בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ראיון עם יורגן הברמאס

אחרון הפילוסופים הגדולים קורא לאלף את הקפיטליזם

הפילוסוף הגרמני יורגן הברמאס, תלמידם של אדורנו והורקהיימר, חושב שעלינו לדרוש יותר מהפוליטיקאים ומהתקשורת, וחושש לעתיד האיחוד האירופי והדמוקרטיה

140תגובות

גבוה ואלגנטי בחליפתו הכהה והמוקפדת, נכנס יורגן הַבֶּרְמַאס, מחשובי הפילוסופים של המאה ה–20 והוגה הדעות החשוב ביותר בגרמניה היום, לאולם ההרצאות באקדמיה הלאומית הישראלית למדעים בירושלים.

גם בגיל 83 הילוכו קל וזקוף ומחשבתו בהירה. הוא הגיע לכאן במאי השנה, לשאת את ההרצאה השנתית הראשונה של האקדמיה על שם נשיאה הראשון, מרטין בובר, אבי הפילוסופיה הדיאלוגית, שהברמאס הוא מממשיכיה. האולם היה מלא מפה לפה בפרופסורים, סטודנטים ואחרים, שהגיעו במיוחד כדי לשמוע אותו. כמי שהיה תלמידם של תיאודור אדורנו ומקס הורקהיימר, בן דורם ובר הפלוגתא של מישל פוקו וז’אק דרידה, הברמאס הוא גם שריד לדור של הוגי דעות גדולים, שקולם פרץ את גבולות השיח האקדמי כדי להשמיע דברי ביקורת ברגעים קריטיים בהיסטוריה של זמנם.
קרוב לוודאי שלא היה זה רק העניין בדבריו של הברמאס על בובר שמשך את הבאים, אלא גם תחושה של הזדמנות אחרונה לפגוש פנים אל פנים אישיות גדולה, שדבק בה אבק כוכבים היסטוריים והיא בעלת השפעה אדירה על עולם האקדמיה בפרט ועל המחשבה המערבית בכלל.

אך די ברור שהנקודה הזאת חמקה מעיניו של הברמאס, כאשר הוא העניק תיאור דרמטי דומה לפעם היחידה שבה פגש הוא, כעוזר ההוראה הצעיר של אדורנו, את מרטין בובר.
זה קרה באוניברסיטת בון, בפעם הראשונה שבובר שב לגרמניה לאחר שנמלט ממנה ב–1938: “שוב ושוב נזכרנו אשתי ואני בערב הבלתי נשכח הזה”, אמר הברמאס בהרצאתו. “לא זכרנו את תוכן ההרצאה כפי שנחקק בנו הרושם מאקט ההופעה, כשההמולה באודיטוריום העמוס שקטה לפתע. האולם כולו קם על רגליו בהדרת כבוד, כשנשיא הרפובליקה הפדרלית תיאודור הויס ליווה בדממה את דמותו הקטנה יחסית של הקשיש המזוקן בעל השיער הלבן, ‘החכם מישראל’. דרך עדשת הזיכרון - הערב כולו מתנקז אל הרגע המכובד הזה”.

ללמוד, לא ללמד

גטי אימג`ס

הברמאס מדבר במבטא גרמני כבד, וליקוי דיבור, תוצאה של שפה שסועה, מקשה עוד יותר להבין את דבריו כשהוא ניצב מאחורי הפודיום. בהרצאה שלו, וכאתנחתה ישראלית אופיינית מכל אירוע מכובד, טלפון כלשהו מצלצל פתאום באחד החדרים הסמוכים. בהקשר של פילוסוף שעיקר עיסוקו הוא בתקשורת רציונלית, שני האלמנטים - ליקוי הדיבור וצלצול הטלפון - נראים כמו הדגמה חיה של “פעולה תקשורתית”, אחד המושגים הבסיסיים במחשבתו.

אך בפגישה פנים אל פנים המתקיימת במלון דן פנורמה בתל אביב, כהכנה לראיון שהוא בוחר לנהל דרך הדואר האלקטרוני, הוא נהיר וברור. הילוכו קל, אגבי, ועל אף מעמדו הרם, הפרופסור הגרמני מתגלה כאדם חביב ביותר, ידידותי ונטול יוהרה, איש שיחה עירני, חד, מהיר מחשבה וסקרן.

קודם שהוא מתפנה להשיב על שאלות, הוא נוטל לעצמו את תפקיד המראיין ומביע צמא עז ללמוד על החיים בישראל. אף שביקר כאן כמה פעמים בעבר ויש לו ידידים רבים באקדמיה הישראלית, נראה שהוא נחוש ללמוד על ההווה של המקום על כל צבעיו ורבדיו, והוא מספר על שיחות שניהל עם צעירים בירושלים, מסורתיים וחילונים, וגם עם נהגי מוניות.

אצל הברמאס, שיחות אנושיות כאלה של הבנה והיכרות עם אנשים שאינם חלק מן הקהילה שלך, הן לא רק עניין של העדפה אישית. תקשורת מסוג זה עומדת בלב לבה של הפילוסופיה שלו, וכפי שיתבהר בהמשך, היא המקור לאופטימיות שלו ביחס לעידן המנוכר שבו אנו חיים.

הברמאס שב ומצהיר על רצונו ללמוד את ישראל ולא ללמד בה בכל פעם שהוא מתבקש לחוות את דעתו על הפוליטיקה המקומית. כמו הפילוסופיה שלו, הוא אדם זהיר ואחראי ואינו רוצה ליפול בלשונו. רק שלוש פעמים לאורך הראיון הוא מסכים להגיב לנושאים הרלוונטיים לישראל: האחד הוא שירו השנוי במחלוקת של חתן פרס נובל לספרות, גינטר גראס, על ישראל ואיראן, השני הוא סוגיית הפליטים מבקשי המקלט ומהגרי העבודה והשלישי הוא עמדתו הכללית - שהוא שב ומדגיש שאינה מופנית כלפי המצב הישראלי המסוים - על פתרון סכסוכים אתניים־לאומיים באמצעות חלוקה של מדינה לתת־מדינות.

כשהוא נשאל לדעתו על שירו של גראס, שלפיו כוחה הגרעיני של ישראל מסכן את השלום העולמי, הוא משיב שהוא לא מבין מדוע גראס היה צריך לעשות את זה. “אין לי שום דבר מיוחד לומר על ההצהרה הלא מלומדת, בלתי מאוזנת ופרובוקטיבית של גראס”, הוא אומר. “אני לא רואה כל סיבה לפרסם דבר כזה. בשבילי, ההיבט המטריד ביותר של העניין הוא העובדה שהמעשה הזה פותח את שערי השיטפון העכור של הדעות הקדומות הרגילות - ולראשונה זה נעשה על ידי מישהו במעמדו ועם הרקע הפוליטי שלו: אין כל ספק שגינטר גראס אינו אנטישמי, אבל יש דברים שגרמנים בני הדור שלנו לא צריכים לומר”.

רויטרס

אירופה מתמודדת שנים עם סוגיה שנעשתה רלוונטית לישראל רק לאחרונה - פליטים המבקשים מקלט מדיני ומהגרים ממדינות עולם שלישי הבאים לכאן בחיפוש אחר עבודה. הממשל הישראלי אינו מעניק רישיונות עבודה לפליטים ולמהגרים, ואף מעודד את כליאתם והסגרתם. כיצד היית מייעץ לישראל לפעול בנושא?

“אני לא מכיר את הנסיבות המקומיות, אבל זהו נושא טעון בכל מקרה, וישראל נמצאת במצב מיוחד. כשאני קורא על הנושא הזה, אני לא יכול לחמוק מהמחשבה שאין לישראלי המצוי אלא להיזכר בגורל משפחתו שברחה מהנאצים. אבל מקלט פוליטי הוא בבירור החלק השולי של הסיפור. אין ארץ מפותחת שייחסכו ממנה הגלים הכלל־עולמיים של ההגירה מהאזורים העניים ביותר בעולם. הסקנדל האמיתי הוא הריבוד הנורא של תנאי החיים וציפיות החיים ברחבי העולם.

“לפי הסטנדרטים הליברליים, התגובות של החברות האירופיות הפוסט־קולוניאליות להגירה היו מטרידות, בייחוד כשהן נמצאו בלחץ כלכלי וחרדות של אובדן מעמד. בגרמניה, הסיסמה של המפלגות השמרניות - ‘אנחנו לא מדינה של הגירה’ - שרדה הרחק לתוך שנות ה–90. מה עלינו לעשות? ראשית על החקיקה הלאומית להבחין בבירור אך בזהירות בין מחפשי מקלט מדיני לפליטים כלכליים, ושנית, יש לכונן מדיניות הגירה שאינה מפרידה בין אנשים, אך ורק לפי כוונות הרווח שלהם לגבי המדינה הקולטת”.

באופן כללי, מה דעתך על פתרון סכסוכים לאומיים באמצעות חלוקה של מדינה אחת לשתיים כך שלכל לאום מדינה משלו?

“כנושא כללי בתיאוריה הפוליטית, ה’זכות’ של אומה למדינה משלה היא די שנויה במחלוקת. העיקרון הזה הוצהר על ידי הנשיא האמריקאי ווילסון, והוא פחות או יותר הכריע את הסכמי השלום של ורסאי בסוף מלחמת העולם הראשונה. התוצאה ההיסטורית היתה הרסנית, בגלל שההמצאה של מדינות חדשות או גבולות חדשים בהתאם לעיקרון הלאומי הזה משמעה היה ליצור כמה שיותר מיעוטים וסכסוכים לגבי מיעוט. גבולות כמעט תמיד נובעים ממקריות היסטורית.

“לפיכך, באופן אבסטרקטי ורק מסיבות נורמטיביות, שימור של מדינה רב־לאומית או רב־אתנית נראה כמו פתרון טוב יותר, כל עוד במקביל לכך מקפידים על הקניית זכויות מיעוטים מתאימות, או באופן כללי יותר - על זכויות תרבותיות, בנוסף לזכויות אזרח. היו גם קבוצות פוליטיות ציוניות לפני 48’ עם דעות דומות במדינה הזאת. רוב החברים המובילים, שמרטין בובר היה אחד מהם, הגיעו לפני ואחרי 1933 מגרמניה, או מהאימפריה האוסטרו־הונגרית וממזרח ומרכז אירופה. אבל מתוך ההיגיון המחשבתי הזה אין להסיק שלא היו סיבות מכריעות לייסוד מדינת ישראל ב–48’, והיום, הזכות הפוליטית לקיום מדינת ישראל מעוגנת מעל לכל ספק בסיבות הנורמטיביות הטובות ביותר. כמובן, המצב הנוכחי והמדיניות של הממשלה הישראלית הנוכחית דורשים הערכה אחרת, פוליטית, שאין זה מתפקידו של אזרח גרמני פרטי מהדור שלי לתת”.

הכסף מכרסם

הברמאס הוא הוגה פורה ביותר. הוא פירסם עשרות ספרים ומאמרים, מהם תורגמו לעברית “חברה וזהות בימינו: ראיונות ומסות” ‏(תרגום: דוד ארן, ספרית הפועלים, 91’‏), קובץ המסות “הקונסטלציה הפוסט־לאומית” ‏(תרגום: יעקב גוטשלק, הקיבוץ המאוחד, 2001‏) ומאמרו “המודרנה - פרויקט שלא נשלם” נכלל בקובץ בעריכת עזמי בשארה ‏(הקיבוץ המאוחד, 97’‏). עבודותיו החשובות ביותר, ביניהן: “הטרנספורמציה המבנית של הספרה הציבורית” ‏(62’‏), “התיאוריה של הפעולה התקשורתית” ‏(85’‏) ו”בין עובדות לנורמות” ‏(92’‏) לא זכו לתרגום עברי עד כה. באוקטובר הקרוב צפוי להתפרסם ספר נוסף פרי עטו “Nachmetaphysisches Denken II” ‏(מחשבה פוסט־מטאפיזית‏).

הברמאס נולד בסמוך לדיסלדורף ב–1929, גדל בגרמניה של ימי הרייך השלישי והתבגר בתקופה שאחרי המלחמה. הוא היה בן 15 כשארצו הפסידה לבעלות הברית ולפני כן עוד שירת בנוער ההיטלראי, בדומה לרוב המכריע של בני דורו, ובמסגרת חובת הגיוס שהושתה באותה עת גם על נערים, נשלח להגן על החזית המערבית בחודשי המלחמה האחרונים.

עד לסיום לימודיו בתיכון, התגורר הברמאס בסמוך לקלן, עם אמו גרטה, אביו ארנסט, שהיה מנהל בכיר במשרד התעשייה והמסחר של קלן, ותואר על ידי בנו כמי שהזדהה עם התנועה הנאצית, אחיו הבכור האנס־יואכים ואחותו הצעירה אניה. הסביבה הביתית היתה פרוטסטנטית מאוד, וסבו של הברמאס היה מנהל סמינר לכמרים בעיירה.

אך הצפייה במשפטי נירנברג ובסרטים שצולמו במחנות הריכוז ונחשפו אחרי המלחמה היתה בשביל הברמאס אירוע מכונן, שגרם לו להבין את עומק הכישלון המוסרי והפוליטי של גרמניה הנציונל־סוציאליסטית, ואת אזלת ידה של הפילוסופיה הגרמנית באותה תקופה. התובנה הזאת ליוותה אותו, והיתה כוח מניע לעיסוק המתמשך שלו בדמוקרטיה, ברציונליות ובקידום הספרה והשיח הציבוריים.

אחרי שלמד באוניברסיטאות של גטינגן וציריך, כתב ב–54’ באוניברסיטת בון את עבודת הדוקטורט שלו על שלינג. בתחילת דרכו הפילוסופית, היה הברמאס שקוע בתוך המסורת האינטלקטואלית הגרמנית - הוא קרא קאנט והגל ואת מרקס ופרשניו. בהמשך דרכו, המחקר שלו התפתח בזכות ההיכרות עם הוגי התיאוריה הביקורתית של החברה, תיאודור אדורנו ומקס הורקהיימר, חברי אסכולת פרנקפורט, עם הסוציולוג מקס ובר ולאחר מכן עם הוגי המסורת האנגלו־אמריקאית והפרגמטיסטית. אך בשיחה עמו הוא מעיד שגם היום הפילוסופים שהוא קורא יותר מכל הם שני האבות הגדולים של הפילוסופיה הגרמנית. “קאנט הוא ההוגה הגרמני המושלם ביותר - ללא כל רבב מוסרי”, הוא אומר, ומוסיף: “אני ממשיך לצעוד הלוך ושוב מקאנט למרקס דרך שלינג והגל ובחזרה”.

הוא זכה להכרה משמעותית לראשונה ‏(לפחות בגרמניה‏) כאשר פירסם ב–62’ את “הטרנספורמציה המבנית של הספרה הציבורית”, מחקר היסטורי־חברתי מפורט של התפתחות קטגוריה מרכזית של המודרניות - הספרה הציבורית הבורגנית - ממקורה בסלונים של המאה ה–18 ועד לטרנספורמציה שלה דרך השפעת תקשורת ההמונים, המונעת על ידי ההון. הברמאס איפיין את התקופה הזאת, עד תחילת המאה ה–20, ככזו שאיפשרה, בתחומים מסוימים, את קיומו של שיח ביקורתי רציונלי, שהיה משוחרר מלחצים כלכליים וחברתיים וממוסדות הדת והמדינה, ושבו בני השיח התייחסו זה לזה כשווים בניסיון משותף להגיע להבנה לגבי נושאים שנגעו לכולם.

הברמאס תיאר כיצד מראשית המאה ה–20 השיח הזה הלך והצטמצם בגלל שני גורמים שכירסמו בספרה הציבורית: מערכות הכסף והכוח. השיח הרציונלי נותר כאידיאל שלא מומש, שכן החיים הבורגניים, הנשמעים למערכת חברתית וחוקית המבטיחה המשך צבירת עושר בידי יחידים, עמדו תמיד בסתירה מוחלטת לעקרונות השיח הדמוקרטי האמיתי, ובסופו של דבר הוא הידרדר במאה ה–20 למצג שווא וריקני של פסאודו־דמוקרטיה.

הרעיון שפיתח באותה עבודה ושנותר בבסיס מחשבתו תמיד, למרות התפתחותה המפוארת והענפה, הוא של ניסיון לבנות מחדש תקשורת רציונלית, שיח אנושי המשוחרר מאילוצים ומשיקולים זרים. כפי שכתב עדי אופיר במאמר מרתק על הברמאס בגיליון 44 של כתב העת “זמנים” ‏(93’‏), “כל עבודתו של הברמאס טבועה מכאן ואילך בחותם הפרובלמטיקה של הספרה הציבורית”.

להאשים את הפוליטיקה

מתוך העיסוק האינטלקטואלי הזה ראוי גם להבין את מעורבותו של הפילוסוף בחיים שמחוץ לבועה הסגורה של האקדמיה. “על האינטלקטואלים להשתמש בפומבי בידע המקצועי שלהם”, אמר הברמאס בנאום לרגל קבלת פרס קיוטו ב–2004, “ועליהם לעשות זאת מיוזמתם האישית, כלומר, בלי שמישהו אחר יזמין אותם. אל להם להיות ניטרליים ולהתנזר מתמיכה בצד מסוים, עליהם להצהיר על דבר־מה רק מתוך מודעות מלאה לאפשרות שלהם לטעות. עליהם להגביל את עצמם לנושאים הרלוונטיים, לתרום מידע וטיעונים טובים. במילים אחרות, עליהם להתאמץ לשפר את הרמה הנחותה של השיח הפומבי”.

כפי שכתב עליו ג'ורג' דיאז במאמרו ב"דר שפיגל" (2011), הברמאס עצמו תמיד הקפיד להיות מעורב בהחזרתה של גרמניה למסלול הראוי, כלומר, המסלול שנראה לו ראוי: לכיוון המערב, על דרך הרציונליות. הוא דיבר בפומבי בזמן מרד הסטודנטים בסוף שנות ה–60; בעת הוויכוח הארסי בין היסטוריונים ב–86’, שהתמקד ביחס של המדינה לעברה הנאצי; לאחר איחוד גרמניה ב–90’ ובזמן הפלישה לעיראק. לאחרונה קולו נשמע הרבה - בכעס ובאזהרה - בהקשר של המשבר הכלכלי והשלכותיו ההרסניות על האיחוד האירופי.
ב–2008 בראיון ל”Die Zeit” אמר שיותר מכל מטרידה אותו העובדה שדווקא השכבות החלשות בחברה, שממילא לא נהנו מפירות הגלובליזציה, הן אלה שישלמו את המחיר הגבוה ביותר על התמוטטות השוק. “בשונה מבעלי המניות”, אמר, “הם לא ישלמו בכסף, אלא במטבע הקשיח של קיומם היומיומי”.

אבל הברמאס מסתייג מהפניית אצבע מאשימה לעבר החברות או בעלי ההון. המסגרת החוקית והאווירה של מקסום הרווחים הם האחראיים, לדבריו. “הפוליטיקה, ולא הקפיטליזם, היא זו שצריכה לשמור על קידום הטוב הכללי”. באותו ראיון, הברמאס הביע את תקוותו לכך שבעקבות המשבר הכלכלי, ההשקפה הניאו־ליברלית תזכה ליחס ביקורתי יותר ושהפרוגרמה הכללית שמכפיפה את חיי העולם לציוויי השוק תועמד סוף־סוף בשאלה.

הברמאס רואה את האירועים הללו מתוך הפריזמה של עיסוק רב שנים בבעיות המאפיינות את העידן המודרני - לא רק כתקופה מסוימת בהיסטוריה - אלא כתכונה מהותית המאפיינת את הקיום האנושי, שמתייחד ברציונליות ובשפה. בעיניו, המשבר הכלכלי של 2008 היה רק עוד תולדה הרת אסון של הפתולוגיה העיקרית של המודרנה - ההשתלטות של “הרציונליות התכליתית”, התופסת את העולם במונחים של רווח והפסד ‏(ועומדת בניגוד ל”רציונליות התקשורתית”‏), על החשיבה האנושית ועל “עולם החיים” - מושג שהברמאס מרבה להשתמש בו.

רויטרס

“‏(עם המשבר‏) ההשקפה שנותנת עדיפות עליונה לאינטרסים של בעלי מניות, שאדישה לאי שוויון חברתי הולך וגובר, להיווצרותו של מעמד נמוך, לעוני - איבדה את תוקפה. עם השיגעון שלה להפרטה, ההשקפה הזאת מרוקנת את התפקודים הבסיסיים של המדינה, מוכרת את שרידי הספרה הציבורית למשקיעים כלכליים שממקסמים רווחים ומכפיפה את התרבות והחינוך לאינטרסים ולמצבי הרוח של נותני חסות שתלויים במעגלי השוק”, אמר הברמאס ל”די צייט”.

לפי הברמאס, תחומים מסוימים של החיים, הפגיעים שבהם, לא צריכים להיות חשופים לסיכוני הספקולציות של שוק המניות. “בדמוקרטיות יש גם טובין ציבוריים, למשל תקשורת פוליטית לא מעוותת, שלא יכולים להיות מותאמים לציפיות הרווחים של משקיעים כלכליים. הצורך של האזרחים במידע לא יכול להיות מסופק על ידי תרבות של סאונד בייטים קלים לעיכול שמלבלבים בנוף תקשורתי ששולטת בו הטלוויזיה המסחרית”, הוא אומר.

אחרי המשבר, האם הקפיטליזם עדיין לגיטימי? ואם לא - האם יש לו אלטרנטיבה?

“אפשר להעלות שאלות של לגיטימיות ביחס למשטרים, ממשלות ומדיניות, ולתוצאות ההרסניות שיש לשווקים שאין עליהם שליטה פוליטית של החברה. היום, אלה בעיקר ארצות הברית ובריטניה שחוסמות את הרגולציה המתבקשת של השווקים הפיננסיים הגלובליים. אם המשטר הניאו־ליברלי החובק עולם ימשיך לפרק את מדינת הרווחה ולהרחיב את הפער הקיים בין העניים הרבים והסופר־עשירים המעטים, בעיית הלגיטימיות תגדל עוד ועוד, אפילו בדמוקרטיות המערביות שעד כה שימשו כמודל”.

לפי הברמאס, היעדר שיח ציבורי חופשי מחריף את הבעיה: “בחלק מן המדינות הללו, פני השטח של הלגיטימיות נשמרים רק בגלל שמבנה הבסיס של ספרה ציבורית פוליטית המתפקדת היטב נהרס זה כבר. מצד שני, מאז 89’–90’ אני לא רואה סיכוי ממשי ל’דרך שלישית’. מה שאנו זקוקים לו, ומה שעדיין אפשרי, הוא אילוף הקפיטליזמים שנהפכו לפראיים”.

מה התחזיות שלך ביחס לאיחוד האירופי, ולמה אתה מקווה?

“אני לא יכול לחזות דבר במצב בלתי יציב שכזה. הבעיה הבסיסית היא שיש חוסר איזון בתוך המרחב האירופי - ההבדלים ברמת הפיתוח והתחרות הבינלאומית בין כלכלות לאומיות הם גדולים מדי בשביל מטבע משותף ללא ממשלה כלכלית משותפת. אנחנו זקוקים לצעדים אמיצים לקראת אינטגרציה נוספת, לפחות בגרעין המרכזי של אירופה. אבל סביר להניח שלא ניתן יהיה להתגבר על הפירוד הפוליטי בזמן, בגלל אגואיזם לאומי והיעדר מנהיגות פוליטית”.

הצורך באינטגרציה ברמה העל־לאומית היה ברור להברמאס כבר בשנות ה–90, אז הוא סבר שההליכה לקראת גלובליזציה כלכלית היתה צריכה להיות מלווה במערכת של תיאום פוליטי כלל עולמי וקודיפיקציה חוקית נוספת של יחסי החוץ. “מאז תחילת העידן המודרני”, הוא אמר ל”די צייט”, “היה צריך לאזן שוב ושוב בין השוק והפוליטיקה כדי לשמר את רשת יחסי הסולידריות בין חברי הקהילות הפוליטיות. תמיד קיים מתח בין קפיטליזם ודמוקרטיה, משום שהשוק והפוליטיקה מתבססים על עקרונות מנוגדים”.

במסה מ–98’, “הקונסטלציה הפוסט־לאומית”, ניתח הברמאס את היחלשות מדינת הלאום לנוכח הגלובליזציה והתחזקות חברות הענק. בין הגורמים הפוגעים במדינת הלאום הוא מנה כמה: את ההעתקה של מפעלים שלמים וקווי ייצור לעולם השלישי כדי למזער את הוצאות העבודה; עסקות פיננסיות בינלאומיות, שבהן המדינה ומוסדותיה הופכים לצופים מהצד ובמקביל פוחתים מקומות העבודה בתוך המדינה; התרחבות הפערים החברתיים בגלל האבטלה, שעה שרווחי הענקים, שלא חלה עליהם חובת מיסוי - מרקיעים שחקים; והיוותרותה של המדינה ללא אמצעים מספיקים להבטחת רווחת אזרחיה ולצמצום הפערים.

הכיוון לפתרון הוא, לדעת הברמאס, הקמתם של מוסדות על־לאומיים שיאפשרו הסכמים בין ממשלתיים הכוללים סנקציות מחייבות. הרווחים שמופקים מפרויקטים שאפתניים כדוגמת האיחוד האירופי הם גדולים במיוחד, לדבריו, “שכן הודות למשטרים כלל־יבשתיים מעין אלה נוצרים לא רק אזורי מטבע אחידים, המקטינים את הסיכונים הנובעים מתנודות בשערי החליפין, אלא יחידות מדיניות גדולות יותר עם סמכויות המדורגות באופן היררכי. בעתיד תעמוד על הפרק השאלה אם להשאיר בעינו את הסטטוס־קוו באירופה שאוחדה באמצעות השוק, או שמא לחתור אל דמוקרטיה אירופית”, כתב.

הוא כמו חזה את אי־הסדר ששורר היום באירופה, כשכתב אז: “קשה פי כמה מחיבור מדינות אירופיות לאיחוד פוליטי תהיה השגת הסכמה על פרויקט של סדר כלכלי עולמי. פרויקט כזה לא יתמצה ביצירת שווקים ובמיסודם החוקי, אלא ינהיג אלמנטים של גיבוש רצון פוליטי ברחבי העולם ויאפשר ביות של תוצאות הלוואי הלא רצויות הנובעות מפעילותו של השוק הגלובלי. מאחר שעוצמת הכלכלה הגלובלית גדולה מכפי כוחה של המדינה הלאומית להתמודד עמה, עולה ומתבקשת מאליה... חלופה אחת, והיא העברתן של הפונקציות שטופלו עד כה על ידי המדינות הסוציאליות במסגרת הלאומית לערכאות על־לאומיות”.

הפיכת הטכנוקרטים

אלא שהגופים העל־לאומיים של היום, כמו ג’י–8 ‏(ארגון המדינות המתועשות‏) או הנציבות האירופית ‏(הגוף המבצע של האיחוד האירופי‏), לא משביעים את רצונו של הברמאס. בג’י–8 הוא רואה מועדון אקסקלוסיבי שבו הנושאים נידונים באופן לא מחייב מספיק, ושתוצאות מפגשיו עלובות יחסית לציפיות מהם. הביקורת שלו כלפי הנציבות האירופית חדה ומפורטת יותר. לאחרונה אף פירסם ספרון, “על החוקה האירופית”, שבו תיאר כיצד מהות הדמוקרטיה השתנתה בלחץ המשבר והטירוף של השוק. הברמאס טוען שהכוח חמק מידי האנשים ועבר לגופים שהלגיטימיות שלהם מוטלת בספק - כמו המועצה האירופית, שמורכבת מראשי המדינות באיחוד. “הטכנוקרטים ביצעו הפיכה”, הוא כתב שם.

בספרון מביע הברמאס חשש מהעברת כוח וסמכויות מהממשלות האירופיות למועצה. “ב–22 ביולי 2011, קנצלרית גרמניה, אנגלה מרקל, ונשיא צרפת אז, ניקולא סרקוזי, הסכימו לפשרה עמומה בין הליברליזם הכלכלי הגרמני לבין הגישה הצרפתית הדוגלת במעורבות רבה של הממשלה בשוק הפרטי”, כתב בספרון. “כל הסימנים מעידים על כך ששניהם רוצים להפוך את הפדרליזם האקזקוטיבי שאמנת ליסבון קידשה לעליונות של המועצה האירופית על ממשלות המדינות - מה שמנוגד לרוח ההסכם”.

ההתנהלות של מנהיגי מדינות האיחוד באמת מרגיזה אותו. אך גם כאשר הוא נרגז, סגנון דיבורו וכתיבתו של הברמאס אחראיים ויציבים, וזו, כפי שכותב עליו דיאז, אחת הסיבות לכך שהוא נחשב זוהר פחות מחבריו הפוסט־מודרנים, פוקו ודרידה. הוא לא מעמיד מופעים כמו אלה של סלבוי ז’יז’ק, מביע זעם או משתלח במשהו באופן גורף. הוא תמיד היה שמאלני, תמיד התנגד לאלימות, תמך בחוקה ובפרוצדורות חוקיות. הוא מאמין בדמוקרטיה, מאמין ברציונליות האנושית, בשיח פתוח ובספרה ציבורית שמנסה לשפר את המצב החברתי.

הברמאס הוא בן דורם של הפוסט־מודרניסטים, וככזה הוא שותף להתפכחות האירופית מן הנאורות, שהובילה את אירופה, דרך אידיאלי התבונה והחינוך שבבסיסה, אל זוועות השואה ועוולות הקולוניאליזם. אך בעוד פילוסופים אחרים הסיקו מכך שהנאורות עצמה פסולה כתפיסת עולם, והאלימות שייצרה היא פנימית ונובעת מעצם המבנה שלה, המקדש את התבונה הרציונלית ובז למשקעי המסורת - הברמאס נותר, כאמור, נאמן לערכיה הבסיסיים.

הברמאס מתייחס למערכת שמרקל וסרקוזי כוננו בזמן המשבר הכלכלי כ”פוסט־דמוקרטיה”. הוא סבור שהמקום המרכזי שניתן לנציבות האירופית הוא “אנומליה”, והוא רואה בה “גוף ממשלתי שעוסק בפוליטיקה מבלי שהורשה לעשות זאת”.

בראיון ל”דר שפיגל” בשנה שעברה הוא תיאר אירופה שבה מדינות מונעות על ידי השווקים, ואיחוד אירופי שמשפיע על היווצרות של ממשלות חדשות באיטליה וביוון. הברמאס רואה באירופה פרויקט לציוויליזציה שאסור לתת לו להיכשל, וסבור שה”קהילה הגלובלית” אינה רק אפשרית, אלא הכרחית, על מנת לפייס בין דמוקרטיה וקפיטליזם - שאם לא כן, המדינות ינוהלו על ידי השווקים. באותו ראיון הוא התוודה שב–2008 הבין לראשונה שהתהליך של התרחבות, אינטגרציה ודמוקרטיזציה, שעד אז נתפס אצלו כאוטומטי, אינו מתקדם מעצמו ואף יכול לנוע בכיוון ההפוך.

“בפעם הראשונה בהיסטוריה של האיחוד מתחולל פירוק של הדמוקרטיה, והעולם מצוי בצומת דרכים”, אמר. “האליטה הפוליטית לא מעוניינת להסביר לאנשים שמתקבלות החלטות חשובות בפרלמנט האירופי בשטרסבורג. הם חרדים רק לאובדן הכוח שלהם”. בעיניו, האיחוד אינו חבר מדינות או פדרציה, אלא משהו חדש: מבנה חוקי שאנשי אירופה הסכימו לגביו כאזרחי אירופה וללא הממשלות. כאן מגיע תפקידה של התקשורת - שלדברי הברמאס, עליה לעזור לאזרחים להבין את המידה העצומה שבה האיחוד משפיע על חייהם - האיחוד צריך לעבור דמוקרטיזציה.

בשנות ה–60 הברמאס היה קרוב להוגי אסכולת פרנקפורט, מאז ששימש כאסיסטנט של הפילוסוף והסוציולוג היהודי אדורנו ב–56’. השיבה של הורקהיימר ואדורנו לפרנקפורט מארצות הברית, אליה ברחו לפני המלחמה, התניעה את מחשבתו של האינטלקטואל הצעיר, ובראיונות שונים העיד שכתביהם סייעו לו להעז ולקרוא את מרקס ופרשניו, בעיקר לוקאץ’. זו התקופה שבה החל לגבש את משנתו. אך מאה השנים המפרידות בין מרקס להברמאס עשו את שלהן. כפי שמסביר פיטר גורדון במאמרו ב”ניו ריפבליק” מ–2011, כמי שהתבגר אחרי גלגולי המרקסיזם לרוסיה של סטאלין, הברמאס היה מוכרח לנטוש את השאיפות המהפכניות ולפתח פוליטיקה מעשית, שמשלימה עם מדינת הרווחה האירופית הדמוקרטית, ומקבלת הן את הרכוש הפרטי והן את המגוון הבלתי נמנע של סיעות ומפלגות במערכת הפרלמנטרית.

להתנתק מהורקהיימר ואדורנו

זה היה גם סלע המחלוקת בינו לבין תנועת הסטודנטים, שבתחילה היה תומך נלהב שלה. בראיון הוא מספר ש”התנועה היתה כוח משחרר בכל ארצות המערב. המשכתי לתמוך בכוונות הפוליטיות המקוריות שלה בציבור הרחב יותר, ואני עדיין מגן על ההשפעה הבריאה שאכן היתה לה על התרבות הפוליטית הגרמנית.

“הפער בין תנועת הסטודנטים לביני נגע לשימוש בכוח. גדלתי בתקופת הנאציזם עד גיל 15 - היו לי זיכרונות שלהם לא היו. ב–67’ הייתי פרופסור צעיר שעמו התנועה קיימה חברות קרובה במשך שנים. זו גם הסיבה שבגללה חשתי אחריות מיוחדת כלפי מה שתפסתי כטעויות הפוליטיות שלהם. בתקופה שבה דנו בלגיטימיות לכאורה של האמצעים האלימים שלהם, אני זוכר את הסצנה שבה אמרתי לציבור של סטודנטים, שהרפובליקה הפדרלית של גרמניה, למרות כל החסרונות שלה, עדיין היתה אחת מחמש או שבע המדינות הליברליות ביותר בעולם - ושעלינו דווקא להתעקש על כל אות בחוקה שהופרה ולהילחם על מימוש הפוטנציאל הנורמטיבי שלה. את יכולה לתאר לעצמך כיצד הגישה שלי התנגשה עם הלהט המהפכני שלהם”.

מה שבכל זאת נותר מהמרקסיזם אצל הברמאס, נבע מכך שבית הגידול שלו היה, כאמור, אסכולת פרנקפורט. בשביל אדורנו והורקהיימר, המרקסיזם לא היה עוד תיאוריה של מהפכה, אלא “תיאוריה ביקורתית” שמטרתה לחשוף את אי־הרציונליות ואי־השלמות של העולם הזה. בראיון עמו הוא מצטט מזיכרונו את דמויותיהם של מוריו: “אדורנו היה עבורי התגלות כשהפכתי די במקרה לעוזר שלו. הוא הגאון היחיד שאי־פעם פגשתי - במקרה שלו, המונח הבעייתי הזה תקף. הוא היה אדם לגמרי נוכח וממוקד, שעמד מולך חד וקשוב, בעיניים חומות, עמוקות ופגיעות. אדורנו היה אוטונומי באמת רק בדיון האקדמי וכשישב לצד שולחנו, כשחשב וכתב, אבל בכל הקשר ממסדי הוא היה לגמרי חסר אונים.
“הוא היה מאסטר באולם ההרצאות, לא מסוגל לדבר לדקה או לשעה במשפטים שלא היו מיד מוכנים לדפוס. בעוד שהתלמידים הטובים ביותר שלו נשארו תלויים בו כל חייהם, הוא הפך עבורי למורה רק שנתיים אחרי שסיימתי את הדוקטורט במקום אחר - כך שהייתי בר־מזל לקיים יחסים קרובים אבל ‘בוגרים’ איתו, עד שמת ב–69’”.

על הורקהיימר, שהיחסים עמו היו מתוחים יותר ‏(הוא היה הסיבה שבגללה הברמאס לא סיים את התואר המתקדם שלו, “הביליטציה”, במכון למחקר חברתי‏), הוא מדבר בנימה מרוחקת יותר, ומספר שהפרופסור כבר היה קרוב לפרישה כשהוא עצמו נכנס למכון ב–56’.

“הוא היה חרד ולא בטח בי בגלל מה שתפס כנטיות השמאלניות שלי”, אומר הברמאס. “אבל במבט לאחור אני מעריץ הן את החיבורים הגדולים שלו במכון למחקר חברתי והן את החוש המדויק שלו למצבים פוליטיים. הוא היה היחיד באסכולת פרנקפורט שצדק בתחזית לגבי 1933, ומי שאחרי חזרתו לגרמניה ב–49’ היה בעל ההבחנות הבהירות ביותר לגבי המשכיות הנאציונל־סוציאליזם בנטיות הפוליטיות והמנטליות של רוב האוכלוסייה בזמן תקופת אדנאוואר”.

כפי שהעיד על עצמו, הברמאס אכן לא פיתח תלות במוריו. הוא סבר שהם היו פסימיים מדי ביחס לנאורות ולקידמה. ביקורת הנאורות של השניים, ההתפכחות מעידן התבונה שהסתיים באושוויץ, לא הותירה מקום לתקווה, ולא איפשרה להם להציל את אותה התבונה שבה מאמציהם הביקורתיים היו תלויים.

גישתו של הברמאס היתה מעשית יותר מזו של מוריו, והוא חיפש תיאוריה ביקורתית שתאפשר את הצלתה של הנאורות מעצמה, דרך בנייה מחדש שלה. חלק מהבעיה שהברמאס זיהה בתיאוריה הביקורתית של אסכולת פרנקפורט היתה קשורה בתפיסתם המצמצמת מדי את היחסים האנושיים, ככאלה שמבוססים על תודעת היחיד, תוך התעלמות מהממד הבין־אישי, וכן תפיסה צרה מדי של הרציונליות האנושית כרציונליות תכליתית בלבד.

התוצאה של זיהוי אותו ממד חסר היא מה שנהוג לכנות כ”מפנה הלשוני” של הברמאס, שהבשיל רק באמצע שנות ה–80 בתיאוריה של הפעולה התקשורתית, המאגנום אופוס שלו, המונה יותר מ–1,000 עמודים. האתגר העיקרי בעבודה הזאת היה להראות שעצם המבנה של השפה האנושית טומן בחובו הבטחה להבנה הדדית וקונסנזוס רציונלי: אידיאל שיכול לשמש כבסיס לדמוקרטיה אמיתית.

לצורך כך, השתמש הברמאס בכלים של הפילוסופיה האנגלו־אמריקאית, מסורת פילוסופית שנתפסת כנבדלת ומרוחקת מן המסורת האירופית, שבה התחנך. עדי אופיר טוען במאמרו כי זוהי גדולתו של המפעל הפילוסופי של הברמאס - העובדה שיצר סינתזה בין שתי המסורות הגדולות והיריבות של הפילוסופיה המערבית המודרנית.

בספרו “תקוות הנאורות”, מסביר מתן אורם שהברמאס העמיד את הגדרת משבר המודרניות על תפיסת הרציונליזם. לפי אורם, טענתו המרכזית של הברמאס היא שתהליכי הרציונליזציה החברתית שעיצבו את המדינה המודרנית נשלטו ברובם על ידי תפיסת רציונליות תכליתית. “תפיסה כזו של רציונליות מבטאת רובד אחד בלבד של הרציונלים - את היבטי הידע הכפופים ל’ציוויי אינטרס’ של הון כלכלי, עוצמה פוליטית ושליטה ביורוקרטית”. החברה המודרנית מתאפיינת בפיצול הולך וגובר בין תחומי ידע, כשבכל תחום ההתמחות הולכת וגדלה, ומדירה את כל מי שאינו מומחה מתוך השיח הפנימי שלה. החברה הופכת כך למפוצלת ולמנוכרת, הידע העמוק נעשה נגיש פחות ומרוחק יותר מעולם החיים היומיומי. במקום האפשרות לדון באופן תבוני ולקבל הכרעות, אנשים נסמכים בעיוורון על דעות המומחים. במקביל, היגיון המחשבה הכלכלי, הפועל לפי שיקולי רווח והפסד, פולש אל שאר תחומי החיים, כך שמה שהברמאס מכנה “רציונליות תכליתית” משתלט על החשיבה האנושית ומדלדל אותה.

התהליך הזה מתואר על ידי הברמאס ככזה שפוגם בתקשורת האנושית החותרת להבנה ובכך מפרק את הבסיס הנורמטיבי המלכד של החיים החברתיים. מה שקורה כתוצאה מכך הוא שבניסיון לטפל באופן ביקורתי בעולם, או שנוטלים הצדקה מההיגיון הפנימי של אחד התחומים ובכך מגבילים את הביקורת לסולם ערכים מסוים, או שהופכים לחלק משיח ביקורתי חסר בסיס ותוקף המחסל את המקורות המושגיים שמזינים אותו, כפי שקורה אצל הפוסט מודרניסטים.

כפי שמסביר אופיר, במפעלו רב־השנים הברמאס מבקש להראות שיש גם רציונליות אחרת, שאינה ניתנת להעמדה על יחסים בין אמצעים לתכליות, ואת זאת הוא עושה באמצעות הרעיון של הפעולה התקשורתית - תקשורת שחותרת להבנה ולהסכמה על בסיס נימוקים וטיעונים. זוהי תקשורת רציונלית - היא לא יכולה להתקיים מתוך כפייה, או התערבות של שיקולים זרים כמו כסף או כוח, והמטרה אינה הגדלת רווחים של יחיד זה או אחר אלא הגדלת ההון המשותף לכל משתתפי השיח, המתבטא בהבנה ובהסכמה הולכות וגדלות בתחומי שיחה רבים יותר ויותר.

“אנחנו תמיד מוצאים את עצמנו מתקיימים באלמנט של השפה”, אמר הברמאס בנאום לרגל פרס קיוטו, “רק אלה שיכולים לדבר, יכולים לשתוק. רק משום שמטבענו אנחנו קשורים זה בזה, אנחנו יכולים לחוש בודדים או מבודדים. היום, הגלובליזציה, תיירות ההמונים, ההגירה והפלורליזם הגדל והולך של תמונות עולם וצורות חיים תרבותיות שהביאו עמם, הכירו לכולנו את חוויות הניכור והדחיקה לשוליים של זרים ומיעוטים.

“כל אחד מאיתנו יכול כעת לדמיין מה זה אומר להיות זר בארץ זרה, להיות אחר לאחרים או שונה מהם. מצבים כאלה מציתים את הרגישויות המוסריות שלנו. שכן המוסריות היא מכשיר שארוג בחוטי התקשורת ונועד להגן על הפגיעות הייחודית של הפרטים החיים בחברה”.

הברמאס אינו תמים, הוא יודע שחזון הנאורות שלו הוא אידיאל שלעולם לא ימומש עד הסוף, אבל הסנטימנט שמאפיין אותו יותר מכל כפילוסוף וכדמות ציבורית הוא אופטימיות. הוא מאמין ברציונליות האנושית, הוא מאמין בהתקרבות הולכת וגדלה - גם אם קיימות נסיגות בדרך - למימוש אידיאל הנאורות, והוא סבור שזהו הפתח היחיד שיש בידינו לתקווה.

כתבה על הברמאס

 

דת במדינה

לנוכח העובדה שמפעלו הפילוסופי של הברמאס מבוסס על האמונה ברציונליות האנושית ובאפשרות הצלתה של הנאורות, וכמי שהתחנך על ברכי המסורת ההגליאנית השמאלית של המרקסיזם, שראתה בדת הסחה אשלייתית מבעיות העולם הזה, מתעוררת הציפייה שהברמאס לא ימצא במשנתו מקום לאמונה דתית.

אך בינואר 2004, בדיון פומבי בנושא “היסודות הקדם־פוליטיים המוסריים של המדינה הליברלית”, שהתקיים בין הברמאס לבין מי שהיה אז הקרדינל יוזף רצינגר, לימים האפיפיור בנדיקטוס ה–16, בלט הטון המפויס בין בני השיח. ואמנם, במאמרו טען גורדון כי במשך רוב חייו ההגותיים הברמאס כמעט לא התייחס לדת, וכשעשה זאת, זה היה מנקודת מבט סוציולוגית, שראתה בה צורה ארכאית של אינטגרציה חברתית. גורדון מסמן את נאומו של הברמאס לרגל קבלת פרס השלום היוקרתי של יריד הספרים בפרנקפורט ב–2001 כנקודת מפנה, שבה הברמאס החל פתאום לעסוק בנושאים של אמונה דתית. בשנים שאחרי הדיון עם רצינגר, הוא פירסם את “דת ורציונליות: מאמרים על תבונה, אלוהים ומודרניות” ‏(2002‏) “אסכולת פרנקפורט על דת” ‏(2004‏) ו”בין נטורליזם לדת” ‏(2008‏). ב–2010 התפרסמה השיחה שקיים במינכן עם קבוצת תיאולוגים ישועיים בשם “מודעות למה שחסר”, ולאחרונה נפגש בניו יורק עם שלושה פילוסופים ‏(צ’רלס טיילור, ג’ודית באטלר וקורנל ווסט‏) לקולוקוויום פומבי שהתמליל שלו הופיע ב”כוחה של הדת בספרה הציבורית”.

עיקר הפולמוס עם האפיפיור לעתיד נסוב על אפשרות ההצדקה של הדמוקרטיה החוקתית. רצינגר סבור שהיות שההיסטוריה הוכיחה שחוקיות אינה תמיד ערובה לצדק, הסטנדרטים ליסודות המוסריים של התרבות הפוליטית המערבית מצויים במסורת היהודית־נוצרית. להשקפתו, דת וחילוניות - שעד מידה מסוימת חולקות רציונליות משותפת - יכולות לאזן ו”לטהר” זו את זו.

הברמאס, לעומת זאת, מאמין שמבחינת ההצדקה הנורמטיבית של קיומה, המדינה הדמוקרטית החוקתית מספיקה לעצמה: החוקה הדמוקרטית שלה מייצרת את הלגיטימיות של עצמה ויסודותיה הם פוסט־מטאפיזיים. מה שהמדינה בכל זאת זקוקה לו, ונמצא בדת, היא היכולת לייצר סולידריות ההכרחית למעורבות של האזרחים ביצירת החוק ובשיח על הטוב הכללי.

בשיחה עם רצינגר, הביע הברמאס יחס מכבד ואוהד כלפי הקהילות הדתיות ואמר שהן “שימרו משהו שאבד” לעולם החילוני. “אני מדבר על הענפים הקיימים היום שיצאו מהדתות הגדולות של העולם ופיתחו, במהלך המודרניזציה, הבנה עצמית רפלקסיבית המאפשרת להם לכלול את עקרונות המדינה החוקתית, להתייחס בסבלנות לדתות מתחרות ולכבד את המונופול של המדע הממוסד ביחס לסוגיות הקשורות בידע גשמי”, הוא אומר כעת בניסיון להסביר את הטענה.

“הדתות הללו יכולות לתרום לשיח הציבורי הפוליטי בנושאים הכי שנויים במחלוקת, למשל בביו־אתיקה - באמצעות פנייה לאינטואיציות מוסריות. כל הדתות האלה הן דתות־ספר; כולן ממשיכות יותר מ–1,000 ו–2,000 שנים של פרשנות ומנהלות את הפרקסיס הכיתתי של הקהילות, שמחזיק בחיים סולידריות ארכאית”, אומר הברמאס. “הדתות גם מנסחות את האינטואיציות המוסריות שנהפכות ליותר ויותר מודחקות בחברות מהסוג שלנו, שבהן קריטריונים תועלתניים מוחלטים ודפוסים התנהגותיים של בחירה רציונלית ורציונליות תכליתית מתפשטים אל מעבר למקום המתאים להם, דרך שדות החיים השבירים ביותר, ולבסוף שולטים בפעילויות ובנושאים הדורשים וראויים לאוריינטציה וחשיבה נורמטיבית לגמרי.

"חשבי על כותבים קהילתניים חילוניים כמו בוב בלה, או אבישי מרגלית, המתייחסים לרגשות מוסריים עמוקים, שהם שואלים ממסורות דתיות. התהליך הזה של תרגום בולט אף יותר אצל כותבים דתיים מודרניים כמו אלה שדיברתי עליהם בהרצאתי בירושלים”.

אתה מזכיר את המונח “תרגום” בהקשר של שילוב מושגים מן הדת לתוך הספרה הציבורית כתהליך למידה הדדי שבו הנטל מונח באופן סימטרי על בני שיח דתיים וחילונים כאחת. אבל איך אפשר לדבר על סימטריה אם בני השיח הדתיים הם אלה שנדרשים לתרגם את טענות המדיניות שלהם למונחים חילוניים?

“בכל מדינה שהיא גם חילונית וגם דמוקרטית הנורמות הניתנות לאכיפה חייבות להיות מובעות ומוצדקות בשפה הנגישה באופן שווה לכל אזרחיה. לפיכך, השפה הדתית נשארת מחוץ לחקיקה, לחינוך ולניהול ציבורי. אבל בשיח הציבורי של החברה האזרחית החרם הזה צריך להיות מוסר, כך שהטעם הסמנטי המלא של אוצר המילים, הסיפורים והמטאפורות הדתיים יפתח את כוחו הספרותי כדי לבטא ולעורר אינטואיציות מוסריות שיצאו מעבר לקהילה הדתית. זה נטל בשביל הדתיים לדעת שאמירותיהם משפיעות על החקיקה רק בצורה מתורגמת. אבל האתוס הפוליטי של הדמוקרטיה מטיל לא פחות נטל על האזרחים החילונים כשהם נדרשים לא לסתום את אוזניהם בפני תוכן אמת פוטנציאלי של הדת, ולבסוף אף להשתתף ב’תרגום’, שבשבילם דומה במקרה הכי טוב לחפירות ארכיאולוגיות של אוצר נסתר”.

האם היתה נקודה מסוימת בזמן שבה שינית את דעתך לגבי הדת ותפקידה בשיח הציבורי?

“פעם הייתי שותף להנחה של הסוציולוגיה המיינסטרימית, שלפיה הדת תיעלם במהלך המודרניזציה החברתית. התחזית הזאת התבררה כשגויה. אבל תמיד חשבתי, כמו אדורנו, שיש משהו בדת שמוכרחים להציל - התקווה לשיפור, אפילו מול מה שנראה כמו ההפך ממנה”.

noa.limone@haaretz.co.il



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו