בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בתפקיד מצילי המין האנושי: כלבים

חברו הטוב ביותר של ההומו ספיינס: האימוץ של הכלבים על ידי האדם שמר עליו בחיים. זה קשור גם ללבן שיש לנו בעיניים

47תגובות

שייקספיר המציא מילים חדשות רבות בשפה האנגלית. כ–1,500, למעשה. אחת מהן היא epileptic ‏(אפילפטי‏). מילה נוספת היא puking ‏(להקיא‏). אחרות הן alligator ‏(תנין‏), skim milk ‏(חלב רזה‏) ו–obscene ‏(גס, נתעב‏). אבל לפני שאוברון אמר לפאק, במערכה השלישית של “חלום ליל קיץ”: “Then crush this herb into Lysander’s eye/ Whose liquor hath this virtuous property,/ To take from thence all error with his might, and make his eyballs roll with wonted sight” - היתה המילה “eye” והיתה גם המילה “balls”, אך איש לא חשב לצרף אותן יחד למילה אחת. וזה, מתברר, לא עניין של מה בכך.

למה? ובכן, אם תהיתם אי פעם מדוע גלגל העין שלנו לבן כל כך - למעשה, אותה שכבה לבנה סביב הקשתית נקראת “סקלרה” ‏(sclera‏) בלעז, ובעברית לובן העין - נראה ששאלתם שאלה בסיסית מאוד על מה שהופך אותנו למי שאנחנו. הסיבה: אנחנו הפרימט היחיד המצויד בסקלרה, וגם בעפעפיים המאפשרים לאישון להיראות בבירור. בהשוואה לסקלרות הכהות, העור הכהה סביבן והעפעפיים השמוטים של השימפנזים, הגורילות, קופי הבונובו והאורנגאוטנים, העיניים שלנו הופכות אותנו לספר פתוח: לא משנה אם ראשנו ייטה שמאלה או קדימה, יתנדנד ללא הרף או יעמוד במקום, קל לעקוב אחר מבטנו. פירוש הדבר שאנו יכולים לתקשר בצורה טובה יותר על ידי איתות כוונותינו. ובכך שאיפשרו לנו להבין טוב יותר זה את זה, לקרוא זה את זה בצורה מדויקת יותר ויותר, מילאו העיניים הלבנות שלנו תפקיד בהפיכתנו לבני אדם.

אם לובן העין סיפק יתרון של תקשורת, תיאוריה חדשה טוענת עתה כי הלובן הזה לא היה מכוון רק לשיפור היחסים בינינו לבין עצמנו. אבל לפני שנגיע לכך, עלינו לשאול שאלה אחרת: איך קרה שאנחנו, בני האדם המודרניים, ההומו ספיינס, שרדנו ואיכלסנו את הכדור, ואילו האדם הניאנדרתלי, ההומו ניאנדרתלנסיס, נעלם? אחרי הכל, הניאנדרתלים שיגשגו בשטחי אירופה של היום ובחלקים ממערב וממרכז אסיה הרבה יותר מ–250 אלף שנה לפני שהגענו אנו, כשיצאנו מאפריקה לפני 70 אלף שנה בלבד. הם יצרו כלים ואמנות, בנו בתים מעצמות בעלי חיים, אפילו שפה היתה להם. כפי שמציעות עדויות ארכיאולוגיות ופליאונטולוגיות, שני המינים חיו זה לצד זה במשך כ–10,000 שנה, לפני 35 עד 45 אלף שנים באירופה ובמזרח התיכון, אלא שאז, באופן פתאומי למדי, החלה אוכלוסיית הניאנדרתלים להידלדל. גם אם היתה מידה מועטה של הכלאה בין שתי הקבוצות - עניין שעדיין נתון לוויכוח - 20 אלף שנה לאחר מכן כבר לא נותרו ניאנדרתלים בחיים.

מה קרה? התשובה היא שאף אחד לא באמת יודע. שינויי אקלים פתאומיים שפגעו בבני דודינו המוצקים, בעלי הראש הגדול, יותר מאשר בנו, הם השערה אחת שהועלתה לפתרון התעלומה. שתי התפרצויות־על געשיות לפני כ–40 אלף שנה הן השערה נוספת. והכחדה אלימה מידינו אנו היא - גם אם לא מחמאה גדולה במיוחד בעבורנו - השערה שלישית. אבל כעת צצה השערה חדשה, פחות מרשיעה אולי, אך כזו שתגרום לנו להסתכל אחרת על חברינו הכלביים: הסיבה לכך שאנו בני האדם שרדנו את תקופת האבן הקדומה בעוד הניאנדרתלים קמלו, גורסת התיאוריה, היא שאנחנו בייתנו כלבים.

עוד כתבות בנושא

קצת עזרה מחברים

כלבים הם פרוותיים וחמודים, תאמרו, כיף לשחק איתם, והם באמת יצורים מתוקים להפליא. איזה יתרון הם יכלו להעניק לנו על פני הניאנדרתלים החסונים יותר, שדווקא הסתגלו היטב לסביבתם? ראשית, משקלם של הכלבים בתקופת האבן הקדומה היה 32 ק”ג בממוצע וגובה כתפיהם 60 ס”מ לפחות. הם דמו יותר לרועה הגרמני של ימינו ופחות לפומרנים הזעירים שדוגמניות דקיקות נושאות בחיקן על מדרכות השאנז אליזה. וראו זה פלא, באתרים שבהם הם נמצאו - בסיביר של ימינו ובצ’כיה - נמצאו גם שלל עצמות של ממותות. אם ללמוד מדוגמתם של אינדיאנים מודרניים משבט שחורי הרגל ומשבט ההידטסה ממערב אמריקה, שהשתמשו בכלבים כבהמות משא, ייתכן מאוד שבאותה מידה סייעו הכלבים הפליאוליתיים לשאת את בשר הממותות מאתרי הציד בחזרה למחנה.
אם אכן כך עשו, הרי שחסכו לבני האדם אנרגיה רבה, בכך שהפיקו כמות גדולה יותר של מזון בשורה התחתונה. יותר מזון פירושו אמהות שנהנות מתזונה טובה יותר, שיש להן יותר חלב להזין את ילדיהן, מה שאומר גידול באוכלוסייה. מאמר שפורסם לאחרונה בכתב העת המדעי “Science” מאת פול מלרס ‏(Mellers‏) וג’ניפר פרנץ’ ‏(French‏) מאוניברסיטת קיימברידג’, שניתחו 164 אתרים ארכיאולוגיים של הומו ספיינס וניאנדרתלים, מראה שבתקופת החפיפה התרבינו אנו, בני האדם, ביחס של 10 ל–1 לעומת בני דודינו. האם כלבים סבלי־בשר היו יכולים להיות אחראים לכך?

כל ההשערות לגבי העבר הקדום הן טנטטיביות; בלב העניין קיים מרכיב של אגדה המתחייב מתוקף העיסוק. חלקים גדולים מההיסטוריה יישארו תמיד מעבר להשגתנו. אבל “סיפורי ככה וככה” בנוסח רודיארד קיפלינג יכולים להיות משכנעים פחות או יותר. משום כך החלו החוקרים לערוך בחינה מדוקדקת של הדרכים האחרות שבהן יכלו הכלבים לסייע לבני האדם. במסגרת חקירת הדבר הקרוב ביותר שיש לנו היום לציד ממותות, השוו זוג חוקרים מהמכון הפיני לחקר הציד והדיג את תוצאות ציד האייל הקורא ‏(moose‏) עם כלבים ובלעדיהם. השניים גילו כי השימוש בכלבי אלקהאונד נורווגיים או כלבי שפיץ פיניים העלה בממוצע את משקלו של בעל החיים הניצוד ב–56% לכל צייד. מחקר נוסף של בני המאיאנגה והמיסקיטו מניקרגואה הראה כי 85% מהיונקים שניצודו נלכדו בעזרת כלבים. למעשה, התברר כי הכלבים היו חיוניים לאיתור הציד מלכתחילה: הציידים היו בסבירות גבוהה פי שישה למצוא ארמדילים בעזרת כלבים ופי תשעה למצוא אגוטים ‏(חולדות גדולות, וככל הנראה טעימות מאוד‏).

ויש גם דרך נכונה לדבר לכלבים:

 

כלבים גם חוסכים זמן לבני האדם, והרבה. מחקר שנערך באחרונה על ציידי היער משבטי הבופי והאקא מהרפובליקה המרכז־אפריקאית הראה כי ציד הדורבנים היה מהיר יותר ב–75%, וציד חולדת הכיס היה ב–41% מהיר יותר כשהכלבים התחקו אחריהן. כלבים שכאלו לא זכו לפינוקים ולא למשחקים, אלא שימשו אך ורק לציד. עצם הרעיון שישמשו כחיות מחמד או כבני לוויה נחשב לבדיחה ולאבסורד.

עד לאחרונה, טענו חוקרים כי ביות כלבים התרחש לפני כ–17 אלף שנה, הרבה אחרי שהניאנדרתל האחרון נכחד. אבל ממצאים ארכיאולוגיים בבלגיה ובמקומות אחרים מרמזים שייתכן כי זאבי בר החלו לעבור ברירה בידי האדם הרבה יותר מוקדם, למעשה פי שניים יותר מוקדם. תקופה זו חופפת, פחות או יותר, את התקופה שבה בני האדם והניאנדרתלים חיו יחד אלה לצד אלה, ולמרות זאת כל עצמות הכלבים שנמצאו עד כה היו באתרי ההומו ספיינס באופן בלעדי. באחד מהאתרים האלה, בפרדמוסטי ‏(Předmostí‏) שבצ’כיה, נמצאה גולגולת שלמה של כלב עם עצם גדולה שהוחדרה בין הלסת לקראניום, תגלית המרמזת על כך שאולי כלבי ציד מוערכים זכו לכבוד ואפילו נקברו בטקס כלשהו.

מה שמחזיר אותנו לשייקספיר ולגלגלי העיניים. ב”חלום ליל קיץ”, ליסנדר מתאהב בהרמיה אך אינו יכול להינשא לה, משום שאביה רוצה שתינשא לדמטריוס. הנאהבים, הבורחים יחדיו במשעול היער - ודמטריוס - פוגשים בגמד היער השובב פאק, המטפטף שיקוי קסם לעיניהם של שני הגברים וגורם לשניהם להתאהב באשה אחרת, הלנה. הרמיה האומללה כועסת, אבל לא מתייאשת. פאק מזליף את השיקוי שוב, הפעם רק לעיניו של ליסנדר, שאהבתו להרמיה חוזרת באורח קסם. מאחר שדמטריוס נותר מאוהב בהלנה, שני הזוגות יכולים לחיות באושר ועושר לנצח. סוף טוב הכול טוב. “נתיב האהבה לעולם אינו חלק”, מנחם ליסנדר את אהובתו, ומבטא בכך את נושא המחזה. אבל דרך נוספת לפרש זאת היא שלעיניים יש חשיבות רבה.

משתפי פעולה טובים יותר

מהו אם כן הקשר בין בני אדם לניאנדרתלים, גלגלי עיניים וכלבים? במאמר שפורסם לאחרונה בכתב העת “American Scientist”, האנתרופולוגית פאט שיפמן ‏(Shipman‏) מעלה סברה בעניין זה. בשנים שג’יין גודול חיה בפארק הלאומי גומבה ‏(Gombe‏) בטנזניה, היא הבחינה בשני קופים זכרים עם מוטציה: הסקלרה שלהם היתה לבנה. נקבה שלישית פיתחה סקלרה לבנה לעת זקנה. אבל המוטציה לא עברה בתורשה, ועברה מן האוכלוסייה עם מות הקופים. מדוע? שיפמן טוענת כי התשובה עשויה להיות קשורה לכך שבעוד השימפנזים אכן צדים, הבשר מרכיב רק 2% מהדיאטה שלהם. בני האדם בתקופה הפליאוליתית, מנגד, היו תלויים בבשר הציד הרבה יותר - קרוב ל–30% מהתזונה. מכיוון שהיכולת לקרוא מבטים מסייעת מאוד בתקשורת במהלך ציד שקט, סקלרה בהירה היתה עשויה להוות יתרון עבור בני האדם הקדמונים, אך פחות עבור השימפנזים. וככל שהסקלרה שלנו היתה לבנה יותר, כך יכולנו להפוך למשתפי פעולה טובים יותר.

אם גלגלי עין לבנים מילאו תפקיד בהפיכתנו לאותו מין סופר־קואופרטיבי שהננו, ייתכן שהם מסבירים גם מדוע הכלבים הם שסיפקו לנו יתרון שכזה. שהרי כלבים עוקבים אחר העיניים לא פחות טוב מתינוקות אדם. כשאתם מזיזים את הראש אך לא מזיזים את העיניים, שלא כמו הקופים, כלבים אינם הולכים שולל. העובדה שאנחנו, ולא הניאנדרתלים, בייתנו את הכלבים, עשויה לספק כיוון חדש ומרתק לפתרון חידת היעלמותם וניצחוננו שלנו. וכמובן, זה עשוי להיות חלק מן ההסבר לגלגלי העיניים הלבנים שלנו.

הכלב הוא חברו הטוב של האדם, בוודאי, אבל, במידת מה, גם יוצרו. ולמרות זאת, שימו לב כמה הנחות כוללת התיאוריה הזאת: שהכלבים מייעלים את הציד משום שהם נשמעים לאיתותי מבטים של בני אדם; שלובן העין של בני האדם לא היה לבן, או לא לבן לחלוטין, לפני ביות הכלבים; שהלחצים הסלקטיביים לאבולוציה הדדית של סקלרה לבנה וציד כלבים היו חזקים דיים בהשוואה ללחצים סלקטיביים לסקלרה לבנה שתסייע בתקשורת בבני אדם בלבד; כי קצב מוטציה גדול יותר של לובן עין בבני אדם איפשר לאבותינו הקדמונים, ולא לניאנדרתלים, לגייס זאבים צייתניים במיוחד לציד; כי עצמות הכלבים שנמצאו באתרים ארכיאולוגיים קדומים היו שייכות לכלבי ציד; שאכן בייתנו את הכלבים כבר לפני 40 אלף שנה. אלה רק כמה מההנחות הגדולות, והרשימה עוד ארוכה. אף אחת מההנחות האלה לא הוכחה; את חלקן, למעשה, יש סיכוי קלוש להוכיח אי פעם. כרגע, לכן, זה לא יותר מ”סיפור ככה וככה”, או, אם תרצו, חלום ליל קיץ. אז לפני שאנחנו מוחאים כפיים, בואו נשמור על עיניים פקוחות עד שיגיעו ראיות חדשות. נתיב גילוי האמת, אחרי הכל, כפי ששייקספיר והגיבורה שלו הרמיה ידעו היטב, מעולם לא היה חלק. 
 

* פרופסור אורן הרמן הוא ראש התוכנית למדע טכנולוגיה וחברה באוניברסיטת בר אילן



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו