מועדון הלבבות השבורים: להציל לבבות של ילדים פלסטינים

הרופאים המתנדבים בעמותת “הצל לבו של ילד” מנתחים אלפי ילדים עם מומים בלב, ממדינות שלא מסוגלות להציע להם פתרון. רבים מהם פלסטינים ואזרחי מדינות ערב. אבל בשעה שבבית החולים וולפסון מרוכזים בהצלת חיים - במשרד הבריאות תוהים למה לממן חבורה של רופאים עם נטיות פילנתרופיות

עמליה רוזנבלום
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
עמליה רוזנבלום

1.
הדבר שלומדים הכי טוב בבית חולים זה לחכות. לחכות לבדיקה, לחכות לרופאה, לחכות לאחות, לחכות לתרופה, לחכות לניתוח, לחכות לתוצאה. במקרה הטוב יש מישהו שמחכה איתך. וככה שניכם לומדים לחכות. במסדרון של בית חולים וולפסון בחולון, מחוץ לחדר שבו עוברים ילדים עם בעיות לב קשות בדיקות אקו־לב, יושבת האנא כלאב ומחכה. בתה רים, בת שנתיים ותשעה חודשים, יושבת על ירכיה והאנא מחכה שהיא תירדם. לא סתם כך מעייפות, למרות שהפעוטה שיצאה מביתה בשעת בוקר מוקדמת, בוודאי עייפה. האנא כלאב מחכה שהתרופה המרדימה שנתנו לבתה תרדים אותה. רק כשאיבריה יתרפו תחת השפעת התרופה אפשר יהיה להיכנס לבדיקה.

רים כאלב צילום: קובי קלמנוביץ'

אבל זה בסדר, לכלאב יש ניסיון בלחכות. היא ובתה הגיעו הבוקר מעזה דרך מחסום ארז, וזה לא מסלול לאנשים חסרי סבלנות. בסופו של דבר הילדה נרדמת. טכנאית האקו־לב הנמרצת, יפעת ברוש, יוצאת למסדרון, ובוחנת את הילדה התלויה כבובת סמרטוטים על אמה. “בסדר גמור”, היא אומרת לה, “היכנסו”.

כלאב, בתה וידיד נוסף של המשפחה נכנסים אל החדר. שאר ההורים והילדים במסדרון מביטים בהם בשילוב של סקרנות והזדהות. זהו יום שלישי, שאותו מקדישים בכל שבוע רופאי עמותת “הצל לבו של ילד” לבדיקות קליניות של ילדים מהרשות הפלסטינית, הסובלים ממומי לב קשים. חלק מהילדים שמעסיקים את עצמם במסדרון בשלווה כבר נותחו על ידי רופאי העמותה, והגיעו כעת למעקב. חלק, כמו רים, בתה של האנא, הגיעו היום בפעם הראשונה לאבחון. בתוך חדר האקו־לב, מניחה כלאב את בתה הקטנטונת על מיטת הבדיקה. בהנחיית הטכנאית היא מסירה את החולצה שלה. הטכנאית מתחילה לבדוק את הילדה. קר בחדר, והאם מניחה יד על רגליה של הבת. היא מביטה בדימוי הנראה על מסך מכונת האקו־לב. הלב בנוי מארבעה חללים. חדר שמאלי ועלייה שמאלית, חדר ימני ועלייה ימנית. בין חדרי הלב של רים יש חור. בנוסף נראית גם חסימה באמצע החדר הימני, שמפריעה לזרימת הדם. רים מתחילה להתנועע על מיטת הבדיקה. ברוש, הטכנאית הסמכותית, ממהרת לגמור את הבדיקה לפני שהילדה תתעורר. היא מוסרת את הדיאגנוזה לד”ר עקיבא תמיר, המכונה עקי, מנהל יחידת לב ילדים.

בזמן שהשפעת התרופה המרדימה מתחילה לפוג, ד”ר תמיר מגייס את הערבית שבפיו, ומספר לגברת כלאב שתוצאות הבדיקה עולות בקנה אחד עם האבחון שקיבלה על ידי הרופא המטפל בעזה. הוא אומר לה שיש אפשרות לנתח כבר ביום חמישי באותו שבוע. האם המודאגת מהנהנת. זה טוב. ידיד המשפחה מתערב, להאנא יש משפחה גדולה ביפו והם ישמחו לארח אותה עד הניתוח, במקום שתצטרך להמתין פה לבד בבית החולים. בשום אופן לא, אומר לו ד”ר תמיר. צה”ל נתן להאנא אישור כניסה לישראל שמאפשר לה להישאר אך ורק בתחום בית החולים וולפסון. “אבל הבית כל כך קרוב”, מפציר המלווה, היא לא תצא מהבית, רק תישאר שם בחיק המשפחה. “ממש לא”, אומר הרופא בתקיפות, אך לא בלי אמפתיה. “אם אמהות שבאו עם הילדים לניתוח יתחילו להסתובב לי פה מחוץ לבית חולים, יסגרו לי את כל הפרויקט”, הוא אומר. ידיד המשפחה עדיין ממשיך ללחוץ. “אם אתה רוצה לעשות לה חאפלה, תביא את החאפלה לפה”, אומר ד”ר תמיר, והדיון נגמר.

2.

רים כאלב הגיעה לבית חולים בוולפסון בזכות פעילותה של עמותת “הצל לבו של ילד”. העמותה, שזכתה השנה באות הנשיא למתנדב, דואגת לניתוחי לב מצילי חיים ומעקב רפואי לילדים ממדינות מתפתחות. היא הוקמה על ידי ד”ר עמי כהן המנוח לפני יותר מ–15 שנה ו–70 אנשי העמותה מקדישים בקביעות חלק ניכר מזמנם לפעולתה, בלי לקבל על כך תשלום. בשנים האחרונות זינק מספר ניתוחי הלב המבוצעים במסגרת פעילות העמותה מ–48 מטופלים ב–96’, ל–250 מטופלים ב–2011. בסך הכל נותחו עד כה יותר מ–2,900 ילדים מכל רחבי העולם. כמחצית מהם מגיעים מהרשות הפלסטינית, ירדן ועיראק.

הרופאים מנתחים את רים כאלב. "יחס יוצא מן הכלל גם לילדים ישראלים"צילום: קובי קלמנוביץ'

אבל הפעילות ההומניטרית הזאת, המתעקשת להתעלות מעל המצב הפוליטי הסבוך במזרח התיכון, לא זוכה לתשואות בכל מקום. אף על פי שהנשיא שמעון פרס מצא אותה ראויה לאות המגדיר את פעילותה “תרומה מיוחדת לטובת המדינה והחברה בישראל”, התחושה במשרד הבריאות היא שמערכת הבריאות הישראלית קורסת תחת העומס ולא יכולה להרשות לעצמה לסבסד קבוצת רופאים עם נטיות פילנתרופיות.

ולא רק בצד הישראלי יש מחלוקות על העמותה. הרופאים הישראלים בוולפסון חוזרים על המנטרה שלפיה “הפוליטיקה מחוץ לתמונה”, אבל מתברר שגם הפלסטינים לא שלמים עם קבלת העזרה הישראלית ועם שיתוף הפעולה המתחייב ממנה. העמותה מצילה אלפי ילדים פלסטינים ומכשירה, בהשקעה עצומה, רופאים פלסטינים. אבל הרופאים עצמם - מלאי הערכה ככל שיהיו - מנועים על ידי כוחות גדולים מהם מלדבר טובות על “הצל לבו של ילד”. צו השתיקה שהם מצייתים לו מזכיר שבתוך המיקרוקוסמוס הקטן של מחלקות הילדים בוולפסון, רופאים ישראלים מתבדחים בערבית עם אמהות פלסטיניות, אבל מחוץ לבית החולים, יש אנשים שחושבים שההתבדחות הזאת לא כל כך מצחיקה.

“אני מאוד פופולרי בעזה”, אומר ד”ר תמיר בחיוך, כשאנחנו משוחחים בין בדיקה אחת לשנייה. ד”ר תמיר הוא הקרדיולוג הראשי של “הצל לבו של ילד”, וכמו שהוא מנסח את זה, “הרבה פעמים אומרים לי שאם אבוא לעזה, יקבלו אותי בכבוד מלכים. ‘אני הרופא שלהם’, ‘אני אלוהים שלהם’, הרבה סופרלטיבים נשפכים פה”. זה נשמע גאוותני, אבל ד”ר תמיר מוסר את הדברים כעובדה יבשה. ככה זה - רופאים ישראלים מבצעים ניתוחי לב מצילי חיים בילדים פלסטינים.

“יום שלישי”, הוא אומר, בהתייחסו ליום הזה כשם קוד לקליניקה של העמותה לילדים פלסטינים, “בעצם יש בו הרבה בעייתיות. הבעיה הראשונה היתה כשירו רקטות לתוך ישראל: האם אנחנו ממשיכים לקבל ילדים מעזה? וההחלטה שלנו, בתחילת האינתיפאדה השנייה, היתה כן, להמשיך לקבל ילדים מעזה גם כשטילים עפים”.

אבל לפני שהוא ייחשד בשמאלנות מפליגה, חלילה, הוא מסייג. “לא בלי התלבטות. אנחנו כולנו ישראלים, ציונים, מאוד אוהבים את הארץ שלנו ואת העם שלנו, אבל מה שאנחנו עושים זה דבר הומניטרי, אנחנו מנסים כמה שאפשר לנתק את זה מהסכסוך. אם מישהו פוגע בילדים שלי, זה אומר שאני צריך לפגוע בילדים שלו? אני לא בטוח. אני חושב שאני רופא, שבועת הרופא וגם המצפון האישי שלי מחייבים אותי לטפל בילדים בלי קשר לשום דבר, כי אני צריך לטפל בהם כמו רופא וכמו בן אדם. ‘כל הערבים רעים’ זה משפט שמי שאומר אותו, יש לו בעיה בחשיבה, וגם ברגש. כי בני אדם הם בני אדם ויש כאלה שיש להם אג’נדה ויש כאלה שהאג’נדה שלהם היא שונה לגמרי. אנחנו מטפלים בהם כרופאים וכצוות רפואי”.

ד"ר תמיר. פופולרי בעזהצילום: קובי קלמנוביץ'

דלת המשרד נפתחת ונסגרת, והמזכירה מחפשת מסמכים ומנסה לשלוח פקס. ד”ר תמיר מהסה אותה בחוסר סבלנות ניכר. “תשלחי את זה אחר כך”, הוא אומר לה, ומגרש אותה מהמשרד. לא נראה שהיא נעלבת. כמו לקרוב המשפחה של רים, נראה שלכולם סביב ד”ר תמיר ברור שהוא ממוקד אך ורק בביצוע העבודה שלו על הצד הטוב ביותר. אי אפשר לצפות ממנו גם להיות בייביסיטר. תמיר מתרכז שוב, וממשיך, “אני מאוד גאה בכך שכל הצוות הרפואי שלנו פה בוולפסון, לא משנה לאיזה צד של המפה הוא משתייך, מטפל בילדים במסירות ובנאמנות, גם מבחינה מקצועית וגם מבחינה אישית. זאת אומרת, נותנים להם גם את הדברים שמעבר, את היחס האישי, את ההתייחסות למצוקה של האמא ושל הסבתא. לפי דעתי זה נעשה בצורה מאוד יפה ומאוד טובה ואני גאה בזה שאנשים יודעים לשים בצד את הדעות הפוליטיות שלהם, ולהתייחס בצורה אנושית ומקצועית למטופלים”.

הטלפון במשרד מצלצל ללא הרף ומוציא את תמיר משלוותו. יש משהו מעט משעשע בלראות אדם שבמסגרת העבודה שלו מפגין שליטה עצמית וקור רוח יוצאי דופן גם במצבי לחץ, מאבד את זה כשהטלפון לא מפסיק לצלצל. בסוף הוא מנתק את המכשיר מהחשמל וממשיך בשיחה. אני שואלת אותו מה הוא רואה כשהוא מסתכל על המשפחות הפלסטיניות המגיעות לכאן.

“אני חושב שהמשפחות יודעות מראש למה הן באות. כי אני לא רואה פה חשש או חרדה, או הסתייגות. נדיר מאוד שאתה רואה מישהו שפוחד. הרבה פעמים הם באים בזוג, כי הם יודעים שהם צריכים להישאר, והאמא פוחדת להישאר לבד. זה כן קורה. אבל לרוב הם באים די רגועים, בלי פחד. אני לא חושב שהייתי יכול ללכת ככה לעזה או לחברון או לשכם, כל כך בלי פחד ולהסתובב שם בחופשיות כזאת”.

אבל גם תמיר צריך להודות שלא כולם מתפעלים מפעילות העמותה באותה מידה. “לפעמים, מחוץ לבית החולים, מדי פעם מישהו זורק איזו הערה טיפשית, עניי עירך קודמים, דברים כאלה. למה אני אומר הערה טיפשית? כי גם אצלנו עניי עירך קודמים. בעצם כל ילד ישראלי שההורים שלו מביעים רצון לעבור אצלנו תיקון, מקבל עדיפות. אני נותן להם קדימות בתור, בעוונותי, אני מקדם אותם. הם לא מחכים את כל התור. הם מקבלים את הניתוח או הצנתור מהר יותר. מצד שני, אנחנו לא מתחרים בעמיתים שלנו בבתי החולים האחרים. אנחנו ממוקדים בעיקר בפרויקט “הצל לבו של ילד”, ואנחנו לא מחפשים להביא לפה את הילדים הישראלים. אם מישהו מעוניין, אנחנו בשמחה מקבלים אותו, ובהחלט נותנים עדיפות ויחס יוצא מן הכלל. אפשר לבדוק גם בקהילה החרדית בירושלים, יש כמה ילדים שהגיעו אלינו. הם שמעו עלינו והם באו במיוחד לפה, אני חושב שהם יצאו מאוד מאוד מרוצים”.

אז האם בהתחשב במצבה הרעוע של מערכת הבריאות הישראלית, בית החולים וולפסון אמור להמשיך לסבסד את פעילות העמותה כפי שהוא עושה? תגובתו הראשונה של תמיר היא: “אני לא יודע כמה המדינה מסבסדת, אני לא בדקתי את המספרים. אני לא מתעסק בכסף”. אבל אחר כך הוא מתלהט ומאיר את הרווח של מדינת ישראל מהפרויקט. “אני חושב שמדינת ישראל רק מרוויחה מהפרויקט הזה הרבה כבוד, הרבה שערים נפתחים בזכות הפרויקט שלנו”, הוא אומר. “אני בסך הכל רופא פשוט שמטפל בבעיות לב של ילדים. אבל התקבלתי אצל שרי בריאות של ממשלות במולדובה, בזנזיבר, באתיופיה, ופתאום הפנים היפות של ישראל יוצאות. אני חושב שההשקעה הזאת ביחסי ציבור היא אולי אחת הטובות ביותר שמדינת ישראל יכולה לעשות, אם יש פה בכלל השקעה. אנחנו כמובן לא מתוגמלים על הדבר הזה, חוץ מהתגמול הרגשי. זה נותן לנו הרבה מאוד סיפוק, אבל אנחנו שגרירים בחינם של מדינת ישראל. המחיר שמדינת ישראל שילמה לארח אותנו בחוץ מסתכם בארוחות ערב ספורות”.

3.

ד”ר ציון חורי, מנהל מחלקת טיפול נמרץ ילדים בוולפסון, הוא מהאבות המייסדים של הפרויקט. נדמה שהוא יודע לספר על “הצל לבו של ילד” בכל שפה שבה עשוי לדבר תורם פוטנציאלי. והוא עושה זאת בהרבה חן. המראות הלא פשוטים שהוא פוגש בעבודתו גרמו לו לפתח חוש הומור מעט שחור, ולפעמים הוא מניח עליך את מבטו תוך כדי דיבור, לבדוק אם הצליח להבהיל אותך לפחות קצת. אנחנו עורכים סיור במחלקת טיפול נמרץ. מדובר בחדר קטנטן ודחוס. מרחוק זה נראה כאילו עומדות אמהות ליד מיטות ריקות. רק כשאנחנו מתקרבים אפשר להבחין בכך שעל כל מיטה יש יצור קטנטן חבוש וסובל, שצינורות פלסטיק דקים מנקבים את גופו. ד”ר חורי, יליד תוניסיה, מחליף כמה מילים בערבית עם האמהות, שמביטות בו בדאגה. כמה ימים אחר כך, כשנראה אותן במחלקה, בשלב ההתאוששות, הן יחייכו אליו, וחורי יגיד, “אני לא חושב שיש עוד גבר ישראלי שזוכה שכל כך הרבה נשים פלסטיניות יחייכו אליו כל בוקר”.

מאוחר יותר, במשרד הצנוע, ד”ר חורי מסביר לי למה אי אפשר לטעון שפעילות העמותה מבזבזת משאבים שיכולים היו להגיע לילדים ישראלים. “פחות מ–1% מהילדים בעולם נולדים עם מומי לב, ובישראל אפילו עוד פחות. כי זה משהו שרואים בסקירות, ואצלנו אם הילד נראה פחות מאלברט איינשטיין כשהוא ברחם, זה עלול להיגמר בהפלה”. זה לא תמיד היה כך, מסביר חורי. “ב–84’, כשהתחלתי את ההתמחות שלי, עוד ראיתי ילדים ישראלים מתים ממומי לב, אבל היום זה כבר לא קורה. היום על כל ילד ישראלי שצריך ניתוח לב, יש לפחות שני רופאים, שרבים מי ינתח אותו. אני קצת מגזים, אבל בגדול פתרנו את הבעיה מהבחינה הזאת. אבל בעולם זה עדיין קיים. ההערכה היום היא שיש ברחבי העולם כחמישה מיליון בני אדם שמחכים לניתוחי לב”.

האם הוא מצפה שהציבור יהיה אמפתי לכך שרופאים בכירים בוולפסון משקיעים אנרגיה רבה בטיפול דווקא באוכלוסייה הפלסטינית, שנתפסת כמאיימת ועוינת? לחורי אין ספקות: “בהיותך רופא אתה מטפל בכל ילד, זה לא משנה אם הוא ילד ירוק או לא יודע מה. הצבע היחידי שאנחנו לא אוהבים זה ילד כחול, כי אם הילד כחול, זה סימן שהוא לא מקבל מספיק חמצן. כל צבע אחר הולך. היו לנו כאן ילדים סינים, קוריאנים, מולדובנים, רוסים, אפריקאים, פלסטינים תומכי חמאס, פלסטינים תומכי אף אחד, פלסטינים נוצרים, יהודים מכל הסוגים, דתיים, לא דתיים, זה לא משנה בכלל. לכן אני רופא ילדים - כי אני חושב שהיכולת הזאת להתמסר לחולה שלך בצורה כל כך מוחלטת מתאפשרת כי החולה שלי הוא ילד, ואין לי בעיה. מבוגרים, יש כאלה שאני אוהב יותר, כאלה שאני אוהב פחות. אבל ילדים זה יותר פשוט, אתה יכול לאהוב את כולם אותו דבר, זה בסדר”.

בין השורות אני מרגישה שאולי עמדותיו הפוליטיות של ד”ר חורי שונות מאלו של ד”ר תמיר, אבל הוא לא מוכן לנדב אינפורמציה. “את העמדות הפוליטיות שלי נשאיר בצד. אני לא קיצוני בשום דבר, נתחיל בזה, ויש לנו בפרויקט אנשים מכל קצות הקשת הפוליטית. הם בחרו לעבוד במקצוע הזה, וחלק מלעבוד במקצוע הזה, זה לטפל בכל אחד. אני זוכר ילד מרמאללה שהגיע לכאן בדיוק שבועיים אחרי הלינץ’ של שני המילואימניקים ברמאללה. אמא שלו ישבה שם בחוץ, היא היתה מבוהלת. מצד אחד לא היתה לה ברירה אלא לבוא, כי הילד שלה עמד למות. מצד שני, רק שבועיים לפני כן הרגו שני חיילים ישראלים ברמאללה בצורה קצת תת־אנושית, נקרא לזה בשפה עדינה. היא פחדה, ואנחנו טיפלנו בה כמו בכל אחד אחר. היו אצלנו גם ילדים שידענו שהם קשורים לחמאס, כי היו הדלפות מאנשים שנותנים את האישורים, וזה לא מעניין אותנו. טיפלנו באנשים בזמן האינתיפאדה, וזה לא הפריע לנו. פעם גם היה אצלנו איזה נכד, או אחיין של ברגותי, או משהו כזה, שהוא גם כן איש יקר בעיני כמה אנשים ופחות יקר בעיני אחרים. זה פשוט לא קשור”.

4.

יום חמישי הגיע, ואחיות טיפול נמרץ מכינות את רים לניתוח. האנא, אמה של רים, יושבת לבדה על הספסל במסדרון ומחכה. היא מכונסת בתוך עצמה. אני מביטה בה. הייתי רוצה לומר לה משהו, אבל ההמתנה המתוחה הזאת, כמו שמה אותה מחוץ לזמן והמקום הרגילים, ואני לא יודעת איך מגיעים למקום שבו היא נמצאת. פתאום ממלאת את המסדרון חבורת בחורות צעירות. במרכזן בחורה כהת שיער וחייכנית, שהשאר מברכות אותה ומנשקות אותה. כשאני שואלת, מתברר לי שהבחורה, שנראית ילדה בעצמה, היא סאפין מוטאליב עלי, אמא מעיראק, שבתה הפעוטה, האני ראנג’דאר, נותחה מוקדם יותר באותו בוקר - אחרי שהן הוטסו מעיראק לירדן ומשם לישראל. הניתוח של ילדתה הצליח והפעוטה כבר מתאוששת.

הבחורות סביבה הן מתנדבות מ”שבת אחים”, ארגון נוצרי־אמריקאי שמסייע בעקביות ל”הצל לבו של ילד” בהבאת ילדים מעיראק ומעזה. דמעות השמחה של “אחרי”, מהוות ניגוד חריף לפניה המתוחות של האנא, שיושבת על הספסל, מודעת־לא מודעת למתרחש סביבה. אני מתרחקת מהמסדרון, נכנסת לשיחה עם ד”ר ליאור ששון, מי שעומד לנתח את רים.

ד”ר ששון הוא מנהל מחלקת ניתוחי לב וחזה ויחידת ניתוחי לב ילדים והמנתח הראשי של העמותה. עמיתיו של ששון לא מפסיקים לחלוק לו שבחים ‏(“הוא יכול לתפור כנפיים של פרפר”, אומר עליו חורי‏). ששון מסביר לי על ההחלטה לנתח את רים באופן מיידי, ומה עומד להתרחש בניתוח. הענייניות שלו לא גורעת מהכריזמטיות שלו. “מדובר בילדה בת שנתיים ושמונה חודשים”, הוא פותח. “היום, בעולם המערבי, רוב המומים מתוקנים בשלבים הראשונים של החיים, אפילו בשנה הראשונה. אם אנחנו רואים את המום, וזה מום שאפשר לטפל בו ולתקן אותו, אז צריך לעשות את זה ולא לדחות. דבר שני, במסגרת העבודה עם הרשות הפלסטינית, נתקלנו לא מעט פעמים בחולים שמצאנו להם מום, ואז החולים הלכו הביתה וחזרו אחרי כמה חודשים או שנים, אחרי שהמחלה כבר התקדמה ולפעמים כבר היה מאוחר מדי. אנחנו מזמינים אותם, אבל לפעמים הם מגיעים, ולפעמים הם לא מגיעים, אי אפשר לדעת. אז אם היא כבר פה, כדאי לנתח אותה”.

ד"ר ששון. 2,000 זרעים של שלוםצילום: קובי קלמנוביץ'

“בחדר הניתוח”, מסביר ד”ר ששון, “נשכיב אותה על השולחן, נכסה אותה, נרחץ את האזור, נפתח את בית החזה, ואז נגיע ללב. נחבר את הלב למכונת לב־ריאה. בזמן שאנחנו עובדים על הלב ומפסיקים את הפעולה שלו, המכונה לוקחת את התפקיד של הלב ושל הריאות ושומרת על החיים. ברגע שנחבר אותה למכונת לב־ריאה, נעצור את הלב. ניתן תמיסה שמכילה אשלגן, ואת תראי שהפולסים באק”ג הולכים ונעלמים. גם כשתסתכלי על הלב, את תראי שלאט־לאט, הוא מאט עד שהוא עוצר לגמרי. אחרי שהוא עוצר לגמרי, אני פותח אותו, סוגר את החור שיש לה שם, מבטל את החסימה, ומחזיר את התהליך אחורנית. אנחנו נסגור את הלב, נפעיל אותו מחדש, ונרד ממכונת לב־ריאה. ד”ר תמיר יבוא לעשות אקו, לראות שהכל בסדר בסוף הניתוח. זה, פחות או יותר, מה שצריך להיות, אני מקווה שהכל ילך חלק. אני מעריך שזה שלוש שעות, משהו כזה. שעתיים־שלוש”.

לפני שהתחלנו בשיחה ראיתי את ד”ר ששון מחליף כמה מילים עם האנא, שישבה חיוורת ומתוחה מחוץ לטיפול נמרץ. אני שואלת אותו מה הוא רואה כשהוא רואה את האמהות האלה. “אני נוטה להאמין שכל ילד כזה שאנחנו מנתחים הוא זרע של שלום, או שגריר של שלום. האמהות מגיעות לכאן עם פנים מאוד לחוצות ומאוד חרדות. הן הרבה פעמים צעירות, 19–20, ולימדו אותן שם בשטחים שישראלים הם מפלצות. היו גם סיפורים שהם הפיצו שאנחנו לוקחים איברים מהגוף של הילדים, כל מיני דברים כאלה. היא נמצאת במצב שיש לה ילד עם מחלת לב, שאין מענה שם, המקום היחידי זה ב'ארץ האויב', והיא חייבת לבוא לפה. אבל במשך הזמן, כשהיא רואה שמטפלים, שהיא יכולה להסתובב פה חופשייה, אף אחד לא אומר לה שום דבר, היא רואה שהילד שלה שוכב ליד ילדים ישראלים. היא רואה שמטפלים בו הכי טוב שאפשר, ומתייחסים טוב אליה ולילד, אז לאט־לאט המחסומים והקרח נשברים. בסוף, לפני שהן עוזבות, הן ממש, אפילו, לפעמים, חברות של הצוות. אז אמא כזאת יודעת בדיוק מה עשינו בשביל הילד שלה, ואם היא יודעת מה עשינו בשביל הילד שלה, גם הבנים שלה יודעים את זה וגם הבעל שלה יודע את זה וגם השכן יודע וגם כל הרחוב יודע. וכבר יש למעלה מ–2,000 ילדים כאלה. אז אני נוטה יותר לחשוב שזה ייצא מהאנשים האלה, הם אנשים שיקדמו את השלום ולא אנשים שילכו לכיוון של מלחמה”.

ומאיפה הוא יודע ערבית? “ההורים שלי מעיראק, אז זה משהו ששמעתי כשהייתי ילד. יש לי ערבית כזאת שאני יכול לפטפט איתם קצת”. כמה ימים אחר כך, בעוד בתה מתאוששת, האנא תגיד לי בחיוך, שעם הקצת ערבית שהרופאים חושבים שהם מדברים ועם הקצת עברית שהיא חושבת שהיא יודעת, הם איכשהו מצליחים לתקשר.

5.

קר בתוך חדר הניתוח. האחות הלבבית נתנה לי מכנסיים וחולצה ירוקים וסטריליים ללבוש במקום בגדי היום־יום שלי. על הראש אני חובשת כובע לבן סטרילי שאוסף את השערות. הנעליים מכוסות אף הן. מסכה מכסה את אפי ואת פי. “אם תרגישי שאת לא עומדת בזה, תגידי ונוציא אותך מיד”, מרגיעים אותי. “אבל האמת שהחלק הכי קשה זה הרעש של המסור רגע לפני שפותחים את בית החזה, ואז יכול להיות גם קצת ריח כזה, שמי שלא רגיל אליו יכול להגיב לזה לא טוב...”

אני מזכירה לעצמי שאני בסך הכל צופה מהצד. אלה לא החיים שלי שמונחים שם על מיטת הניתוחים. ואני מבטיחה לנסות להיות גיבורה. אבל ניתוח לב פתוח זה דבר מפחיד ומדהים. רים שוכבת על המיטה, יותר קטנה אפילו משנראתה קודם. על החזה שלה מרוח יוד, ומעליו מתוחה מין יריעת ניילון. באמצע החזה ניסרו פתח, ועכשיו אני רואה, יחד עם הרופאים וכל הצוות, את הלב הקטן שלה, גלוי ופועם לנגד עינינו. עושה בפומבי פעולה שאמורה להיעשות תחת המעטה המגונן של בית החזה. הרופאים מתלוצצים זה עם זה, ממש כמו בסדרות הטלוויזיה.

האווירה טובה. לבה של רים נראה כמו שחשבו שהוא ייראה על סמך הבדיקות המתאימות, והניתוח מתקדם. מהרבה בחינות, ברור לי, הרגע שבו ילד חולה שוכב סוף־סוף על מיטת הניתוחים הוא רגע מצוין. אבל במציאות שבה אנחנו נמצאים במנוסה מתמדת מכל תזכורת להיותנו בני תמותה, המבט בחזה הפעור של רים, ובלב שלה, המשתתק לאט לאט, מגיב לתמיסת האשלגן, הוא כמו מבט מלוע הר געש אל לב האדמה. חלל בית החזה שלה נראה לי עמוק ואוניברסלי, כאילו דרכו אפשר לראות את הסוף של כולנו.

כמה שעות אחרי הניתוח קיבלתי הודעת טקסט שבה הודיעו לי שהכל עבר בהצלחה ושהילדה מתאוששת בטיפול נמרץ. אני מעדיפה לחכות ולשוחח עם אמה רק אחרי שיעברו להתאוששות במחלקה, ומנצלת את הימים הנותרים כדי להכיר טוב יותר את החצי השני של פעילותה של “הצל לבו של ילד”. מחצית מהילדים אמנם מגיעים מהרשות הפלסטינית, אבל יש עוד הרבה מאוד ילדים שמגיעים ממדינות העולם השלישי, ובעיקר, בתקופה הנוכחית, ממדינות אפריקה. המומים שמתגלים בילדים האפריקאים, כך מסביר לי חורי, אינם רק מומים מולדים, אלא גם נרכשים, מסוג שכבר לא רואים במערב.

6.

“היתה לך דלקת גרון כילדה, נכון? והלכת לרופא והוא אמר לך לקחת אנטיביוטיקה לעשרה ימים. זוכרת את העשרה ימים?” שואל ד”ר חורי בשיטתו הסוקרטית, ואני מאשרת. הוא ממשיך. “למה עשרה ימים? מאיפה באו העשרה ימים האלה?”
אני עונה שתמיד אמרו לנו שזה כדי להרוג טוב את החיידק. חורי מנענע את ראשו לשלילה, “לא, לא. תסלחי לי שאני אומר לך את האמת. אני יודע שזה הסיפור, כי הרופא, בארבע דקות שיש לו, בדרך כלל אין לו זמן להסביר. אז למעשה, הזיהום נגרם על ידי חיידק שנקרא סטרפטוקוקוס. אם אתה חוטף סטרפטוקוקוס בגרון ואתה לא מטפל במחלה - אז כמו שאומרים, ‘זה עובר בשבוע עם אנטיביוטיקה ובשבעה ימים בלי אנטיביוטיקה’. כלומר, לדלקת גרון זה ברור שאנחנו לא עוזרים. אבל הבעיה היא שחודש אחרי הדלקת־גרון, אתה פתאום מתחיל לסבול מכאבים בפרקים שנודדים ממקום למקום. זה נקרא מיגרטורי פוליארטריטיס. היה לי את זה כילד בתוניסיה וזה לא נעים. הסיבוך הנוסף שיכול להיות הוא שהתהליך הדלקתי שקורה בפרקים, יכול לקרות גם בלב. הפרקים יחלימו ויבריאו מזה לגמרי, ובלב - זה פשוט יאכל לך את המסתמים. התהליך הדלקתי הזה יכול לאכול לך את המסתמים או לעבות אותם, ואז יש דליפה של דם בתוך הלב, או שהדם במקום להמשיך קדימה, זורם אחורה. ואת כל המקרים האלה של מומים שנגרמים מראומטיק פיבר ניתן למנוע. אבל באפריקה אנחנו עדיין רואים את זה הרבה”.

הילדים האפריקאים מגיעים בקבוצות. ילדים עד גיל חמש מגיעים עם האמהות שלהם. ילדים מעל גיל חמש נחשבים מכורח תקציבי למבוגרים מספיק כדי לנסוע לבדם, והם מגיעים עם ילדים נוספים בליווי אחות. בזמן שהם מחכים לניתוח ובתקופת ההתאוששות הם גרים בבית הילדים, מבנה חדש ומשובב שנבנה מכספי תרומות ובנייתו הסתיימה לפני כמה חודשים. בית הילדים ממוקם במרחק נסיעה קצרה מבית החולים, וצוות המתנדבים של הבית מסיע את הילדים לטיפולים, משחק איתם בימים הארוכים של ההמתנה, ועוזר לתחזוק השוטף.

הטיפול בילדים מהעולם השלישי אינו מוגבל רק לניתוחים בוולפסון, אלא הוא חלק ממערך כולל שמטרתו שיפור רפואת הלב־ילדים באותן מדינות. כחלק מהמאמץ הזה, פעם בשנה יוצאת משלחת של רופאי העמותה לכל אחת מהמדינות בהן פועלת העמותה. הרופאים בודקים ילדים מקומיים ומחליטים אם ניתן לנתח אותם, ועוקבים אחר השתקמותם של ילדים שנותחו על ידם בעבר.

סלסטינו בפטיסטו אדריאנו מאנגולה, עם אמו בבית הילדים של העמותה ליד בית החוליםצילום: קובי קלמנוביץ'

ד”ר אלונה ראוכר, קרדיולוגית ילדים בכירה, נוסעת כבר שנים רבות פעם בשנה לאנגולה, ובחלק מהפעמים היא מגלמת בגופה כמעט חצי מהמשלחת. ד”ר ראוכר היא יפהפייה ומלאת חיים, ומפעם לפעם צחוקה המתגלגל קוטע את שטף הדיבור שלה. אני רק יכולה לדמיין לעצמי איזו הקלה יש להורים מודאגים כשם מבינים שזו הרופאה שעומדת לטפל בילדים שלהם.

“לואנדה, עיר הבירה של אנגולה, היא אחד המקומות שאנחנו נוסעים אליהם באופן קבוע בחמש שנים האחרונות. באנגולה, שהיתה קולוניה פורטוגלית עד 75’, היתה מלחמת אזרחים שנמשכה יותר משני עשורים”, סוקרת ד”ר ראוכר את הנוף הקשה ש”הצל לבו של ילד” פועלת בו. “בגלל המלחמה, כל הכפריים נדדו לתוך עיר הבירה. אז לואנדה נראית כמו מחנה פליטים אחד גדול מצד אחד, ומצד שני, יש גם את הבניינים רבי הקומות של הבנקים ושל היהלומנים. אז יש דיסוננס מאוד בולט בין העניים, שהם הרוב, למרכז המסחרי של העיר, שהוא כמעט ניו־יורקי”.

ראוכר מתארת את הנסיעות לאנגולה כמבצע מורכב: “בניגוד למקומות אחרים באפריקה, שנחשבים לבטוחים יחסית, אנגולה אינה רומנטית, תמימה או בטוחה. הנסיעות שלנו לאנגולה נתרמות על ידי חברת מיטרלי אנגולה, ובגלל שזה מקום מסוכן הם מלינים אותנו בווילות המאובטחות שבהן גרים העובדים הישראלים שלהם. אחר כך לוקח אותנו נהג מקומי, כי זו הדרך הכי בטוחה לנסוע במדינה בשל החשש משוד אלים”.

חברי המשלחת מגיעים בדרך כלל לחמישה ימים דחוסים. ד”ר ראוכר, שמגיעה עם מכשיר אקו־לב נייד, מספרת על הניסיון לבדוק כמה שיותר ילדים בפרק הזמן הנתון. “מבחינתי, הייתי שמחה לבדוק כמה שיותר ילדים - משמונה בבוקר עד עשר בלילה. מה שמגביל אותנו זה הצוות המקומי, כי יש גבול לכמה שאני יכולה לדרוש מהם להפוך את עולמם. אבל כשאתה מגיע למקום שהוא לא שלך, אתה צריך מאוד להקפיד לתת להם לקבוע איזשהם כללי יסוד. חשוב לכבד את הנהלים של המקום. צריך להיזהר לא להתנשא מעל הרפואה המקומית. הרי ברור שאני יודעת יותר, ברור שהיכולות שלי הן אחרות. כבר לפני שאנחנו מגיעים מודיעים ברדיו המקומי על הימים שבהם נקבל ילדים לבדיקה. ואז סוגרים בשבילנו את כל מרפאות החוץ של בית החולים, וברגע שאנחנו פותחים את הדלתות, כולם מגיעים. בלגן וצרחות, וחיבוקים ונשיקות, כי מתוך הילדים האלה יש גם ילדים שניתחנו אותם. ואם חלק מהם הגיעו לישראל לבד בלי ההורים, אז עכשיו כשאנחנו מגיעים לאנגולה, ההורים מגיעים להציג את עצמם, וזו התרגשות גדולה, כי הם שמעו מהילדים על הצוות שטיפל בהם. קודם כל יש את החיבוקים והנשיקות על הבוקר, נורא מרגש. ואז כולם מתחילים לחכות. אנחנו מתחילים בתשע, ויש כאלה שייכנסו אלי רק בארבע, והם מחכים בחוץ עם התינוקות ועם הילדים, בהמולה ובחום. וזה מדהים איך שהם מסתדרים עם זה”.

בסוף השהות של המשלחת, מחליטים הרופאים באיזה ילדים ניתן לטפל, ומהי מידת הדחיפות של הניתוח. משלב זה, יתחילו להגיע הילדים לישראל באותן משלחות קטנות ונוגעות ללב.

זהו מסלול ארוך. “אם ילד גר בזנזיבר”, מסבירה ראוכר, “הוא צריך להגיע ליבשת, לדאר א־סלאם בטנזניה, ומשם לקילימנג’רו ומקילימנג’רו לאדיס אבבה באתיופיה, ולאחר המתנה לטוס לישראל בטיסת אייר־אתיופיה. באדיס אבבה לפעמים כבר קונים להם כפכפים, כדי שלא יגיעו יחפים לישראל”.

לפי ראוכר, “זה הרבה שעות לילד חולה ובאי־ספיקה, או לילד שהוא מאוד כחול. לא סתם כשהם מגיעים לארץ, אלה שהם לא מאוזנים, מתפרקים מבחינת אי־ספיקת הלב שלהם. אחרי טיסה כזאת הם בעצם מגיעים אלינו במצב של התלקחות של המחלה הבסיסית. זה חלק מהלחץ. זה גם מפחיד. חשוב שהילדים ישרדו את הטיסה, כי אם לא ויקרה משהו בדרך, זה עלול לסגור לנו את השמים לאפריקה מבחינת חברות התעופה, כי מביאים ילדים חולים על טיסות אזרחיות. אמנם בליווי רופא, אבל בכל זאת”.

והדרמה לא נגמרת בטיסה, כמובן. במובנים רבים, הטיסה, על כל הקושי שבה, היא רק ההתחלה. ראוכר מתארת: “ילד מגיע, הוא חולה, כואב לו, ודוקרים אותו ושמים עליו מדבקות ומלבישים אותו בפיג’מה, ואנשים, מיליון פרצופים זרים, ומכונות, והוא לא מבין, ולא טוב לו. הוא מבועת. והוא לא מבין את השפה, האוכל לא טעים לו, והפרצופים הם לא הפרצופים שהוא רגיל לראות. הם מבועתים גם ברמה הפיזית וגם ברמה הנפשית, שהם עוברים חוויה נוראה. אנחנו מנסים להקל עליהם כמה שאנחנו יכולים בתוך המגבלה של השפה. אבל חיבוק זה חיבוק וליטוף זה ליטוף. לא סתם הם באים ומחבקים אותנו כשאנחנו מגיעים לאנגולה אחרי שנה”.

7.

נדבך נוסף בניסיון לתת מענה כולל לצרכים של ילדים חולי לב באותן מדינות מתפתחות, הוא המאמץ להכשיר בוולפסון רופאים, אחיות, מרדימים ואנשי צוות נוספים שמגיעים להשתלמויות ארוכות, בין חודשים ‏(לאחות‏) או שנים ‏(למנתח‏). בסופן חוזרים אותם אנשי מקצוע למדינות המקור שלהם עם ידע רפואי יקר ערך. בחצר פנימית על ספסל מתחת לעץ שמנסה להצל, אני משוחחת עם ד”ר גודווין גודפרי מטנזניה, מנתח לב ילדים בהכשרה. בתום ההשתלמות הארוכה שלו בעמותה עתיד להיות מנתח הלב־ילדים הראשון בטנזניה.

ד”ר גודפרי, בן 32, נשוי ואב לתינוק בן שנה, נמצא בוולפסון כבר שלוש שנים וחצי. הוא מבקר במולדתו פעם בשנה. גודפרי מתגורר במגורי רופאים בתוך בית החולים כדי להיות תמיד זמין, ולהפיק את המקסימום מההתמחות שלו. כשאני שואלת אם לא מדובר בהקרבה של חייו האישיים, נראה שגודפרי מתקשה להאמין שאני לא מבינה מהי מבחינתו המשמעות של ההשתלמות ב”הצל לבו של ילד”. גודפרי מספר לי: “גם אשתי היא רופאה בתקופת ההתמחות שלה, ושנינו יודעים שלעבור הכשרה כל כך מיוחדת בניתוחי לב, במקום כמו ישראל, זה שיא. כשאתה מקבל הזדמנות כזו, אתה לא רוצה שהיא תחמוק. לא היססתי, פשוט באתי”.

ד"ר גודפרי. המתנה ארוכה בטנזניהצילום: קובי קלמנוביץ'

גודפרי מסביר שכיום יש בטנזניה שני בתי חולים שמבצעים ניתוחי לב. אבל מדובר במספר קטן מאוד של ניתוחים בשנה, והם בכל מקרה ניתוחי מבוגרים. “בטנזניה”, הוא מנסה לתת לי קנה מידה, “יש לנו משהו כמו בין 300 אלף ל–400 אלף מקרים של ילדים עם מחלות לב שזקוקים לניתוח. ואין לנו בכלל מנתח לב ילדים במדינה. הממשלה מממנת הטסת כמאה ילדים בשנה לניתוח בהודו, שזו האופציה הכי זולה. אז רשימת ההמתנה מאוד ארוכה”. לדבריו, “אם יש מישהו שזקוק לניתוח דחוף, והוא ממשפחה שאין לה כסף, גזר דינו מוות. הרבה חולים מתים במהלך ההמתנה. הם מחכים שנה־שנתיים ואז מתים. ואז, אולי שנתיים נוספות לאחר מכן, הממשלה פונה אליהם, ואומרת, ‘הגיע הזמן שלכם לגשת לניתוח’”.

בעוד שנה וחצי יחזור גודפרי לטנזניה. אבל למרות הידע העצום שהוא רוכש פה, השאיפות שלו צנועות. “בישראל, מנתח אחד יכול לטפל במאות מקרים בשנה. אני לא חושב שאנחנו נוכל להגיע להספק כזה. בעיקר בגלל שיש לנו המון בעיות באספקה של ציוד חד פעמי, ציוד רפואי. רוב הזמן אולי אתה יכול לנתח חמישה או עשרה מקרים, ואז אין כסף לקנות עוד ציוד וצריך לחכות עוד חודשיים עד שתחודש האספקה. ואז אתה מטפל בעוד כמה מקרים. אם אוכל להגיע ליעד של לפחות 50 בשנה, זו תהיה התחלה טובה מאוד”.

8.

שבוע עבר מאז שחצתה עם בתה החולה את מחסום ארז והגיעה לבית החולים וולפסון, ועכשיו האנא כאלב יושבת ליד מיטת ילדתה במחלקת הילדים, וצופה בה בעוד הקטנה מתאוששת. פניה של גברת כאלב הם התגלמות ההקלה. היא נראית כמו בן אדם אחר לגמרי. אנחנו משוחחות בערבית, בעזרתה של פטמה סרסור מאירת העיניים, שתפקידה הרשמי הוא מתאמת הקשר עם הילדים והמשפחות הפלסטינים בפרויקט, ושהצוות מתייחס אליה כאל הפסיכולוגית הלא רשמית של “הצל לבו של ילד”. האנא מספרת שרים היא הבת הכי קטנה במשפחה, “מספר 6”.

יש להאנא שלוש בנות נוספות ושני בנים, הבכורה בת 20, הצעיר ביותר לפני רים הוא בן 10. האחים והאחיות הבוגרים אוהבים לשחק עם הקטנה. הם משחקים איתה בגינת בית המשפחה בשכונת א־דרג’ בעזה, או לפעמים בגינה שבחוץ. מתמסרים בכדור, נותנים לה לבעוט, מנסים קצת לדבר איתה. מנסים, כי רים סובלת מתסמונת דאון, שפעמים רבות מלווה גם במומים בלב. “בגיל שישה חודשים”, מספרת האנא, “היו סימנים ראשונים שמשהו לא בסדר. היא היתה מאוד קטנה. היא לא גדלה מספיק. לקחתי אותה לבדיקה רגילה אצל הרופא והוא מצא שיש לה בעיה בלב. הוא הפנה אותנו לקרדיולוג והתחלנו לעשות ביקורת אקו־לב כל שלושה חודשים. בהתחלה לא היה צריך יותר, ואז בחודש מארס שעבר הפנו אותנו לאקו־לב בבית חולים שניידר. שם אמרו לנו שהיא צריכה ניתוח דחוף”.

אני שואלת אותה איך נודע לה על “הצל לבו של ילד”, והאנא מודה שהיא לא ידעה אפילו מה שם העמותה בדיוק. היא רק ידעה שמפנים אותה לבית חולים בישראל. באותו יום שלישי שבו הגיעו לוולפסון, האנא ובעלה, צבע רהיטים במקצועו, קמו בשבע בבוקר, אירגנו את הילדה, ארזו קצת בגדים ויצאו למחסום ארז, מרחק חצי שעה מהבית. אחיו של בעלה לקח אותם במכוניתו. כשהיא חצתה את מחסום ארז, אחרי המתנה ובדיקות שנמשכו שעה וחצי, היא אפילו לא ידעה שמחכה לה נהג.

האנא כמעט לקחה מונית על חשבונה, כשהנהג הייעודי מצא אותה, לפי הרשימה שבידו, והסביר לה שעליה לנסוע איתו. רק אז לראשונה שמעה את שם העמותה. אני שואלת את האנא אם היו לה חששות. “לא”, היא אומרת, בעודה מסייעת לרים לפתוח אריזה של ופל. “לא פחדתי. אני פשוט הולכת, זורמת. הנהג היה ישראלי, לא דיבר ערבית, אבל אני באתי למטרה אחת: לטפל בילדה שלי ולחזור הביתה כשהיא בריאה”. אחרי כמה רגעים היא מוסיפה: “במחסום ארז פגשתי הרבה אנשים מעזה שבאים לישראל לטיפולים, גם לבתי חולים אחרים בישראל. אני לא היחידה שבאה לפה. זה מובן מאליו שבאים לפה לקבל טיפול רפואי, בלי קשר לפוליטיקה”.

אנחנו מדברות קצת על יום הניתוח. אני מספרת שראיתי אותה יושבת מחוץ למחלקת טיפול נמרץ. “לא פחדתי”, היא חוזרת, ואני שואלת את עצמי אם היא באמת לא פחדה או שממרומי ההקלה היא לא מעוניינת לחזור לאותן שעות קשות. אבל האנא מנמקת, “מצד אחד זו היתה הפעם הראשונה שהילדה שלי עברה ניתוח. זו ילדה שאפילו לא קיבלה זריקה בחיים שלה. אז הייתי קצת עצובה ומודאגת בפנים. אבל מצד שני המצב של רים היה יציב. לא היו לה בעיות, הרופא הרגיע אותנו. הוא אמר לנו שאין מה לחשוש מהניתוח. הבנתי שהחור שיש לה בלב נמצא במקום שאפשר לנתח. זה ניתוח לא קשה. הרופאים הרגיעו אותי גם בעזה וגם פה. ידעתי שאם החור היה נמצא במקום אחר, אז זה היה קצת מסובך. ככה שפחות או יותר, הייתי רגועה”. עוד דבר שהרגיע אותה היה המפגש עם האמהות הפלסטיניות האחרות במחלקה.

בימים הראשונים מאז שהגיעה, דיברה האנא עם הבית פעם בבוקר ופעם בערב, אבל עכשיו, כשהניתוח מאחוריהן, והשיבה הביתה מתקרבת, היא אומרת שההתרגשות בבית גוברת. “מתקשרים אלי מעזה כל דקה. מה קרה, מתי אנחנו חוזרות. כולם מחכים לראות את רים”.

לפני פרידה אני שואלת אם בזמן השהות שלה פה גילתה משהו על הישראלים שהוא שונה ממה שחשבה. האנא מהרהרת בשאלה ואז אומרת, “לא. הישראלים אפילו אוכלים אותו דבר כמונו. אולי בעצם אצלנו האוכל יותר טעים”, היא צוחקת - ואז מסייגת. “מצד שני, אי אפשר לדעת, כי מה שאני טעמתי זה אוכל של בית חולים”.
אנחנו כבר גומרות לדבר ואני מודה לה על שנתנה לי לעקוב אחרי התהליך שהיא ובתה עברו פה ומאחלת להן רפואה שלמה. הראיון כבר נגמר כשאני נזכרת בעוד שאלה אחת, מה משמעות השם “רים”, אני שואלת. “רים זה איילה”, אומרת האנא, ומסתכלת באהבה על הבמבי הקטנה שמשחקת עם הוופל על מיטת בית החולים, עדיין מטושטשת מעט ממשככי הכאבים.

9.

עבור האנא כאלב המשמעויות הפוליטית של נסיעה מעזה לישראל והניתוח על ידי רופאים ישראלים יהודים בוולפסון מחווירות לעומת עוצמת הידיעה שהבת שלה זכתה בחיים חדשים. גם הרופאים הישראלים ששוחחתי איתם מצליחים לשים את הפוליטיקה בצד, כפי שהם שבים ומדגישים. אבל לא כולם יכולים להרשות לעצמם להתרווח בעמדה הא־פוליטית. כשאני מבקשת לראיין אחד מהרופאים הפלסטינים, שכמו הרופאים האפריקאים, עוברים השתלמויות ארוכות ב”הצל לבו של ילד” מתחילות לצוץ בעיות.

הראשונה שאני מבקשת לראיין היא ד”ר רולה עוואד, שאחרי השתלמות של שלוש שנים בוולפסון כקרדיולוגית ילדים, עובדת היום כקרדיולוגית ילדים בבית לחם. בהתחלה מסבירים לי שעלי לדבר באנגלית כשהיא עונה לטלפון כי היא חוששת שיידעו שהיא מדברת עם ישראלים. אחרי שאני מנסה אותה כמה פעמים ללא הצלחה, אומרים לי שכדאי לי לרדת מזה. כי למרות התרומה הגדולה של ההשתלמות להכשרה המקצועית שלה היא כנראה חוששת לקשר את עצמה עם הפרויקט או עם כל גוף ישראלי, לצורך העניין. הרופאה השנייה שאני מנסה היא ד”ר רימה נבולסי, שהתמחתה בפגייה בוולפסון, ועובדת כיום בבית החולים רפידיה בשכם. ד”ר נבלוסי מסכימה בהתחלה להתראיין, אבל גם היא לא עונה לי לטלפון. בירור מעלה שבית החולים בשכם לא אישר לה להתראיין. אני חושבת לפנות לד”ר עותמן אבו סלאח, שהתמחה בטיפול נמרץ ילדים בוולפסון, אבל מהעמותה מסבירים לי שכיוון שגם הוא עובד כיום בבית החולים רפידיה בשכם, אין טעם לנסות אותו.

אני מוותרת על שיחה עם רופאים פלסטינים בפלסטין, ומבקשת במקום זאת לראיין את אחד הרופאים הפלסטינים שעדיין נמצאים בתקופת ההתמחות שלהם. בהתחלה מציעים לי לדבר עם ד”ר וואפיק עותמן, שמתמחה בהרדמת ילדים בוולפסון בימים אלו, ומתפקד כאיש קשר עם הרשות הפלסטינית. אבל ברגע האחרון גם הראיון איתו מתבטל. התגובה הרשמית של העמותה: “הרופאים הפלסטינים אשר השתתפו ומשתתפים בתכנית ההכשרה של ‘הצל לבו של ילד’ מרגישים שבפעילות ובעשייה שלהם הם תורמים לקידום הקשר בין פלסטינים לישראלים. אך לאור הרגישות של הדברים הם אינם מרגישים שזה מתפקידם לדבר פוליטיקה, אלא לעסוק ברפואה”. באופן לא רשמי נאמר לי שהם מפחדים שאם הם ידברו, הם עלולים למשוך תשומת לב מיותרת לפרויקט בתוך הרשות, ולסכן את המשכו.

10.

ולא רק לרשויות הפלסטיניות יש בעיה עם הפרויקט. הנשיא פרס יכול לתת אות למתנדב, אם הוא רוצה. אבל זה לא אומר שכולם בממשלת ישראל חייבים להתאהב ב”הצל לבו של ילד”. השמועות שמסתובבות בוולפסון הן שסגן שר הבריאות, יעקב ליצמן, מתנגד לפעילות העמותה. אני מתחילה לנסות לברר אם זה נכון. בהתחלה מבטיח לי יעקב איזק, עוזרו האישי של ליצמן, שסגן השר מאוד מעוניין להתראיין באופן אישי ולהגיב לשאלותי. אבל אחרי חודש של דחיות והתחמקויות, אני מתחילה להבין שמדובר בנושא רגיש יותר ממה שחשבתי. סגן השר אולי מתנגד לפעילותה של “הצל לבו של ילד”, אבל הוא גם מבין, כנראה, שמדובר בשובר גלים פוליטי שהוא צריך להיזהר שלא להתנפץ עליו.

בשלב מסוים בדיאלוג בינינו, איזק מסביר לי שהם לא מצליחים למצוא דרך להביע את עמדתו של ליצמן ביחס לעמותה בצורה שתניח את דעתם. הם אפילו קיבלו ייעוץ משפטי בעניין, הוא אומר, ומנסה להקטין את כל העניין. אולי סגן השר “לא צריך להביע את עמדתו ביחס לפעולתה של כל עמותה”, הוא אומר באחת מהשיחות הבהולות שלנו. אבל אני מתעקשת שזו לא סתם עמותה, זו עמותה שפועלת בחסות החלטות משמעותיות של בית החולים וולפסון, הנהנה מתמיכת המדינה ונמצא באחריותו של ליצמן. “כן, כן”, מסכים איתי איזק, ומבטיח לתת תשובה עד סוף היום. אני לא שומעת ממנו יותר.

כמעט מיואשת אני מנסה להשיג את תגובתו של ליצמן דרך סמנכ”ל אגף הסברה ויחסים בינלאומיים במשרד הבריאות, יאיר עמיקם. עמיקם מבקש לראות את כל השאלות מראש, ואחר כך כותב לי: “היי עמליה, קראתי בעיון את שאלותייך. חלק מהן דורשות תשובה ערכית/אישית ואני יכול להבין אם מישהו לא מעוניין להשיב על שאלות מסוג זה ‏(כמו למשל מה דעתו על מתן פרס לעמותה‏)”. אבל משרד הבריאות עוסק כל היום במתן תשובות ערכיות לשאלות קשות, ובסופו של דבר, ההצקות שלי נושאות פרי, ואני מקבלת את תגובתו הרשמית של סגן שר הבריאות לפעולתה של “הצל לבו של ילד”: “מדיניות משרד הבריאות היא שאזרחי ישראל קודמים לכל אוכלוסייה אחרת במתן שירותי רפואה. אזרחי ישראל זכאים לכל שירותי הרפואה והם משלמים על כך מס בריאות כנקוב בחוק. משרד הבריאות אמון לתת להם שירותים אלה, לפני כל אחד אחר - אם אריתריאים, פליטים או פלסטינים.

“ברור גם שמשרד הבריאות אינו מתנגד להענקת שירותי רפואה לאוכלוסיות אחרות שאינן מישראל, ככל שהדבר מתאפשר ובאופן שאינו על חשבון אזרחי ישראל. אך במקרה של מחסור במיטות אשפוז, הרי שאזרחי ישראל קודמים לכל אחד אחר. הפרויקט האמור, שהנו חשוב לעצמו, צריך שיישקל בפרמטרים מקצועיים אלה, על ידי משרד הבריאות ובשיתוף המרכז הרפואי וולפסון”.

11.

“ישנם תחומים במערכת הבריאות הישראלית שבאמת הם Fully Booked”, אומר ד”ר יצחק ברלוביץ’, מנהל בית חולים וולפסון, שמנסה לעשות קצת סדר בדברים. “וישנם תחומים שיש בהם עדיין פוטנציאל גדילה שאפשר לנצל אותו. מכאן נבעה היוזמה המקורית. כלומר, בזמנו, אותו ד”ר עמי כהן המנוח, שיזם את הפרויקט הזה לפני 16 שנה, באמת זיהה את הפוטנציאל. הוא ראה שממילא יש פה רופאים, יש פה אחיות, יש פה צוות מנוסה, הם קיימים בגלל ‘הצל לבו של ילד’, הם קיימים פה בגלל צורכי מדינת ישראל. אבל הם מסוגלים לטפל ביותר ילדים ממה שהם מטפלים היום, וההוצאה היא בעיקר תוספת של מה שאנחנו קוראים הוצאה שוטפת. זה עוד תרופות, עוד חומרים, עוד אינפוזיות. אבל ההוצאה העיקרית, שזה כוח אדם, היא ממילא קיימת, והיא תוספת יחסית שולית. לפעמים זה מתבטא בשעות נוספות, לפעמים זה מתבטא בעוד משמרת, אבל זו לא ההוצאה העיקרית”.

אבל אחרי הפעלת לחץ סביר, גם ברלוביץ’ מודה שפעילותה של העמותה בכל זאת גובה משהו נוסף מבית החולים. “כמו שראית בעצמך במחלקה, ובטיפול נמרץ ילדים, התנאים שם לא טובים. ואם הילדים האלה שמגיעים על חשבון העמותה לא היו, אז התנאים הפיזיים היו הרבה יותר טובים לילדים הישראלים שמאושפזים שם. התפוסה של המחלקה לכירורגיית ילדים, למשל, היא כ–150%. מתוך זה, בערך 70%–60% הם ילדים של ‘הצל לבו של ילד’”.

אבל העבודה של ברלוביץ’ אינה מורכבת מהחלטות פשוטות. “באיזשהו מקום מקריבים את הנוחיות של הילדים הישראלים בגלל הילדים האלה, אני לא מתעלם. ההקרבה היא בתנאים של הילדים שמתאשפזים, ויכול להיות שאילו התנאים היו יותר טובים, הרבה יותר הורים ישראלים היו שמחים להביא את הילדים שלהם לפה ולא למקומות אחרים. הרי הורים שמגיעים היום לבית החולים, עושים סיבוב במחלקה, רואים את התנאים, רואים מי הילדים שמאושפזים ומי האנשים שמלווים אותם, מסיקים את המסקנות שלהם, עושים סיבוב של 180 מעלות והולכים למקום אחר. זה גם הפסד מבחינת ההכנסה של בית החולים וגם הפסד שלהם מבחינת הטיפול המצוין שהם היו יכולים לקבל”.

לפי ברלוביץ’, “אין ויכוח על זה שיש פה ויתור. אנחנו כמובן לא מבליטים אותו יותר מדי, אבל אנחנו בפירוש מודעים לו. אנחנו לא עד כדי כך עיוורים וחירשים. אבל החלטות כאלה הן לא מסוג ההחלטות של שחור־לבן. שקלנו את כל השיקולים האלה ובכל זאת החלטנו שאנחנו ממשיכים את הקשר המאוד קרוב שיש לנו עם העמותה. אנחנו רואים בזה סוג מסוים של שליחות, למרות שלא מקובל היום להשתמש במילים כאלה”.

לברלוביץ’ גם יש אמפתיה לרופאים הפלסטינים שהשתלמו במסגרת העמותה וכעת נמנעים מלדבר עליה בתקשורת. “אני חושב שזה חלק ממאבק לגיטימי בין שתי תנועות אידיאולוגיות, התנועה הציונית והתנועה הפלסטינית, מאבק שנמשך עשרות שנים ושהוא גדול מאיתנו. הוא מתנהל מעל בתי חולים, מעל מתמחים. בתוך המאבק הזה, כל צד עושה את החשבון שלו. אז אני מבחינתי מודה ומתוודה שאני שמח שהכתבה שלך תתורגם לאנגלית ותגיע לאנשים מחוץ לישראל. שיקראו אותה באו”ם, שיקראו אותה בכל מקום, ושיבינו שנעשית פה עבודה הומניטרית לשם עבודה הומניטרית. אבל אני יכול להבין את הרשות הפלסטינית, שמנהלת מאבק הסברתי על דעת הקהל העולמית, ולא מוכנה לשתף פעולה עם החשיפה של הסיפור הזה, כי זה משהו שיש לו פוטנציאל להאדיר את שמה של ישראל. אז בעצם הם אומרים, ‘לא ניתן תחמושת לאנשים שאנחנו נאבקים נגדם’”.

כמו לכל האנשים העומדים מאחורי “הצל לבו של ילד”, ברלוביץ’ רוצה לדבר בכנות אבל חושש לפגוע בפעילות העמותה, ולכן מדגיש לפני סיום: “אני לא הייתי רוצה שבגלל הדברים האלה הפלסטינים לא ישלחו יותר ילדים. חס וחלילה. להפך, אני רוצה שהם יבינו. אני מבין אותם, אני חושב שזו החלטה לגיטימית מצדם בהתחשב במאבק התעמולתי בין שתי המדינות. למרות שזה נשמע כאילו לא יפה, ‘אנחנו כל כך טובים ואתם אפילו לא רוצים להגיד לנו תודה בקול רם’, אבל אני אפילו לא מותח ביקורת”.

12.

מקובל לחשוב שהמקום היחיד השמח בבית חולים הוא מחלקת יולדות. אבל כל אחת מהמחלקות שבה פועלת “הצל לבו של ילד” היא בסופו של דבר מקום שמח. אולי זה כי הקרדיולוגים, המנתחים ושאר הצוותים שפועלים בפרויקט הזה הם בעצם מיילדים. הילדים מגיעים למחלקה כשהם כבר בצד של המוות, ובידיים מיומנות ועדינות מושים אותם חברי הצוות בחזרה אל החיים. על פניהן של האמהות ישנה הקלה, הרופאים שפגשתי משדרים סיפוק עמוק והגשמה, והילדים שנותחו - כבר אי אפשר לראות אותם, כי הם מתרוצצים להם איפשהו, רודפים אחרי כדור. בלב יש ארבעה חדרים, כך הזכירו לי שוב ושוב בשבועות האחרונים. ויש אנשים שמצליחים להכניס לחדרי לבם את כל העולם כולו.

קדיג'ה סלום, מזנזיבר, אחרי ניתוח בוולפסוןצילום: קובי קלמנוביץ'

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ