בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ונוס בפרווה: מסע בספרות הפורנוגרפית

אחרי שמכרה 30 מיליון עותקים, אין ספק שסדרת הרומנים הארוטיים "50 גוונים של אפור" כבשה את נשות הפרברים עם הסאדו-מזוכיזם הרומנטי שלה. מסע אל מקורות הסטייה העתיקה בעולם

65תגובות

האם העם הנבחר, שהורגל בחבלי משיח, מוכן לקצת כבילה והצלפות? האם “50 גוונים של אפור”, רב המכר הבינלאומי, המגה־מצליח והאולטרה־סקסי, שעומד להיכנס בנו בעונת החגים הקרובה יוריד את נשות ציון, אלו שהחביאו בחזייה רימונים, על הברכיים?
לספרות ארוטית בישראל, בעיקר זו המצוידת בשוטים ועקרבים, לא היתה כאן מעולם עדנה רבה. סטאלגים כגון “הייתי כלבתו של קולונל שולץ”, הגישו תערובת ייחודית של שואה וסקס סאדיסטי, ויצירות כמו “תפילין” של יונה וולך ביקשו לעשות שימוש אלטרנטיבי ברצועות עור מקודשות.

מי שחיפש יכול היה למצוא BDSM ‏(ראשי תיבות של כבילה, משמעת, סאדיזם ומזוכיזם‏) גלוי ב”סרט לבן על כיפה אדומה” של לימור נחמיאס, או חבוי ב”שירה” של עגנון ‏(“התחלתי מתייראה שמא יכה אותי בשוט ... שאלתי אותו, למה עשית בי כך? השיב לי בלחישה, גברתי, כלום דבר שלא בטובתך עשיתי?”‏) אבל את יצר הכיבוש והשליטה שלנו אנחנו מפנים בדרך כלל לאפיקים אחרים, ספרותיים פחות ופרוזאיים יותר.

השילוב האמנותי ‏(והמעשי‏) בין אלימות וארוטיקה, בין עונג וכאב, עתיק כימיה של המיניות ושכיח כייסורים עצמם. האהבה בשיר השירים עזה כמוות, ציורי קיר אטרוסקיים מהמאה השישית לפני הספירה מציגים גברים מצליפים בנשים במהלך אקט מיני והקאמה סוטרה מונה ארבעה סוגים שונים של הכאה לצורך הנאה, אך מבהירה כי על פעולות כאלה להתבצע רק בהסכמה מלאה של שני בני הזוג. יצירות בולטות בז’אנר הפכו לנכסי בתולת ברזל של התרבות, למרות ואולי בגלל תוכניהם הקיצוניים.

גם מי שהתרגלו לזעקות השבר שבקעו מבעד לחלונות המסורגים של בית הכלא הידוע ביותר לשמצה בצרפת, לא יכלו להתעלם מהצרחות שהשמיע אחד הכלואים בשניים ביולי, 1789. “שמעו אותו אומר ששוחטים ורוצחים את האסירים של הבסטיליה, ושצריך לחוש לעזרתם”, דיווח הסוהר. 12 יום אחר כך, כשהעזרה הגיעה, התגלו במצודה רק ארבעה זייפנים, שני חולי רוח ופדופיל אחד.

דונאטיין אלפונס פרנסואה, הידוע יותר בתוארו “המרקיז דה סאד”, הועבר משם אחרי שצעקותיו עלו למושל הכלא על העצבים. הוא הותיר מאחוריו את כתב היד של “מאה ועשרים הימים של סדום”, שבו הוא מבהיר לקורא, “תפקידך הוא לשלוח ידך אל הדבר שמסב לך עונג ולזנוח את כל השאר”. בעודו בכלא אכן שלח סאד ידו במה שהסב לו עונג - הכתיבה והאוננות - שני עיסוקים להם התמסר במידה שווה של התלהבות.

יצירתו של סאד, כמו גם חייו הצבעוניים, הביאו את הסקסולוג והפסיכיאטר ריכארד פון קראפט־אבינג, לקרוא על שמו לסטייה המינית המוגדרת כהפקת הנאה מגרימת כאב לזולת. היוצר השני שזכה להיכנס למילון הפתולוגיה המינית היה לאופולד פון זאכר־מאזוך, שפעל כמאה שנה אחרי דה סאד, ושמו מתאר את ההנאה המושגת מחוויית הכאב, והסיפוק המופק מכניעה מוחלטת.

בעוד הגברים ביצירתו של המרקיז מתענגים על שעבודן, השפלתן, חפצונן וענישתן הפיזית והנפשית של נשים, הרי שגיבור ספרו של פון זאכר־מאזוך מבקש להשתעבד ולהיענש על ידי האשה העריצה שהוא מעריץ. ספרו, “ונוס בפרווה”, התבסס במידה רבה, כמו במקרהו של דה סאד, על חייו שלו, ועל מדיניות היד הקשה שהיתה נהוגה בינו לבין אשתו, פאני פון פיסטור.

ב–54’ זיעזע ספר חדש את אמות הספים של הבורגנות הצרפתית. הגיבורה של “סיפורה של O”, מעניקה קול ‏(אף שנאסר עליה לדבר‏) לדמות שכאילו נלקחה מאחת מיצירותיו של המרקיז - אשה שנלקחת על ידי אהובה לטירה מבודדת, שם היא מולקית, נבעלת, מושפלת, מסומנת, משומשת והופכת, לכל דבר ועניין, לכלי שרת בידיהם של בעלי הארמון - אגודה סודית וסאדית.

חילולה של O, שלאורך הספר כולו לא זוכה לשם, וכל הווייתה מתאיינת לכדי החור הפעור המרומז בסמל שנבחר לייצג אותה, עורר מאז צאתו לאור ועד היום דיון מתמשך וסוער בין אלו המאמינים כי מדובר ביצירה אשר, בדומה ליצירותיו של סאד, משפילה נשים ומבזה אותן, לבין מי שרואים בהקרבתה מרצון של הגיבורה, בשליטה שלה בתודעתה, גם כאשר היא נשלטת, בהסכמתה המאושרת עד כאב לכל מה שנעשה לה או בה, הכרזה על שחרור נשי מכבלי הכפייה הגברית.

זהותה של המחברת, שהסתתרה תחת שם העט פולין ריאז’ עוררה ספקולציות רבות, והיו מי שהאמינו שרק גבר יכול היה לכתוב פנטזיה בוטה כל כך על שליטה באשה חסרת ישע, אבל כשהסוד התגלה לבסוף, 40 שנה לאחר צאתו של הספר לאור וארבע שנים לפני מותה של המחברת שלו, דומיניק אורי, התברר שגם נשים רוצות, ויכולות.

ספרה של ריאז’/אורי אישש במידה רבה את תוצאותיהם של לא מעט מחקרים המוכיחים שלנשים חיי פנטזיה עשירים ואינטנסיביים לא פחות ואולי אף יותר מאלו של הגברים, וכי כפייה משחקת פעמים רבות תפקיד חשוב בהזיותיהן הארוטיות. בתחילת שנות ה–80, עם התלהטות הדיון הפמיניסטי והתקטבות הדעות באשר לזנות ופורנוגרפיה, החלו יוצרות שונות לנכס לעצמן את הכתיבה הארוטית שבמשך מאות רבות היתה נחלתם של גברים בלבד.

הפתח שדרכו בחרו שתיים מהבולטות שבהן לחדור אל תוך הפנטזיה הנשית היה הפנטזיה הקולקטיבית, וליתר דיוק הסיפור העממי, על כל האלימות הכבושה שבו. אנג’לה קארטר, מחברת “האשה הסאדית והאידיאולוגיה של הפורנוגרפיה” פירסמה ב–79’ את “חדר הדמים”, אוסף סיפורים קצרים, גותיים ורוויי מיניות אפלה, כאובה ומייסרת, המבוססים כולם על אגדות עם ידועות כמו “היפה והחיה”, “שלגיה” ו”היפהפייה הנרדמת”. ואילו מי שלקחה את המוטיב הנקרופילי הטמון בסצנה שבה מנשק נסיך את דמותה הקרה של נערה הנדמית כמתה צעד אחד קדימה, היתה מחברת “ראיון עם הערפד”, אן רייס.

בטרילוגיה המפורשת עד למאוד, שפירסמה בשם בדוי, מקיצה הגיבורה משנתה רק לאחר שבותקו בתוליה ועוברת מסכת ייסורים מפורטת וגרפית בחברת שלושה נסיכים שבויים. “רציתי שלא יהיה צורך לסמן את הדפים המחרמנים”, הסבירה רייס כשהזדהתה לבסוף, בשנות ה–90 כמחברת “יפהפייה”. הסוף, אם תהיתם, כמו תמיד באגדות - טוב. היא חיה באושר ועושר כל ימי חייה.

ד”ר עמליה זיו, שהשוותה בין “יפהפייה” ל”סיפורה של O”, טוענת שהסוף הטוב המונוגמי של הסדרה מסמן אותה כקומית מעיקרה, שכן “כמו בכל הקומדיות, גם היא מסתיימת בנישואים”.

האינטרנט איפשר אפיק חדש של retelling ‏(סיפור מחודש‏): הפאן־פיק ‏(ספרות מעריצים‏) ובעיקר ספרות החובבים הארוטית הידועה כ”סלאש”, שאחוז מכריע מיוצרותיה הן נשים. הפעם, השתייכו האגדות כולן לקאנון מודרני הרבה יותר, לעולם המדע הבדיוני והפנטזיה, שזימנו צירופים שלא כדרך הטבע כמו גיפופים סוערים בין קפטן קירק למיסטר ספוק על כוכבי לכת זרים ומוזרים, או מזמוזים אסורים בין פרופסור סנייפ להארי פוטר בחשכת חדר הנחיצות.

ה”סלאש” התפתח במקביל לטרנד ספרותי לוהט אחר, “הרומן הרומנטי העל־טבעי”, שכולל ערפדים רכי מבט וחדי ניבים, או אנשי זאב מחוספסי פרווה וחלקי חזה. זיווגם של שני הז’אנרים הללו, האחד קווירי, קאמפי ומשוחרר והאחר גותי, מתייסר ומתקתק, הוא שאחראי לצאצא הסנסציוני “50 גוונים של אפור”, שנוצר במקור כפאן־פיק של ספרי “דמדומים” הכשרים למהדרין של סטפני מאייר.

“50 גוונים של אפור” השיק כמעט במו ידיו סוגה חדשה: ה–BDSM הרומנטי, גרסת הווניל פרווה ל”סיפורה של O”, סאדו־מזו פרברי שנשים מהוגנות יכולות לשקוע בו בירכיים מתלחלחות, לב הולם וביטחון מלא, בלי לחשוש שסופן יהיה כסופה של אמה בובארי המשועממת לאחר שעילעלה ב”ז’וסטין” של סאד.

הרקע של המחברת, א”ל ג’יימס, בזירת ה”סלאש”, לימד אותה דבר או שניים על סוגי הקונפליקטים הבסיסיים של הרומנטיקה החדשה, זו שכורכת יחד אהבה ועור, מכות ונשיקות. היא למדה את מילת הביטחון, זו שמאפשרת לה לעצור ברגע הנכון, בלי לפרוץ את גבולות הפנטזיה. עכשיו נותר רק לראות אם גם אנחנו, לוחמיה המסוקסים של הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, מוכנים סוף־סוף להיכנע.

אלן דג'נרס קוראת מ"50 גוונים של אפור"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו