בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שמישהו יעזור לי

חוויאר הוא העוזר האישי שלי, והוא נפלא. מרגע שפתחתי בפניו את שגרת יומי השתנו חיי לבלי הכר. יש לו רק תכונה בעייתית אחת קטנה

9תגובות

עד לא מזמן הייתי גם אני אחת מהם: אנשים בשנות ה–30 לחייהם, הנמצאים בשיאו - שהוא כידוע שפלו - של המירוץ. רודפים ביום אחרי המשכנתה ובלילה אחרי שעות שינה, מתרוצצים בין מטלה למטלה כרקדנים סהרוריים במחזמר הכושל “מותשי־החיים”. אנשים שהדבר הכי דומה שהם מכירים לזמן פנוי זה 40 השניות המפנקות בארבע בבוקר, שבהן עומדים ללא מעש ליד מתקן המים ומחכים שיגמור להרתיח לבקבוק של הילד.

אבל אז נכנס לחיי חוויאר. חוויאר הוא העוזר האישי שלי. מרגע שפתחתי בפניו את שגרת יומי השתנו חיי לבלי הכר. ככורה־יהלומים נחוש הוא צולל עמוק לתוך האזורים האפלים ביותר של חיי ודולה מהם אוצרות של יעילות, ארגון ומחשבה תחילה. הוא מנהל את יומני ביד רמה, קובע פגישות עבודה ותורים לרופא השיניים לכל המשפחה, קורא את האותיות הקטנות בכל חוזה בהנאה צרופה, מבין אותן ‏(!‏), ואז מתקשר כדי להשיג דיל טוב יותר.

הוא ממתין שעות על הקו, בעודו מזמזם בנחת עם מוזיקת ההמתנה, שכל מטרתה להביא את הממתין לכדי ייאוש מוחלט, ואז מקשקש קצת עם אורפז ממחלקת אי־מתן השירות בחברה הסלולרית, בחברת הביטוח, בכבלים ובליסינג, וקסמו האישי מוביל אותה מיד להעניק לי דיל משולב לסטודנטית־חיילת־סלב־בעלת־קונגלומרט־בינלאומי.

בזמן שאני עובדת הוא מדבר עם העירייה על בעיית היתושים בגינה ומסדיר מול הביטוח הלאומי את אי ההבנה לגבי דמי הלידה מלפני שנה וחצי, ובין לבין הוא ממיין את הניירת בחדר העבודה, מסדר אלבומי תמונות, מכין חומרים לרואה החשבון, מגבה את הנייד, מוציא מארון הילדים את כל מה שכבר מזמן קטן עליהם, מעביר את הבגדים הקטנים לתרומה, מסדר את השאר לפי צבעים ותדירות שימוש, לוקח את שאריות הניירת לפח מחזור הנייר, ואת הפסולת האורגנית לקומפוסט שסידר במרפסת ליד אדנית התבלינים ששתל.

חוויאר נולד בארץ לפני 24 שנים, להורים שעלו מארגנטינה, ושמו, שעצם ביטויו מייצר אווירת חו”ל מבורכת, הוא המרד הקטן של אמו בדרישה לעברת את חייה. הוא בחור נאה עם חיוך כובש, שסובל מחוסר ביטחון קל סביב מראהו השמנמן מעט, כנראה בגלל האמפנדס של אמא, שלימדה אותו דבר או שניים על מה שחשוב בחיים.

בזכותו אני מספיקה לבלות עם הקטנים בנחת אחרי הצהריים, כי הוא יודע שחשוב לשמור על זמן איכות הורי, והוא עושה לנו בייביסיטר בערב פעם בשבוע כי חשוב לשמור על הזוגיות, ודואג לכרטיסים להצגה כי חשוב לצרוך תרבות, ובימי הולדת של חברים הוא מגיש לי את הנייד כשהוא כבר מחייג, כי חשוב לשמור על חברות, והוא הולך לסופר הכי זול בשעה הכי נכונה, כי חשוב לשמור על תקציב, ומשלים את הקנייה עם סיבוב קצר אך מדויק בחנות האורגנית, כי הכי חשוב זה לשמור על הבריאות.

בסוף היום, רגע לפני שהוא הולך, הוא קוצץ בזריזות סלט מנבטים שהנביט לבד, שעושים פלאים למערכת העיכול, עור הפנים וגמישות המחשבה, ובוחר בשבילי בגדים ליום המחרת, בחיבור אלגנטי בין פריטים שלא הייתי מעלה בדעתי לשלב, שמעידים על תעוזתי בתחום האופנה, שהיא כמובן תעוזתו שלו, של חוויאר המופלא, שהוא כל מה שהייתי צריכה כדי לממש את פוטנציאל הסופר־וומן שתמיד ידעתי שגלום בי.

יש לו כמובן גם חסרונות. הוא יכול להיות קצת רגיש לפעמים, ויש לו רינגטון נורא עם שיר של מריה קארי. אבל הפגם האישיותי המשמעותי ביותר שלו הוא ללא ספק העובדה שהוא לא קיים. אי אפשר להתכחש לכך שאי־קיומו של חוויאר פוגע קשות בתפקודו היומיומי כעוזרי האישי. ברגעי הקונפליקט המעטים שיש בינינו, זו טענתי המרכזית כלפיו.
“חווי”, אני רוטנת, “למה לעזאזל אתה לא יכול להיות קצת יותר קיים?” בתגובה, מחייך חוויאר ושותק, כי את התשובה לשאלה הוא יודע שאני יודעת.

כמה דברים מבדילים בין חוויאר, פרי־משאלות־לבי האלטרואיסט, לבין עוזרים אישיים בשר ודם שממש מתהלכים בינינו, נושמים חמצן ומביאים מהסנדלר את הנעליים שנתתי לתיקון לפני שבועיים. אחד מהם הוא העניין הזה של התשלום. מחקר מעמיק שעשיתי בנושא מלמד כי לא סביר שמשכורתו של העוזר האישי תעלה על משכורת מעסיקו, ולכן נדיר שמעסיקו של עוזר אישי יהיה אדם שמקור פרנסתו הוא כתיבה, ושכיח יותר אדם שמקור פרנסתו הוא מניות, שכן קונספט העוזר האישי אינו מושתת על עקרונות סוציאליסטיים של מידת הצורך, אלא על עקרונות קפיטליסטיים של מידת הארנק.

אבל המחסום האמיתי הוא אחר. בסופו של דבר, גם חוויאר, מושלם ואידיאלי כפי שרק חוויארים יכולים להיות, אינו הפתרון. כי חוויאר הוא תוצר של השיטה, שבמסגרתה העבודה התנתקה משאר החיים, ואת החיים יש לקיים בנפרד ובמקביל - בנוסף לעבודה. זו השיטה שמייצרת צורך באאוט־סורסינג אינסופי של היומיום, כי אדם סביר בהגדרה לא באמת יכול לעמוד בדרישותיה - במרדף הסיזיפי אחר מטרות, שחלקן הגדול הן אופנות חולפות, עננים שמשנים צורתם משנייה לשנייה.

ולכן שכיח שימי העבודה שלי מתפצלים - כדי להיות עם ילדי אחר הצהריים אני תדיר עובדת בלילות. ואין מי שיגיש לי בחביבות אמריקנו עם רבע חלב חם שנייה לפני שאני מבקשת אותו, אז גם את הקפה השלישי של הלילה אני מכינה לעצמי בעצמי, בניסיון לסחוט מתוכי עוד שעת עירנות ולללחחחחחחחחחחחחחחח. סליחה. נרדמתי לרגע על המקלדת. לא נורא. ממש תיכף ייכנס חוויאר, יורה לי בסמכותיות שקטה ללכת לישון ויישב לסיים את הטור. “אוי, חווי”, אומר לו, “מה הייתי עושה בלעדיך?”



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו