה את אבא שלו. מה נספר לו ולנועה? קשה לעלות על הדעת שנספר להם שאבא שלהם מת מוות מיותר. אבל נגיע לזה. כי זה מה שקרה. אפילו שאי אפשר להבין את זה, לצערי גם נספר להם שאף אחד מהקצינים לא לקח אחריות על המתים, שהתייחסו למוות כאל גזרת גורל, כאילו לא ניתן היה לעשות משהו אחר”.

נתן צידקאי, חותנו של ירון ברמי ז”לצילום: אליהו הרשקוביץ

דוד דיין, אביו של הצוער שמעון דיין ז”ל, מצטרף לדבריו של צידקאי. שניהם מובילים בתקופה האחרונה מאבק עיקש למען הקמת ועדת חקירה ממלכתית שתחקור את נסיבות מותם של צוערי השב”ס. “המסקנה שלי היא שהמבקר לא חקר מספיק את אסון אוטובוס הצוערים ולא נכנס לעובי הקורה בעניין הזה”, אומר דיין בביתו שבכרמיאל. “המבקר סיפק סדר כרונולוגי למבצע פינוי הכלא ותו לא. את המסקנות הנגזרות מתוך אותו תיאור הוא לא העלה על הכתב. את העובדה הקריטית שהאוטובוס היה צריך לעצור כיוון שתהליך פינוי הכלא בא לקראת סיום לא הניחו על השולחן, לא כתבו ולא צעקו, בעוד זהו לב לבו של האסון”.

“העלייה של האוטובוס היתה מיותרת לחלוטין”, הוא ממשיך בשעת צהריים בביתו, בכעס עצור. “יש עדויות. למשל קטע שבו נשמע דיווח של שמעון גורן, מפקד המחוז דאז, שאומר, כנראה לליאור בוקר: ‘בוא נעצור כרגע את הטיפול בדמון, הכלא יצא מכלל סכנה. שומעים אותו אומר את זה אבל איש לא התעמק בדבריו. מבחינתנו, זה רק עוד אינדיקטור שמחזק את הטענה שבשלב מסוים היה צריך להודיע לאוטובוס לעצור. שאין צורך בצוערים. המסקנה הזאת היתה ברורה לנו עוד לפני פרסום הטיוטה השנייה של דו”ח המבקר”.

דוד דיין, אביו של הצוער שמעון דיין ז”לצילום: עבדאללה שמא

התחושה של דיין קשה ומרה, הוא מרגיש שנותר לבד במערכה. “אני לא יודע למי להאמין”, הוא מסנן. “המפקדים בשטח היו צריכים לקבל החלטה אחרת, זה ברור, אבל הם לא מוכנים להודות או לקחת אחריות. מהסיבה הזאת אני מרגיש שיש בטרגדיה הזאת שקרים שלא יביישו כל מדינה מושחתת. לדעתי אנחנו הרבה יותר גרועים. צריך להמשיך להשלים את החקירה לאירועים שהובילו לאסון. אני אמנם שילמתי את המחיר, אם האמת תצא לאור שמעון שלי לא יחזור. אבל מבחינה ציבורית זה חשוב, כיוון שאותם אנשים שפיקדו על פינוי בית סוהר דמון יפקדו מחר על שריפה אחרת, על אירוע רעידת אדמה או נפילת טיל”.

לא בגדתי

טענותיהם של צידקאי ודיין מקבלות גיבוי מקצועי בקרב מספר יוצאי שב”ס, בכירים ביותר, ביניהם כאלה שנמצאו בשירות בזמן האסון ונחשפו להתנהלות פיקוד השב”ס בזמן אמת. במפגש עם שניים מהם, שנערך השבוע בצפון הארץ, ביקשו הבכירים, אחד מהם עודו בשירות, להישאר בעילום שם.

“בשעה 15:53 דווח ונרשם ביומני המבצעים של יחידת ‘נחשון’ שבית הסוהר דמון פונה”, פותח ואומר הבכיר הראשון. “כלומר, בשעה שאוטובוס הצוערים עלה באש נשארו בבית הסוהר פחות מ–50 אסירים שאפשר היה לפנות אותם באוטובוס אחד. זה הכל”.
הבכיר יודע ללחוץ בדיוק על נקודות התורפה של אותה סיטואציה טרגית: “מבצע הפינוי החל עם 493 אסירים כאשר הזרמת הכוחות המסיבית נבעה מתוך חשש ביטחוני שהאסירים ייכנסו לפאניקה ויתחילו במהומות. חששו שאולי האסירים ינצלו את המצב כדי לברוח. אבל זה היה נכון להתחלה. כיוון שבסוף הפינוי כמעט 90% מהאסירים כבר פונו, בשביל מה היה צורך להזרים עוד כוחות? הרי הכוחות שנמצאו בבית הסוהר הסתדרו. בשלבים מסוימים נמצאו רק 80 אנשי ביטחון ובשלבים אחרים, באזור השעה 15:00 נמצאו 130. בסדר גודל כזה של כוחות, כלומר 130 אנשי ביטחון, אפשר היה להתגבר בוודאות על כל אירוע חריג שעשוי היה להתפתח”.

בתגובת השב”ס אומרים אחרת, שהצוערים היו נחוצים.

“אז משקרים. 130 אנשי ביטחון הם כוח אדיר, מה עוד שחלקם הגדול הורכב מ’נחשונים’, שהם המקצוענים בהפרות סדר והובלת אסירים. בהמשך עלה אפילו כוח השיטור ל–156. זו גם היתה טעות מקצועית לדעתי. ההחלטה להזרים עוד כוחות היתה טעות, לא רצינית בשום רמה. לא מזרימים כוחות חדשים לאירוע שנמצא לקראת סיום. התגבורת ל–156 היתה מיותרת, כל שכן תגבורת הצוערים שבפירוש לא היתה דרושה ברמה הביטחונית. מעבר לזה היו מספר יחידות שעשו דרכן לדמון והוחזרו לאחור כי לא היה צורך בהן ובשל הסיכון הכרוך בהגעתן לאזור”.

מדוע? אולי עדיף היה עודף כוחות לכל מקרה?

“בפירוש לא. זו היתה איוולת להכניס למערכה כוחות בכמות אדירה”, אומר הבכיר בצעקה. “בצורה הזאת סיכנו לחינם אנשים. הגדולה של מפקד היא להכניס את הכוחות הנדרשים ולטפל באירוע. מעבר לזה, ככל שיכניס יותר כוחות או פחות כוחות - הוא נכשל. בסיומו של הפינוי, לקראת הסבב השישי נמצאו בבית הסוהר כ–50 אסירים וכ–130 סוהרים. זה מצב הזוי שבו יש יחס של כמעט שלושה אנשי שב”ס על אסיר אחד. זה משוגע. חייבים להבין, הכנסת כוחות מיותרים לתוך האש היא כשל מבצעי, תגבור הכוחות באותו שלב רק סיכן אותנו. היה צריך לצמצם אז את הכוחות כדי לסיים את המשימה במינימום נפגעים, אפילו שעכשיו מסבירים לנו שעל הערך ‘אנחנו הולכים להציל’, הצוערים קיפחו את חייהם”.

אפילו חלק מהמשפחות השכולות לא מאמינות בזה.

“ברור. שאף אחד לא יבלבל את המוח. לא היה את מי להציל. היה צריך שמישהו יציל את אוטובוס הצוערים. שלא יספרו סיפורים שהצוערים מתו במשימה כדי להציל נשמות. לא נכון. הם מתו לחינם. פשוט ככה. אם מישהו היה חושב לרגע כמה כוח שיטור צריך בכלא, האוטובוס לא היה עולה. אבל לא היה מישהו שיכוון, שידריך ושיהיה מספיק מקצועי לשאול את השאלה הנכונה: צריך להעלות את האוטובוס או לא צריך? אף אחד לא חשב על זה וגם לא אמר שזה חשוב. אלה דברים אבסורדיים. הם כואבים ברמה פיזית”.

אם אתה כואב, בטוח בדברים שאתה אומר ומוצא טעם ציבורי ומוסרי להשמיע אותם, מדוע אתה לא מוכן לחשוף את עצמך?

“יש לי חסם להזדהות, אני לא יודע למה. מדובר בביצה שחורה ואני לא בטוח שאני רוצה להיכנס לדבר המזעזע הזה. מישהו יכול להגיד שאני פחדן, אבל שנים שירתתי בארגון הזה. אני מרגיש כמעט בוגד לצאת נגדו, למרות שאני יודע שאני לא בוגד. חלק מהצוערים היו בנַי, אני גייסתי אותם. אחדים מהם ליוו אותי זמן רב. קשה לי לראות את המשפחות השכולות שלא מצליחות להתאגד יחד כדי לשאול את השאלות הנכונות, לא את מבקר המדינה ולא אנשים במערכת השב”ס. אני בטוח שאני לא מלכלך, אבל עדיין אני לא מסוגל להזדהות. אני מצטער”.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ