שיעור היסטוריה

כמעט פגישה עם אסד

האם יכול היה חבר הכנסת וליד צאדק להביא לפריצת דרך בין ישראל לסוריה בשנות ה-90?

תום שגב
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
תום שגב

בסתיו 1956 בא לקיבוץ גן שמואל מורה חדש לערבית, מטייבה. בכניסתו לכיתה נתקף הלם: התלמידים לבשו גופיות ופנו אליו בשמו הפרטי, וליד. בין השולחנות התרוצץ כלב קטן. "מה זה צריך להיות?!" תהה וליד צאדק והשליך את הכלב מהכיתה, יחד עם אחד התלמידים.

זו לא היתה התקרית האחרונה. יום אחד, בעת שעמד כשפניו אל הלוח וגבו לכיתה, נטל אחד התלמידים עיפרון, כיוון לגבו של המורה כאילו היה אקדח וסינן: "ערבוש". כמה מהתלמידים האחרים דרשו ש"היורה" יוצא מהכיתה לבירור, אולי לעונש, אבל צאדק העדיף ללכת הביתה בעצמו. כעבור שנים באו שלושה מתלמידיו לשעבר לבקרו בטייבה, ובהם זה שקרא לו "ערבוש". שמו היה אודי אדיב. יומיים לאחר הביקור נעצר אדיב באשמת ריגול למען סוריה. צאדק שמע על כך ברדיו. הוא ציפה בחרדה לחוקרי שב"כ שיבואו לחקור גם אותו. איש לא בא.

בימים אלה פירסם צאדק את סיפור חייו; הספר ראוי לקריאה ("גולה בארצו", בהוצאה עצמית). על מדף האוטוביוגרפיות הישראליות אין די ספרים של ערבים וזיכרונות ילדותו של צאדק שובי לב ומתוארים בחן. הם מתחילים בכפר, בימי הנכבה; בבגרותו ניהל שיחות נפש עם יצחק רבין ויאסר ערפאת.

עד גיל 30 בערך נאלץ צאדק להתמודד עם טרטורי הממשל הצבאי. הוא למד סוציולוגיה ויחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית, נכנס לפעילות פוליטית במפ"ם ואחר כך בשל"י ובמרצ. הוא כיהן כסגן שר החקלאות וכסגן יו"ר הכנסת. לדבריו, חתר לשלום בין המדינה שלו לבין העם שלו ופעם אחת אף נדמה היה לו שהוא עומד לעשות היסטוריה.

קמפ דייוויד, 1978: וליד צאדק (שני משמאל) לוחץ את ידו של ראש ממשלת מצרים, מוסטפה חליל, מאחורי עזר ויצמן צילום: אנדרי ברוטמן

זה היה ב-1994. צאדק פגש בפאריס פעיל שמאל יהודי שאת שמו אינו מזכיר, וזה הציע להפגישו עם בתו של שר ההגנה הסורי, מוסטפה טלאס. צאדק מצא אשה יפה כבת 32; ביתה, ליתר דיוק ארמונה, שידר עושר מהמם. צאדק הציע לנסוע לדמשק לפגישה עם הנשיא חאפז אל-אסד. "להפתעתי הרבה קמה האשה, ניגשה לטלפון ומבלי להכין אותי לדבר החלה לדבר עם אסד", כותב צאדק. "הוא רוצה לחשוב על זה", אמרה לאחר שהניחה את השפופרת.

כעבור שבוע קיבל צאדק תשובה חיובית ומיהר ללשכתו של רבין. "שנעשן קנט?" קידם את פניו ראש הממשלה, העמיד בקבוק בירה על השולחן, הקשיב לצאדק, הירהר מעט ואמר: "אם זה יסתדר זו תהיה המתנה הכי טובה שאפשר לקבל". זה לא הסתדר. אסד היה עסוק בדיכוי מתנגדיו.

בקיץ 1997 היה צאדק בין חברי כנסת ישראלים שביקרו בדמשק ופגשו בין היתר את אסד. באחד הלילות דפק מישהו על דלת חדרו של צאדק במלון, הורה לו להתלבש והסיעו אל ביתו של שר החוץ הסורי, פארוק א-שרע. השעה היתה שלוש לפנות בוקר; לדברי צאדק, אמר לו א-שרע שסוריה מוכנה לחתום על הסכם שלום עם ישראל, תמורת הגולן.

הוא מגולל סיפור על לבטי זהות ונאמנויות סותרות; נוסטלגי, פה ושם מחויך, הסיפור משדר כוונות טובות ובעיקר אכזבות.

צאדק, היום בן 76, מתאר את עצמו כשהוא יושב בצל עץ אלון בחצר ביתו, מהרהר בהזדמנויות השלום שהוחמצו: "הרי דיברנו, נפגשנו, נסענו, יזמנו, רצינו כל כך..." הוא כותב. הוא מעריך שעץ האלון נטוע במקומו כ-1,400 שנה. *

וגם: חיי יום יום

עשר שנים טיפס אריק ברנשטיין לעליות גג חורקות וירד למרתפים אפלוליים בחיפושים אחרי סרטוני חובבים שאנשים בארץ ישראל הסריטו החל ב-1930, בעזרת חידוש מופלא שאפשר להשוותו לטלפון החכם של ימינו: מצלמות ראינוע ביתיות (8 מילימטר).

הוא מצא אוצרות. התוצאה היא סרט שעשה עם אריק לילטי, "כך ראינו", המוצג בסינמטקים. הסרט מציג איך נראו אנשים במאה הקודמת, איך התלבשו ובעיקר איך רצו לראות את עצמם. הוא מעורר הרהור על הצורך הכפייתי, האוניברסלי כל כך, של אנשים להנציח חתונות ושמחות משפחתות אחרות, בילויים בחופי רחצה וטיולים לירושלים. יש עניין במכוניות ששימשו אותם ובחנויות שקנו בהן: לעתים קרובות מדי ההיסטוריוגרפיה מזניחה את השגרה היום-יום.

כדרך החיים בארץ ישראל, אנשים מצאו עצמם לא פעם במצבים "היסטוריים" והנציחו גם אותם: שיירות פליטים פלסטינים והריסת צריח המסגד בנס ציונה, התעללות בשבויי מלחמה ערבים וחתונה ראשונה במערת המכפלה. אבא של עזר ויצמן צילם את אחיו חיים, אודי דיין צילם את אביו. אלה אינם הצילומים המעניינים ביותר בסרט; גם הילדות שצולמו בחוף תל אביב ב-1948 אינן מעניינות דווקא מפני שברקע רואים את "אלטלנה" הבוערת: גזרת בגדי הים שלהן "היסטורית" לא פחות.

tom.segev@haaretz.co.il

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ