שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

בקרוב יקרה לך משהו טוב

נרי ליבנה
נרי ליבנה
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
נרי ליבנה
נרי ליבנה

באוטובוס התיישבתי ליד אשה מבוגרת, כבדת גוף בעלת פנים נאות להפליא. היא דיברה בטלפון, התעניינה במצבו הבריאותי של האדם שאיתו דיברה, סיפרה לו שהיא בדרכה לתחנת הרכבת ואמרה לו שגם היא לא מרגישה כל כך טוב אבל מה לעשות. אחר כך צילצל הטלפון שלי ושלפתי אותו מהתיק. “איזה טלפון יפה יש לך”, התפעלה האשה, שכן אך לאחרונה הצטיידתי בכיסוי מגן לטלפון העשוי גומי ורוד ובראשו שתי אוזני שפנפנת פלייבוי ‏(ויש הטוענים - מטפחת ראש כמו של חנה לסלאו בתפקיד קלרה המנקה‏) המנוקדות בלבן.

יומיים קודם לכן, בארוחת יומולדת של בני הבכור שהיתה גם ארוחת פרידה מאחיו הצעיר שאמור היה לנסוע למחרת לברלין כדי להצטרף לאחיו התאום שנסע לשם יומיים קודם לכן, זיכה אותי הכיסוי הזה שנרכש בתחנה המרכזית, בקיתונות של לעג מצד ילדי. “תגידי, מה קורה איתך, מה זה הדבר המבחיל הזה?” אמר אחד מהם. “התלבטתי בין זה לבין ‘הלו קיטי’”, השבתי. “זה שאת בכלל יודעת מה זה הלו קיטי, זה כבר מספיק חמור”, התעצבן הבחור. “מה את ילדת בתמצווש?”

“לא יכולת לקנות פשוט מגן שחור?” התעצבן אחיו ואילו הידידה, החדשה יחסית, שאלה אם אני מתאימה את כיסויי הטלפון ללק הציפורניים שלי. “כולו כיסוי לטלפון”, התגוננתי, “מה אתם עושים מזה עניין? קצת הומור ביחס לגאדג’טים עוד לא הרס אף אחד”. “יופי, אמא”, אמרו השניים במקהלה. “חוץ מזה, מה קורה לכם, יש בזה אמירה”, העמדתי אותם על טעותם. “איזו אמירה? שאין לך טעם, אמא?” שאל הבכור. “לא, זה משהו בהפוך על הפוך נגד צריכת יתר והחשיבות המטומטמת שמקנים למותגים, וחוץ מזה זה גם קאמפי בטירוף שחבל לכם על הזמן” ‏(תמיד חלמתי להשתמש בצירוף “קאמפי בטירוף” וגם ב”חבל לכם על הזמן” והנה, דקה לפני שכולם עוזבים אותי לחו”ל, יש לי הזדמנות ליצור להם זיכרון של אמא קורעת‏).

“הכל בסדר אמא?” התעניין הבכור בדאגה, “מה עובר עלייך שאת מדברת פתאום ככה?” “היא כנראה בשלב של גיבוש זהות”, ענה לו אחיו, “לא החליטה אם היא הומו תל־אביבי או פרחה ירושלמית”. “אוף אתם, מאיפה קיבלתם פה כזה? בטח מאבא”, שאלתי והשבתי רטורית והוספתי, לטובת החדשה שאולי יזדמן לה לגלות שאני עצמי אדם מאוד בלתי ביקורתי, וסוף סוף, דווקא בלי שהתכוונתי, הצלחתי להצחיק את ילדי. “נו”, אמרתי לחלל הרחוב ‏(ישבנו בחוץ, הם מעשנים‏), “בשביל זה הומצאו האמהות, כדי שיהיה על מי לצחוק ויהיה את מי להאשים”. אבל גם הרחוב, כמו ילדי, התגלה כעמיד בפני מניפולציות פולניות ירודות.

“מה שלומך? ביי”

והנה לא חלפו אלא יומיים וכבר זכה אותו כיסוי בצבע ורוד בזוקה בהערכה ממקום בלתי צפוי. “תדעי לך שהילדים שלי מאוד צחקו עלי בגלל הכיסוי הזה”, אמרתי לגברת הנחמדה שישבה לימיני באוטובוס. “טוב, ילדים, מה הם מבינים, קטנים”, ניחמה אותי שכנתי. “איזה קטנים, הגדול בן 31 והאחים שלו בני 26”, העמדתי אותה על טעותה. “לא רואים עלייך בכלל, שתהיי לי בריאה, חתן חדש, חתן חדש, תוך שנה יש לך חתן חדש”.

איור: אבי עופר

“תודה”, אמרתי לאשה הטובה, “ועכשיו אני נוסעת לתחנת רכבת כדי להגיע לנתב”ג להיפרד מהבן הגדול שלי שנוסע לברלין וממחר כל שלושת הילדים שלי יהיו בברלין וכבד לי בלב”. “אוי”, נאנחה שכנתי, “את מספרת לי? אצלי הבת נסעה לאוסטרליה ולקחה לי את הנכדים. את לא יודעת אני כל היום יושבת בבית ובוכה. הם היו אצלי בפסח. היית צריכה לראות איך הייתי מאושרת. רקדתי כמו ילדה. עשיתי להם קולות של חיות. הלכתי עם הנכדה שלי בת 14 לקניות. זחלתי עם הברך הדפוקה שלי על הרצפה עם הילד הקטן. ואז נגמר פסח ושוב היא לקחה לי אותם. אגיד לך את האמת, אני התאלמנתי ואני יושבת כל הזמן בבית בודדה ורק מתחשק לי לדפוק את הראש בקיר”.

“כן, אני מתארת לעצמי”, אמרתי וסיפרתי לה על חברה אחת שבתה היחידה ונכדיה נסעו לקנדה, על חברה אחרת שבנה היחיד כבר שנים בחו”ל, על חבר ששני בניו נסעו ועל כמה היו הורי אומללים כשנסע אחי עם אשתו ושני ילדיו, שהיו אז הנכדים היחידים של הורי, לקנדה. “ואז לא היה סקייפ, הטיסות היו כל כך יקרות ורק פעם בשבועיים ההורים שלי היו מטלפנים לקנדה”. אבא שלי היה מרים את הטלפון ואומר “הלו, צביקה, הלו, מה שלומך, זה נורא יקר הטלפון הזה, אז מה שלומך, ביי”, ומרוב חסכנות גם לא היה מחכה לתשובות של הבן שלו כדי שלא יעלה כל כך הרבה כסף. אבל היום, אמרתי לה, “את יכולה לראות את הנכדים שלך בסקייפ ולדבר איתם כמה שאת רוצה, וחוץ מזה למה שלא תיסעי לאוסטרליה?”

“זה רחוק מאוד ואני לא כל כך בריאה - יש לי לחץ דם ונפלתי על הראש ומאז יש לי כאבי ראש כל הזמן. זה נורא יקר ואני לא רוצה לבוא לשם ענייה בלי שיהיה לי כסף לקנות שום דבר לנכדים, אבל באוקטובר אני אסע”. “בעזרת השם”, אמרתי לה ובפעם הראשונה בחיי גם התכוונתי לזה. “את יודעת למה אני נוסעת?” שאלה והשיבה, “כי לפני שנתיים פתחתי בקפה לאחות של חתני, שהיא כבר עוד מעט בת 40 ואף פעם אין לה חבר או שיש לה גברים שעוזבים אותה ועושים לה את המוות. פתחתי לה בקפה ואמרתי לה שאני רואה שבאוקטובר 2012 היא מתחתנת. ולא קרה כלום כל הזמן ופתאום לפני חודשיים היא פגשה בחור מצוין ובאוקטובר הם מתחתנים. אז הם התקשרו אלי ואמרו לי - פתחת לנו את המזל, את חייבת לבוא לחתונה. כיוון שאת השדכנית אנחנו שולחים לך כרטיס”.

רק דברים טובים

פותחות בקפה הן אחת הסטיות הסודיות שלי שבגללן אני בזה לעצמי מקרב לב. מצד אחד, הן מדברות שטויות בדרך כלל, מצד שני, תמיד הן מוכנות לומר לי דברים נפלאים כגון “צפויה נסיעה”, “אני רואה אהבה בקרוב, יש מישהו שמאוד מאוהב בך, גבר־גבר, ועוד מעט הוא גם ימצא את הדרך אלייך”. ותמיד הן גם יודעות לגלות אמפתיה ולומר שאני עוברת תקופה לא פשוטה והיו לי חיים קשים, אבל עוד מעט הכל הולך להתהפך לטובה.

“אז מה, את פותחת בקפה?” שאלתי בנון־שלאנטיות את חברתי לדרך בעודי מזכירה לעצמי בשום פנים ואופן לא לקבוע אצלה תור כדי לבטל אותו דקה לפני ‏(בכל זאת אני אמביוולנטית‏). “כן, אבל עכשיו כבר לא הרבה, רק ללקוחות הכי ותיקים שלי, כי אני לא מרגישה טוב וקשה לי. אבל לפעמים באים אלי הוותיקים מחיפה ומירושלים ומאילת, וממש מתחננים, ואין לי כוח להתנגד”.

“ובדרך כלל את צודקת?” שאלתי אותה והיא אמרה שכן, שהיא תמיד רואה את האמת, אבל לפעמים היא לא רוצה להגיד לאנשים את כל האמת. “נגיד היה אצלי זוג צעיר מירושלים ועוד לפני שפתחתי בקפה ראיתי שהאשה הזאת לא תוכל ללדת”.

“איך ראית?”

“אינטואיציה, קוראים לזה. וחוץ מזה, למה זוג מגיע ביחד? אם האשה היתה מגיעה לבד הייתי אומרת שיש לה בעיות למצוא חתן או שהיא נמצאת עם גבר נשוי שלא מתגרש בשבילה. אם זה סיפור עם נשוי, אני אומרת לה את כל האמת, שלא תמשיך לבזבז את החיים שלה, ואם היא לא מוצאת חתן אני אומרת לה מה מפריע לה ומה היא צריכה לעשות, קצת כמו פסיכולוג. אם מגיעה אשה נשואה זה בדרך כלל כי היא חושבת שבעלה בוגד בה וגם אז אני אומרת לה את האמת, כדי שתוכל לעזוב אותו או לפתור את הבעיות איתו ולהתחיל את החיים מחדש. אם הגבר היה מגיע לחוד הייתי חושבת שמדובר על עסקים או על בריאות אבל זוג צעיר ויפה ביחד, זה תמיד בעיות של פוריות.

“כל כך קשה להגיד להם בפנים - ‘לא תוכלו להביא ילדים’, זה הכי קשה בעולם. אני רוצה לשמח, לא לצער אנשים, אני עובדת בשביל לפתוח להם תקווה. אז התחלתי ככה בעדינות לספר להם על אנשים שאימצו ילדים ואחר כך זה פתח להם את המזל והם הצליחו גם להוליד ילדים ודברים כאלה. תמיד אני משתדלת לדבר ברמזים ולהגיד רק דברים טובים. אנשים שמחים לשמוע דברים טובים ולפעמים הם גם קורים ואז הם מאוד מודים לי. או שלא”.

שאלתי אותה איך קוראים לה ואיפה היא גרה. התשובה שלה הפתיעה אותי. “אני חושבת שאחי היה אצלך לפני 15 שנה”, אמרתי לה, “זוכרת מישהו בשם צביקה?” “בטח, מקנדה, הוא בא אלי בענייני עסקים וגם פעם אחת לשאול על ההורים שלך שהיו חולים. תיכף ראיתי שמשהו איום הולך לקרות”. אמרתי לה שהוא סיפר לי שהיא אמרה “הם ימותו בזמן של שניים”. לא סיפרתי לה שהוא המליץ גם לי לדבר איתה ושאמרתי לו שאני מתפלאה עליו מאוד, אדם שמתפאר תמיד בכך שיש לו חשיבה מדעית ורציונלית מאמין בשטויות כאלה.

חוץ מזה, הסברתי לו, זה כל הפטנט של הידעונים, לא רק שהם מנסים להתחנף - כי הרי אף אחד לא יכעס על מי שיאמר לו שיש בו הרבה יותר ממה שרואים ושהחיים שלו הולכים להתהפך לטובה - הם גם אומרים על העבר דברים שאי אפשר להפריך אותם. פעם אמרה לי ידעונית שהייתי בהריון חמש פעמים, וכשתיקנתי אותה ואמרתי לה שהריתי רק פעמיים אמרה לי שכנראה שלוש פעמים הפלתי מבלי ששמתי לב. נוסף לכך, הסברתי לאחי, הם אומרים דברים שאפשר לפרשם כדבר והיפוכו. הם ימותו בזמן של שניים יכול להתפרש בהמון אופנים, למשל שהם ימותו בתאריך זוגי ולזה יש 50 אחוז סיכויים, ואולי מדובר בתאריך עברי זוגי, מה שמעלה את הסיכויים בעוד 50 אחוז, או שהם ימותו בשעה זוגית או בשנה זוגית.

“סליחה, אבל איך הם מתו בסוף זכרונם לברכה?” שאלה הידעונית. “הם מתו בחודש פברואר שזה החודש השני בשנה וזה גם היה ביום שני שזה היום השני בשבוע ושניהם גם מתו באותו היום”. “אז צדקתי, את רואה? לזה התכוונתי שאני לא תמיד אומרת את כל האמת כדי לא לצער יותר מדי אבל מדברת ברמזים ואו שזה קורה כמו שאמרתי או שלא”.

בינתיים הגענו לתחנת הרכבת וניגשנו יחד לקנות כרטיסים. “רוצה קפה?” שאלתי את ידידתי. “לא חמודה, אני לא עושה חלטורות. אבל את אין לך מה לדאוג - הילדים שלך מאוד אוהבים אותך וכולם מאוד אוהבים אותך. ותזכרי מה שאמרתי לך - תוך שנה יש לך גם חתן חדש”. או שלא.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ