בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עורכת הדין של הקורבנות מטולוז: מוחמד מראח הוא רק גפרור

כבר 21 שנה בקרול מסלייה היא עורכת דין פלילית מהמצליחות בפאריס, אבל רק עכשיו היא מזדהה כל כך עם התיק שאותו היא מייצגת

19תגובות

קיץ מהביל מעל תל אביב, כמעט 40 מעלות בצל, אבל קרול מסלייה ‏(מצליח‏), עורכת דין מצרפת, מספרת שרק כשהיא מגיעה לכאן, לתל אביב, היא נושמת אוויר צח ומרגישה חופשייה. בדירתה ברחוב בן יהודה פינת גורדון, מעוזם של רבים מהצרפתים התל־אביבים, המיזוג עובד בכל עוצמתו אבל האשליה שגן העדן נמצא מעבר לחלונות המוגפים לא מרפה ממנה לרגע.

“כשאני בישראל, אני נושמת אוויר נקי, אני מרגישה טוב מתמיד, מאושרת וחופשייה. זה מקום מיוחד במינו בשבילי”. היא מגיעה לכאן מהרובע ה–16, רובע הבורגנים האמידים של פאריס, שם היא גרה ושם שוכן משרד עורכי הדין שלה. זהו ביקור אחד מני רבים בשנה, אבל הקיץ הוא עונה מיוחדת בשבילה. זהו זמן הווקאנס שהצרפתים לא מפספסים בעד שום הון שבעולם. לביקור מתלווים אליה אמה מרים, בעלה ז’אן פול בן חמו ובתה בת התשע נועה, והם משתזפים מדי יום על שפת ימה של תל אביב בלי חשש מהשמש או המדוזות.

ינאי יחיאל

מסלייה, בת 49, היא אשה דעתנית מאוד ועורכת דין פלילית שמייצגת בימים אלה בבית משפט מיוחד שדן בענייני טרור בפאריס, את 39 הילדים, קורבנות הטבח בטולוז מבית הספר אוצר התורה, שנרצחו במארס השנה על ידי מוחמד מראח. מסלייה מייצגת את משפחות הקורבנות ואת הילדים הניצולים שהיו עדים לזוועות במשפט שמתנהל נגד אחיו של מראח, עבד אל־קאדר, החשוד בסיוע לרצח.

הדרמה עלתה שוב לכותרות כאשר לפני כחודש הביא הערוץ הצרפתי המסחרי TF1, את תמליל השיחות האחרונות שנערכו בין מוחמד מראח לבין השוטרים שצרו על הבית שבו התבצר לפני שנורה למוות בידי המשטרה. התמליל, המגולל את השיחה שנערכה כמה שעות לפני מותו של מראח, זיעזע את בית המשפט, את הציבור הצרפתי ואת הקהילה היהודית־צרפתית, והעלה לדיון את שאלת גבולות האתיקה העיתונאית ואת גבולות הטעם הטוב, שהצרפתים נוהגים להקפיד בהם.

שר הפנים הצרפתי, מנואל ואל, הורה על חקירת משטרה כדי לגלות כיצד מצאו התמלילים את דרכם למערכת הטלוויזיה, ואמר כי קיים רק עותק יחיד של ההקלטות שנשמר היטב בבית המשפט ‏(Palais De Justice‏) בפאריס. אבל את מה שכולם שמעו בשידור כבר אי אפשר היה לשכוח. “אני מאוד נחוש”, אומר מראח בהקלטה, “יש לי נשק ביד ואני לא עשיתי את כל זה בשביל להיתפס עכשיו. עליכם לדעת שלפניכם ניצב גבר שלא מפחד למות. אני אוהב את המוות כמו שאתם אוהבים את החיים”.

RT

 

דומיניק תומה, מומחה לתנועות איסלאמיות מבית הספר הגבוה למדעי החברה בפאריס, צוטט ב”לה פיגרו” באומרו שאלה דברים אופייניים לתרבות של מתאבדי הג’יהאד, שהמוות הוא להם שליחות וגאולה, ושמראח נשמע כאילו נטל את דבריו מסט מוכן מראש למחבלים־מתאבדים. ההקלטה מכילה גם מידע חשוב על דרכי הפעולה של המשטרה לגבי ניסיונות לכידתו של מראח. רשת הטלוויזיה TF1 מסרבת לחשוף את מקורותיה עד עכשיו, ומגינה בנחישות על החלטתה לפרסם את החומר.

למה ההקלטה היתה כזה סיפור גדול בצרפת? הרי בכל ערוצי התקשורת בעולם נחשפות עדויות מהסוג הזה.

מסלייה: “זה עניין בעל חשיבות גדולה, מפני שהם חשפו סודות מתוך החקירה וזה אסור בצרפת על פי החוק. לא היתה להם זכות לפרסם את זה. בצרפת אפשר לראיין אנשים שמעורבים בפרשה אבל אסור להם לדבר על מה שקורה בבית המשפט או במהלך חקירה שטרם הושלמה. גם אני מעולם לא התראיינתי מאז. זו הפעם הראשונה, אבל אני מרגישה בנוח כיוון שזה עיתון ישראלי, רחוק מהעין הצרפתית, וקרוב לאוכלוסייה שאני יודעת שתבין את הדברים כמו שהם”.

אביו של מראח, לעומת זאת, מתכוון לתבוע את המשטרה הצרפתית על רציחת בנו. בני משפחה אחרים טוענים שהריגתו נעשתה כדי למנוע מבוכה משירותי המודיעין הצרפתיים, למקרה שמראח היה מובא חי למשפט, שם היתה נחשפת ערוותם ברבים. ואכן, שר הפנים הצרפתי לשעבר, קלוד גנט, אישר אחרי הרצח שאחרי שמראח חזר מפקיסטן, שירות הביטחון הכללי של צרפת גילה בו עניין, ועקב אחריו במשך כמה חודשים. הוא הוזמן ל”שיחה”, על ידי שירות המודיעין בנובמבר האחרון, ואחד האנשים שראיינו אותו היה חסן - אותו שוטר שמופיע בתמליל. מראח סיפר לחוקרים באותה פגישה, שנסע לחופשה בפקיסטן, ואף הראה להם צילומים מאותה “חופשה”. בשלב מסוים, ככל הנראה, השתכנע שירות המודיעין המרכזי מדבריו ושכח מהתייר מפקיסטן.

עורכת דין בנשמה

נכון לעכשיו, לא המשטרה, לא הפרקליטות ולא מועצת העיתונות נזפו בערוץ TF1 או השמיעו טענות על כך שחשף סודות מדינה ושיבש את החקירה. במסגרת החקירה המתקיימת מחפשים את המדליפים בלבד. מסלייה נשכרה על ידי משפחות הילדים כדי לייצג אותן במשפט האזרחי, כחלק מהמשפט הפלילי שהתחיל להתנהל בפאריס ויימשך לפחות שנתיים.

רויטרס

“מי ששכר את שירותַי היו הרב יעקב מונסונגו, מנהל בית ספר אוצר התורה, שאיבד את בתו מרים־חנה, ואווה סנדלר, אלמנתו של הרב יונתן סנדלר ואמם של אריה וגבריאל שנרצחו גם הם בפיגוע. בנוסף לכך, אני מייצגת את הילדים שהם קורבנות שסובלים מטראומה בלתי רגילה. הם קופצים כשהם שומעים אופנוע עובר ברחוב ומצטמררים מכל תנועה חשודה ורעש בלתי סביר”.

איזה מין בית ספר זה אוצר התורה?

“מדובר בבית ספר ייחודי מאוד. נשלחים לשם ילדים יהודים עם בעיות משפחתיות שונות, בהם ילדים שאיבדו את אחד ההורים שלהם או מגיעים מבתים הרוסים, והם זקוקים לתמיכה משמעותית. יש להם בעיות בלימודים, קשיים נפשיים. הילדים בפנימייה מגיעים ברובם מחוץ לטולוז, אבל למקומיים זה תיכון רגיל שמתחיל בגיל 14, ולומדים בו עד לבחינות הבגרות”.

מסלייה עצמה נולדה בפאריס להורים שעלו מתוניס והתבססו היטב בבירה הצרפתית. לאביה, קלוד היה משרד יחסי ציבור ואמה עבדה איתו, אבל הקשרים הרגשיים העמוקים של המשפחה נטועים בישראל. מלבד קרובי משפחה, בחר אביה, שנפטר לפני שנתיים, להיקבר בבית הקברות באשדוד, שם היא ואמה קנו לעצמן חלקות סמוכות. כשהיתה בת 17 נשלחה מסלייה ללמוד בבית הספר הצרפתי בירושלים, ושם סיימה את בחינות הבגרות. לאחר מכן למדה במשך שנה במכינה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים. “אבל אז חזרתי לפאריס, כי היה לי מאוד קשה כאן עם העברית. את לימודי המשפטים סיימתי בסורבון”.

היא נישאה לראשונה למרק שיש, ולזוג שתי בנות: אילנית, בת 25, שניגשת בחודש הבא לבחינות הסמכה במשפטים ועובדת במשרדה, ולאה, בת 23, שנה חמישית בלימודי רפואה, שעושה בימים אלה סטאז’ בבית חולים איכילוב במסגרת חילופי סטודנטים. לפני 15 שנה נישאה לז’אן פול בן חמו, ונועה היא בת הזקונים המשותפת.

היא התמחתה בפלילים וב–89’, לאחר שהתקבלה לעבודה במשרד עורכי דין, התאהבה במקצוע, ובמיוחד ברגע שבו היא לובשת את הגלימה ועולה על הבמה. “מאז ומעולם ידעתי שאהיה עורכת דין. אני זוכרת את הפעם הראשונה שנכנסתי לאולם בית המשפט, רעדתי מפחד והבוס שלי אמר שזה קורה לכולם ועודד אותי להוציא מעצמי את המיטב. המקצוע הזה הוא משהו שיש לי בנשמה. כל מקרה מלהיב אותי מחדש. כשאני לובשת את הגלימה השחורה אני מרגישה תחושה של התרוממות רוח, של עבודת קודש. כל השנים במקצוע לא הקהו את הכוח של זה”.

ב–91’ פתחה משרד עצמאי, עם שותפה, עורכת דין יהודייה אחרת. רבים מעורכי הדין שעובדים אצלה במשרד הם יהודים ‏(“הצרפתים מאמינים יותר ביהודים, ומעריכים את הראש שלהם. כשהם בצרות אמיתיות - הם מחפשים עורכי דין יהודים”‏). היא מגינה בעיקר על רוצחים, גנבים, אנסים ופדופילים ‏(“זה מה שהכי מרתק אותי”‏), ובאמצע שנות ה–90 התפרסמה בצרפת בתביעה אזרחית מפורסמת נגד הממשלה, שבה ייצגה חולי המופיליה שקיבלו עירויי דם נגועים באיידס. הפרשה התרחשה בשנות ה–80, אבל התפוצצה רק עשור מאוחר יותר. מסלייה ניצחה, והקורבנות קיבלו פיצוי כספי. “אני שונאת להפסיד, כך שזה נותן לי דרייב אדיר, אני עושה הכל כדי לנצח בכל המשפטים שלי. זה חשוב לי, אני משקיעה בזה את הנשמה והאמונה שלי”.

הזהות היהודית של מסלייה לא מפריעה לה לייצג לקוחות מכל גוני הקשת הצרפתית. מוצאה הספרדי נותן לה יתרון מסוג אחר, במקרים אחרים. “הספרדים יותר קשורים לישראל, הם יותר חמים, יותר רגשניים ויותר דתיים. האשכנזים לא כל כך מחצינים רגשות, הם יותר מעורים בחברה הצרפתית, פחות דתיים אבל כשזה מגיע לחתונה, הם מחפשים כלה או חתן יהודים”.

ברבריות בשם העיקרון

שום דבר לא דומה בעיניה לפרשת הייצוג של קורבנות הטבח בטולוז. כאן יש למסלייה הזדהות רגשית עמוקה: “המקרה הזה, מבחינתי, מזעזע ויוצא דופן, ואני גאה לייצג אנשים כמו הרב מונסונגו, אדם יוצא דופן, וגם את אווה סנדלר, אשה מוארת. כשאני מסתכלת עליה אני רואה עד כמה היא מקרינה מכוחה על כל הסובבים אותה”.
"אני מייצגת את הצד האזרחי בתביעה הזאת. לחלק האזרחי בצרפת יש חשיבות רבה מאוד. הנוכחות שלו בבית המשפט מעוגנת בחוק במטרה שהקול הזה יישמע בכל עוצמתו, שכל הנוכחים באולם יבינו מה קרה, שהקורבנות יבינו שמגינים על זכויותיהם ושיהיו בטוחים שייעשה להם צדק”.

כשאת מגינה על פושעים כמו אנסים ורוצחים, את מזדהה איתם?

“כן. אני מאמינה שכל אדם זכאי להגנה כדי לקבוע אם הוא אשם או לא. התפקיד שלי הוא להסביר לשופט מיהו האדם שעומד לפניו, מה הרקע שלו, מה המוצא, איך הוא גדל. אולי שם יימצאו השורשים להתנהגות שלו. זה מלהיב אותי מאוד.

אי–פי

"על מוחמד מראח לא הייתי מגינה כי הוא עשה פשע ברברי נגד האנושות. אני אף פעם לא משתמשת בשמו המפורש, מבחינתי הוא לא שייך למין האנושי ועל כן אין לשאת את שמו. הוא הרג שלושה אנשים רק בגלל שהם חיילים, ושלושה ילדים רק בגלל שהם יהודים. הוא נגע מבחינתי במשהו מקודש. הוא עשה את זה ביוזמתו, במחשבה צלולה וקרה, ובהתלהבות. זה אקט ברברי. ואני חושבת שמכל העולם כולו אין כמו ישראל שיכולה להבין את ההלם, הצער והאבל על מה שהוא עשה. זה מאוד חמור.

“לפני שהוא נהרג, הרוצח אמר לשוטרים שישראל אשמה ברצח. שהיא המניע לכל מעשיו בגלל הסבל שחיילי צה”ל הברוטאלים גורמים לילדים הפלסטינים המסכנים. למה הוא תקף את הקהילה היהודית? כי הקהילה הזאת אוהדת את ישראל. מאז הטבח בטולוז חלה עלייה של 46 אחוז באירועים אנטישמיים בצרפת, כי כל מיני אנשים מרגישים עכשיו חופשיים להגיד ולבצע מעשים אנטישמיים.

“האדון הזה לא מייצג איזו מפלצת עוטת זקן ומפחידה. הוא נראה כמונו, הוא נחמד בתמונה, הוא מחייך, טיפוס בנאלי שאף אחד לא היה מתייחס אליו כאל טרוריסט, ולכן קל יותר לאנשים להזדהות איתו ולחשוב שהוא מת כמו גיבור. אני חושבת שהוא מת כמו ברברי. יש שאומרים שהוא פעל לבדו, ואילו אני טוענת שהוא לא פעל לבדו. שהיו לו שותפים, ובהם אחיו.

“יש את כל ההוכחות לכך שהאח היה שותף לפשע. הוא אמר שהוא מאוד גאה באחיו, ושלמתים היה דם על הידיים. המטרה עכשיו היא להוכיח שהוא תיכנן את ההתנקשות ביחד עם אחיו. לא רק אנחנו, גם השופט־חוקר מחפש שותפים נוספים”. את העובדות שהיא יודעת על מהלך החקירה והשותפים האפשריים לתכנון הרצח, היא שומרת לעצמה, נאמנה לחוק הסוביודיצה בגרסתו הצרפתית.

בימים אלה של חום יולי־אוגוסט והווקאנס, כל מה שמעניין את הצרפתים הם פקקי תנועה בדרך לחוף הים בדרום או בצפון המדינה ומזג האוויר, לא הטבח בטולוז.

“זה כמעט נכון, אבל לא לגמרי. צרפת הרשמית מתבטאת בחריפות נגד גילויי אנטישמיות בלב הקונסנזוס, ומצד שני רוב הצרפתים שרויים בדיכאון מסיבות אחרות. השנה לא רק הוואקנס מעסיק אותם. יש להם בעיות תעסוקה ואבטלה. האווירה בצרפת היא של הסתגרות בתוך בעיות פנים, במציאת פתרונות לכלכלה, להגירה ולבעיות חברתיות. הצרפתים מסתכלים פחות על הנעשה בשוליים. כשסרקוזי הזדרז להזדהות עם הקהילה והגיע לטולוז, אמרו שהוא היה כל כך נמרץ בגלל שהוא יהודי”.

רויטרס

למה חשוב לך כל כך שהרצח יישאר בחדשות?

“זה לא קורה היום, וזה חבל. כשהנושא עולה, רוב הצרפתים מדברים רק על הרוצח וממשיכים הלאה. אבל האמת היא שהצרפתים מפחדים היום מזרים ובמיוחד מאלה שצבע עורם שחום, כלומר הערבים שהגיעו מהמגרב. יש אזורים בפרברים שאנשים לא נכנסים אליהם. יש רבעים בפאריס שהם גטאות לכל דבר. אלה שמפחדים מהקיצוניות המוסלמית הצביעו למרי לה פן. יש לה מראה מצודד, כמו לאביה, היא לא נראית מפחידה או מאיימת אלא נחמדה, היא תמיד מחייכת, בלונדינית, נראית כמונו. למרות שזה תעתוע, אני יכולה להבין למה אנשים יכולים להזדהות איתה”.

האנטישמיות החדשה

בבחירות האחרונות לפרנסואה הולנד לא היה ממש דחוף להתייחס לבעיות הבוערות שמטרידות את היהודים בצרפת, בהן אנטישמיות וביטחונה של ישראל, הפנו רוב יהודי צרפת את גבם לנטייה הטבעית למפלגות השמאל, והצביעו בבחירות האחרונות לניקולא סרקוזי, וזאת למרות שסרקוזי אמר יותר מפעם אחת שביבי שקרן ושליברמן בלתי נסבל.
“והוא שיקר?” תמהה מסלייה, “היהודים שמו עכשיו את הערכים שלהם בצד, והבינו שסרקוזי הוא פרו־ישראלי. הם החליטו לוותר על הערכים כדי להביע את העמדה של הנושא הקרוב ביותר ללבם. ואכן, ביום בחירתו של הולנד הניפו בכיכר הבסטיליה דגלי פלסטין”.

הטבח בטולוז, המצב הכלכלי ואירועים אנטישמיים מתרבים עוררו את יהודי צרפת לחשוב ברצינות יתרה על עלייה. זאת אומרת שנשמע יותר צרפתית ברחובות נתניה, אשדוד ושפת הים בתל אביב. “נראה שתצטרכו להתרגל לנוכחות שלנו כאן. הפרשה הזאת קירבה בין יהודי צרפת לישראל, והם מרגישים בצומת דרכים יותר מתמיד. יש מחלה אמיתית היום בצרפת, האנטישמיות מחמירה והיא הרבה יותר תוקפנית ופראית, יותר משמעותית מבחינת העוצמה שלה.

“מדובר בשנאה חזקה יותר מאשר בימי קרפנטרה ‏(חילול הקברים בבית הקברות בעיירה בשם קרפנטרה בדרום צרפת ב–90’‏) וקופרניק ‏(פצצה שהתפוצצה בחג שמחת תורה ב–80’ בבית הכנסת ברחוב קופרניק והרגה ארבעה יהודים‏), כך שהסיכוי היחיד של יהודים הוא בישראל. לא מדובר בפחד לחיות בצרפת, אלא ברצון במקלט לעת צרה, מעין פוליסת ביטוח. כך חושבים גם הצעירים בקהילה וגם ההורים שלהם שעושים חישובים איך לעשות את העלייה ואיך להשתלב מבחינה חברתית ובעיקר כלכלית.

“הרבה מאוד צעירים עוזבים היום את צרפת אחרי בחינות הבגרות ונוסעים לחוץ לארץ, ללונדון ולניו יורק. אחד המקומות המועדפים על היהודים היא ישראל. כאן הכי קל להם להתערות ולהתאקלם”.

“לעת צרה” ו”פוליסת ביטוח” זה לא פחד?

“לא במובן המיידי. הפחד אמנם נמצא באוויר אבל הוא לא מאיים ברמה המיידית. כך זה נראה, אם כי אי אפשר לדעת בביטחון. תעודת ביטוח זה כמו שחוסכים לפנסיה אבל כשאתה צעיר אתה לא רואה את זה באמת קורה לך אי פעם”.

מה שכן מעסיק את התקשורת הצרפתית באמת בתקופה האחרונה היה הרכילות שיצאה מארמון האליזה, זו הנוגעת לאשת הנשיא פרנסואה הולנד ומצליחה להחליף בקלות את ההתעסקות בקרלה ברוני. ולרי טרירוויילר ‏(אשתו הנוכחית של הולנד‏) וסגולן רויאל ‏(אשתו לשעבר של הולנד‏) הן נשים יפות, מוכשרות, דעתניות וקרייריסטיות. הראשונה היא הגברת הראשונה החדשה ועיתונאית, שהוגדרה על ידי התקשורת, בעדינות, ככלבתא.

השנייה היא פוליטיקאית, חברה בולטת במפלגה הסוציאליסטית הצרפתית שהיתה מועמדת מובילה לנשיאות צרפת בבחירות 2007, אז גם נפרדה מבן זוגה דאז ואבי ארבעת ילדיה, הולנד. העיתון “לה פואן” הכתיר את הפרשה האחרונה בין נשותיו של הולנד, הנוכחית והקודמת בכותרת “נשים על סף התמוטטות עצבים”, שכן אהבה, קנאה ויצרים עשו את הסיפור לעסיסי במיוחד.

רויטרס

טרירוויילר, היתה בת זוגו של הולנד מ–2000 אך הוסתרה מעיני הציבור עד 2007, בגלל הקשר הרשמי שעדיין נשמר עם רויאל. טרירוויילר הביעה בחודש יוני את תמיכתה ביריבה הפוליטית של רויאל בבחירות האזוריות, ובכך חיסלה את הקריירה הפוליטית שלה. בתגובה, הודיעו ארבעת ילדיהם של הולנד ורויאל שלא יפגשו עוד את טרירוויילר, ומבחינתם אין מקום לכל קשר בינם לבין בת הזוג הנקמנית של אביהם.

“היא מאוד יפה, עצמאית וקרייריסטית”, אומרת מסלייה, “אבל כנראה לא הכי נחמדה. לא מתנהגים ככה. אני מאוד עצובה בשביל סגולן, היא איבדה את הכל. אין לה עכשיו כמעט כלום מבחינה פוליטית”.

להתחבא בפאריס

בצרפת יש היום כ–500 אלף יהודים וכ–7 מיליון מוסלמים. חלק הארי של האחרונים שוהה בצרפת ללא מסמכים רשמיים וזכויות. הם גרים בפרברים הנידחים ובגטאות בתנאים קשים. את היהודים הם תופסים כעשירים וכמי שמנהלים את צרפת ואת העולם, בעוד הם עצמם חיים ללא תנאים בסיסיים, מתבוססים בעוני ובאומללות שאין להם ולילדיהם כל סיכוי להיחלץ מהם. רבים מהם מכורים לסמים ולכודים בתאים של האיסלאם הקיצוני מתוך תחושה שאין להם מה להפסיד, מאחר שהסיכוי שלהם להתערות בחברה הצרפתית שואף לאפס.

אחרי הפיגוע, החליטו ראשי הקהילה היהודית לקחת את גורלם בידם ולנסות להידבר עם מנהיגים מוסלמים מעל לראשם של פוליטיקאים ושירותי הרווחה הצרפתיים. “כשההורים שלנו, היהודים מצפון אפריקה, באו לצרפת - היינו באותו המצב. הם התחילו מכלום. עבדו קשה, נלחמו ובנו את עצמם תוך מתן כבוד לצרפת. כרגע התחושה בקהילה היא שמצד אחד יש להתלכד ולהכריז מלחמה, להיאבק באופן שיטתי ברשע, בטרור ובאנטישמיות, ומצד שני מנסים ראשי הקהילה ליצור דיאלוג עם המוסלמים. אם זה יקרה, אולי המוסלמים יבינו שצרפת זו צרפת ושישראל זו ישראל, ושאפשר לאהוב את ישראל ולא להסכים עם הבחירות הפוליטיות שלה, ושלא כולם מקשה אחת - לא בצרפת ולא בישראל”.

אפשר לומר שיש שני סוגי אנטישמיות בצרפת. יש אנטישמיות מסורתית עמוקה ומושרשת של הימין הקיצוני ואולי גם השמאל הרדיקלי שבאופן מסורתי תמך תמיד בערבים ובפלסטינים, וכיום קיימת צורה חדשה של אנטישמיות - של המוסלמים בצרפת. זה תיאור נכון?

“זה נכון, אבל זה מוסבר על ידם בכך שהם לא אנטישמים אלא ‘אנטי־ציונים’. היום צרפת היא חברה שונה לגמרי ממה שרוב הצרפתים היו רוצים שתהיה - הומוגנית, ללא זרים. לכאורה היא רב תרבותית מבחינה דתית וחברתית, דוגלת בשוויון, חופש ואחווה, אבל היא לא באמת מקיימת את זה. החוקים הם כן כאלה: לכל אחד יש זכות להאמין במה שהוא רוצה ולקיים את הדת שלו בביתו, אבל מחוץ לבית ובפני הרשויות, אתה קודם כל אזרח צרפתי. לכן חיוני בעיני להביא את האח לבית המשפט, להסתכל לו בעיניים ולהראות לכולם שאנחנו נאבקים על מסר חשוב מאוד”.

למרות האהבה לישראל, מסלייה לא מתכוונת לעלות בשנים הקרובות לישראל. הקריירות שלה ושל בעלה משגשגות, והחיים בפאריס מחייכים. “אני מעריצה את ישראל, יש בה משהו יוצא דופן, אבל פאריס זה הבית, על אף שלפעמים יש לי תחושה שאני צריכה להתחבא, שאנחנו חיים שם כמו במובלעת סגורה”.

  ------------------------------------------------------------------------------------------
“זה הכל חלק מהונאה”   - תמליל השיחה של הרוצח

תמליל השיחות שהובא ב–TF1 הוא רק חלק מהתמליל המלא הנמצא בידי המשטרה הצרפתית. הוא נעשה במהלך המשא ומתן בין המשטרה לבין מוחמד מראח, במשך 32 השעות שבהן התבצר בביתו. את המשא ומתן ניהל סוכן סמוי מסוכנות הביון הצרפתית המרכזית בשם הכיסוי חסן, שפגש את מראח כמה פעמים לאחר שהוא חזר מפעילותו בפקיסטן.

“אני בן אדם נחוש ולא עשיתי את זה כדי שיתפסו אותי”, אומר מראח לחסן, “ראיתם שם בעצמכם. אנחנו נמצאים בתהליך של משא ומתן, אבל אל תשכחו שיש לי נשק בידיים. אני יודע מה הולך פה, אני יודע איך אתם פועלים כדי להיכנס פנימה, אני יודע שאתם מסתכנים כדי להכניע אותי ואני לוקח את זה בחשבון. אבל חשוב שתדעו שעומד בפניכם גבר שלא מפחד למות. אני אוהב את המוות כמו שאתם אוהבים את החיים”.

בהמשך מתאר מראח את הניסיון הראשון, שלא צלח, בהתנקשות בשלושת החיילים: “הוא ‏(החייל‏) לא חיכה, הוא יצא מיד, וכך קרה שפיספסתי את המטרה”. לאחר מכן הוא מתאר את רצח הילדים בטולוז: “עליתי על האופנוע שלי והמשכתי לנסוע, עברתי שם ‏(ליד בית הספר אוצר התורה‏), ככה, כאילו כלום, ללא כוונה מיוחדת לעשות משהו. אבל אחר כך, כן, החלטתי לעשות את המעשה. למרות שבבוקר, כשהתעוררתי, זו לא היתה המטרה שלי.

“נשלחתי על ידי אל־קאעידה, עברתי אימונים אצל הטאליבן בפקיסטן, יש ארגון שלם מאחורי הדבר הזה. זה הכל חלק מתרגיל הונאה, אתה מבין, המלחמה היא הונאה. המטרה שלי בהתנקשות הזאת היתה להרוג אנשי צבא בכירים בגלל שאנשי הצבא האלה גויסו לאפגניסטן”.

המשא ומתן שניהלו השוטרים עם הרוצח



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו